מערכת COL
|
יום ט"ו שבט ה׳תשע״ו
25.01.2016
הריקוד במעבה היער ● הרב ירחמיאל גורליק
"בחוץ הרוחות מקפיאות. מזג האויר עשרים מעלות מתחת לאפס, אך בפנים האוירה מתחממת. אני מביט על סמיון, אולג, לייב, קלמן, מרדכי, סלומון, ולרי, ארקדי, ויטלי, ורומה. אותם ידידי ומקורבי משכבר הימים, אך משהו בהם השתנה. כעת אחרי חודשיים של לימוד תורה מידי יום הם שונים. הם נתרוממו. התעלו" ● בלוג שליחות מאת השליח בטיומן הרב ירחמיאל גורליק ● מרתק לטור המלא
כותב השורות הרב ירחמיאל גורליק בהתוועדות בטיומן, סיביר. בעיגול: 'כולל תורה' שהוקם בטיומן
הרב ירחמיאל גורליק, טיומן סיביר
כשהתיישבנו סביב השולחן, סיפרתי להם את ששמעתי פעם בהיותי תלמיד בסעווען סעוונטי מהמשפיע ר' שלמה זרחי.
היו הייתה פעם עיר קטנה אי שם ברוסיה אליה הגיעו לגור כמה אברכים חסידיים. כל אחד מסיבותיו הוא.
עם הזמן התאגדו להם האברכים יחדיו וכך נוצרה לה קהילה חסידית קטנה. עברו חודשים מספר ובאחד הימים דברו האברכים ביניהם שכך זה לא יתכן.
הנה קהילתם הקטנה קיימת כבר כמה חודשים. אכן הם מתפללים יחד במנין בימי חול ובשבת, אך מה עם שיעור משותף בחסידות?! כל אחד לומד לו לעצמו בביתו.. הגיע הזמן לקביעת שיעור ברבים!
וכך מידי בוקר לפני תפילת שחרית החלו להתאסף האברכים ללימוד משותף.
כשעברו שלושה שבועות מאז החל השיעור, החליטו בינהם האברכים שבליל שישי הקרוב יתאספו יחד להתוועדות חסידית באחד הבתים.
התאספו האברכים, אמרו קצת לחיים, והחלו להתוועד. נקודת התמצתית של ההתוועדות הייתה אחת עליה חזרו שוב ושוב: "לו היינו קובעים את השיעור שלנו עוד הרבה הרבה קודם, אזי גם היינו יושבים להתוועדות יחד כבר הרבה הרבה קודם".
***
זה היה לפני כחודשיים, כשחשפתי בפניהם לראשונה את התוכנית החדשה. לא ידעתי איך להציג אותה בפניהם. חששתי מתגובתם של אחדים מהם. היה חשוב לי להציג זאת בצורה הנכונה.
הקדמתי להם את המשל הידוע, המסביר מדוע חסידים אומרים קצת 'לחיים' על 'משקה' בהתוועדות חסידית.
תארתי להם את בן המלך שנשלח על ידי אביו למקום נידח על מנת לבדוק את כישוריו המנהיגותיים, לראות האם הוא אכן ראוי להנהיג את המדינה בבוא העת או שהוא יושפע מהסביבה השלילית וחסרת התרבות אליה נשלח.
ובן המלך לצערנו עם הזמן איבד את זהותו, שכח את בית אביו המלך, והפך להיות כמו אחד מאותם אנשי הכפר הנידח.
ויהי היום, בשעה שעסקו הם בעבודת חטיבת עצים ביער. הגיע שליח מיוחד ובידו מכתב חתום בטבעת המלך. באוחזו בכתב ידו המוכר של אביו המלך הוא נזכר בבת אחת בהכל. הוא בכה וצהל לסירוגין. הוא בכה כשהבין באיזה שאול תחתית הוא נמצא. הזדעזע עד עמקי נשמתו המלכותית כש'תפס' לאן התדרדר. והוא צהל! הוא התמלא תקווה ואושר. 'הנה אבי המלך לא שכחני. הנה הוא עוד מעוניין בי ומושיט לי יד להחזירני הבייתה. אני לא סתם איכר אני בן של מלך!'
האיכרים עמדו סביבו מביטים בו בהשתאות. עיניהם בוהות ופיהם פעור למראה חברם האיכר שקוע בשרעפיו ופניו קורנות.
