מערכת COL
|
יום א' אדר ב ה׳תשע״ו
11.03.2016
חשבון מדוקדק ● מבט לפרשה, הרב מאיר אליטוב
בסיום מלאכת המשכן מסר משה רבנו חשבון מדויק על כל התרומות שקיבל לעשיית המשכן חוץ מהזהב, אותו לא פרט כלל. מדוע? ● כמידי שבוע, מבט לפרשה עם הרב מאיר אליטוב ● מגזין שישי פרשת פקודי
(תמונה באדיבות 'מכון אבנר')
הרב מאיר אליטוב
פרשתנו מספרת שבסיום מלאכת המשכן מסר משה רבנו חשבון מדויק על כל התרומות שקיבל לעשיית המשכן ופירוט מדוקדק של כל מה שנעשה בהן.
ואולם , הפירוט היה רק בנוגע לכסף ולנחושת ואילו על הזהב לא פירט כלל מה נעשה בו.
ומסביר ה"כלי יקר" שכשבא משה לחשב את העשוי בכסף בכדי להוציא עצמו מן החשד לא היה יודע מה נעשה בו עד שיצאה בת קול ואמרה "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וציפה ראשיהם כו'" לקיים מה שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".
אלא, שפירושו קשה שהלא הפסוק הנ"ל נאמר עוד לפני החשבון שנכתב על הנחושת ואם יצאה בת קול להודיע נאמנותו של משה הרי שאין כבר צורך גם בחשבון הנחושת?
ולאידך, הרי כלפי שמיא גלי' שעתיד להיות חשד ומדוע לא כתבה זאת התורה עוד לפני שיעלה החשד כלל.
ומסביר הרבי: המשכן שייך לכלל ישראל ונקרא משכן העדות על שם העדות ש"וויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם"
ועל כן היה צריך המשכן להשאר בבעלותם של ישראל גם לאחר גמר המלאכה. משום כך היה צורך להביא את כל התרומות אל משה שהוא נשיא ישראל שגם כולל את כל עם ישראל.
אלא, שאחר המלאכה היה מקום לחשוב שיש לאומנים העושים במלאכה בצלאל ואהליאב וכל חכמי הלב בעלות גדולה יותר על המשכן שעשו משיש לכל ישראל.
לכן, אחר גמר כל המלאכה, היה צריך משה בתור נשיא ישראל לפקוד שוב את כל התרומות כמי שמחזיר את הבעלות המוחלטת על המשכן לכלל ישראל.
בנוסף, משה רבנו הוא היחידי שלא חטא בחטא העגל וגם לא היה בידו למחות ולכן בעשיית המשכן שהוא כפרה על מעשה העגל צריכים היו כל התרומות להגיע אליו בראשונה והוא זה הפוקד אותם למען כל ישראל.
שונה הדבר בעשיית בגדי הכהונה שהתרומות לעשייתן הגיעו הישר אל בצלאל ואהליאב כפי שנכתב : "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן" כי בגדי הכהונה אינם חלק מהמשכן שחייב להיות בבעלות עם ישראל.
משום כך לא פירט משה את העשוי בזהב שממנו עשו גם את בגדי הקודש לאהרון הכהן כי הציווי עליהם בא לאחר השלמת בנין המשכן "ואתה הקרב אליך כו'" ואינו חלק מהמשכן שחייב להיות בבעלות מוחלטת של עם ישראל שנפעלה על ידי פקידתו של משה.
מכאן יובן גם דיוק לשון התורה "אלה פקודי המשכן משכן העדות כו'" כי על ידי הפקידה שעשה משה הפך המשכן לעדות על הכפרה של חטא העגל.
המשכן שבנה מרע"ה הוא נצחי שהרי "משנבנה ביהמ"ק נגנז המשכן", כי נעשה על ידי משה רבנו ובכל זאת בגדי הכהונה לא נגנזו כי אינם חלק מהמשכן עצמו.
שבת שלום
על פי לקו"ש חלק כו' ע' 280
פרשתנו מספרת שבסיום מלאכת המשכן מסר משה רבנו חשבון מדויק על כל התרומות שקיבל לעשיית המשכן ופירוט מדוקדק של כל מה שנעשה בהן.
ואולם , הפירוט היה רק בנוגע לכסף ולנחושת ואילו על הזהב לא פירט כלל מה נעשה בו.
ומסביר ה"כלי יקר" שכשבא משה לחשב את העשוי בכסף בכדי להוציא עצמו מן החשד לא היה יודע מה נעשה בו עד שיצאה בת קול ואמרה "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וציפה ראשיהם כו'" לקיים מה שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".
אלא, שפירושו קשה שהלא הפסוק הנ"ל נאמר עוד לפני החשבון שנכתב על הנחושת ואם יצאה בת קול להודיע נאמנותו של משה הרי שאין כבר צורך גם בחשבון הנחושת?
ולאידך, הרי כלפי שמיא גלי' שעתיד להיות חשד ומדוע לא כתבה זאת התורה עוד לפני שיעלה החשד כלל.
ומסביר הרבי: המשכן שייך לכלל ישראל ונקרא משכן העדות על שם העדות ש"וויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם"
ועל כן היה צריך המשכן להשאר בבעלותם של ישראל גם לאחר גמר המלאכה. משום כך היה צורך להביא את כל התרומות אל משה שהוא נשיא ישראל שגם כולל את כל עם ישראל.
אלא, שאחר המלאכה היה מקום לחשוב שיש לאומנים העושים במלאכה בצלאל ואהליאב וכל חכמי הלב בעלות גדולה יותר על המשכן שעשו משיש לכל ישראל.
לכן, אחר גמר כל המלאכה, היה צריך משה בתור נשיא ישראל לפקוד שוב את כל התרומות כמי שמחזיר את הבעלות המוחלטת על המשכן לכלל ישראל.
בנוסף, משה רבנו הוא היחידי שלא חטא בחטא העגל וגם לא היה בידו למחות ולכן בעשיית המשכן שהוא כפרה על מעשה העגל צריכים היו כל התרומות להגיע אליו בראשונה והוא זה הפוקד אותם למען כל ישראל.
שונה הדבר בעשיית בגדי הכהונה שהתרומות לעשייתן הגיעו הישר אל בצלאל ואהליאב כפי שנכתב : "והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן" כי בגדי הכהונה אינם חלק מהמשכן שחייב להיות בבעלות עם ישראל.
משום כך לא פירט משה את העשוי בזהב שממנו עשו גם את בגדי הקודש לאהרון הכהן כי הציווי עליהם בא לאחר השלמת בנין המשכן "ואתה הקרב אליך כו'" ואינו חלק מהמשכן שחייב להיות בבעלות מוחלטת של עם ישראל שנפעלה על ידי פקידתו של משה.
מכאן יובן גם דיוק לשון התורה "אלה פקודי המשכן משכן העדות כו'" כי על ידי הפקידה שעשה משה הפך המשכן לעדות על הכפרה של חטא העגל.
המשכן שבנה מרע"ה הוא נצחי שהרי "משנבנה ביהמ"ק נגנז המשכן", כי נעשה על ידי משה רבנו ובכל זאת בגדי הכהונה לא נגנזו כי אינם חלק מהמשכן עצמו.
שבת שלום
על פי לקו"ש חלק כו' ע' 280
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