בן המלך לא יכל להכיל את התרגשותו יותר. הוא רצה רק לשים כבר את ידו על כתפו של מישהו ולצאת בריקוד סוער. אך בהעיפו מבט חטוף על הסובבים אותו ועל מבטיהם הגולמיים שינס את מותניו, רץ לחנות הקרובה וחזר כשבידיו חבית יין שרף. הוא מזג ביד נדיבה לכולם ומהר מאוד מצב הרוח התחמם וכמנהג שיכורים פצחו כולם בריקוד פרוע. הם רקדו והוא רקד. הם רקדו וכרכרו מהוודקה אשר בקרבם, והוא רקד בלהבת אש עילאית, עיניו עצומות בחוזקה, כשבידו אוחז הוא מכתב מאבא.
גם הנשמה שלנו כמו בן המלך נשלחה הרחק מבית אביה. עובר הזמן והגוף הגשמי בסיוע הנפש הבהמית והסביבה החומרית משכיחים מאיתנו מי אנו ומה תפקידנו עלי אדמות. ואז מגיעה ההתוועדות. זמן התעוררות ועת רצון. אנחנו עוצרים את מרוץ החיים, שומעים 'דבר מלכות' סיפור או אמרה חסידית, ונזכרים בהכל. לפתע רוצים רק לשמוח לרקוד ולהתעורר! אבל... הגוף לא נותן. הוא נשאר על עומדו כבד ומגושם. הו אז נותנים לו מעט 'משקה' ועוד מעט 'משקה' והוא כבר קליל יותר. וכשהוא בעקבות ה'משקה' כבר לא כזה תוקפני, הנשמה משתחררת, יוצאת ממאסרה ובלהבת אש קודש פורצת בניגון מעומק הלב, מתעוררת ומחליטה לשוב הביתה!
***
ואז סיפרתי להם על הפרוייקט. סיפרתי להם שאנחנו פותחים בטיומן "כולל תורה". סיפרתי להם על יהודים יקרים שמוזילים מכספם ומשקיעים מזמנם ומרצם על מנת שיהודים יוכלו לשבת ברוגע וללמוד תורה. סיפרתי להם על תוכנית הלימודים המסודרת ועל המלגה החודשית שהם עומדים לקבל.
'כולל תורה' בטיומן, סיביר
הסברתי להם כפי יכולתי על הנשמה שלהם המשתוקקת ללמוד גמרא, משנה, חסידות, הלכה, שיחות ומאמרים. ועל הגוף ונפש הבהמית שמפריעים לה וימצאו את כל הסיבות שבעולם למנוע זאת ממנה.
המלגה היא כמו ה'משקה' לגוף, אמרתי. היא משקיטה אותו. משתיקה אותו. אין לו תירוצים יותר. הרי הנה, גם הוא מרוויח משהו משעת הלימוד הזו. אפילו בבית יקבלו את זה בהבנה כשיודעים שאבא כאילו רק הלך לעוד שעת עבודה.
והנשמה.. כעת כשהיא תהיה משוחררת מכל לחץ והגבלה, תרווה את צמאונה מדברי התורה והם יחלחלו היישר לקרבה, "כמים קרים על נפש עייפה".
***
ומאז אנחנו מתאספים באופן קבוע. יושבים מידי יום ביומו שעה שלמה ללימוד משותף. פתאום החבר'ה הללו שאת חלקם אני מכיר כבר כמה שנים ואת חלקם הכרתי רק כעת, יושבים איתי יחד וצוללים לעומקה של סוגיית גמרא בפרק אלו מציאות, מתעמקים בפרק תניא או מתפלפלים בהלכות שבת. פתאום כבר לא נדיר כשיש מנין לתפילות. כבר לא כזה חידוש כשמוציאים ספר תורה לקריאה בתורה. הקהילה הקטנה שלנו שינתה את פניה. התעלתה. התרוממה.
רב יוסף - מספרת הגמרא- ביום טוב של חג השבועות אמר לאנשי ביתו שיכינו לו בשר עגל משובח לסעודת החג, כי "אי לאו האי יומא דקא גרים" אם לא אותו יום של מתן תורה שבשל כך זכיתי ללמוד תורה ונתרוממתי, "כמה יוסף איכא בשוקא" הרי אנשים הרבה בשוק ששמם הוא
יוסף, ומה היה אז ההבדל ביני לבינם...
הרב ירחמיאל גורליק (שלישי מימין) בהתוועדות עם הקהילה בטיומן
אני מביט על סמיון, אולג, לייב, קלמן, מרדכי, סלומון, ולרי, ארקדי, ויטלי, ורומה. אותם ידידי ומקורבי משכבר הימים אך משהו בהם השתנה. כעת אחרי חודשיים של לימוד תורה מידי יום הם שונים. הם נתרוממו. התעלו. אני לא יכול לתאר לעצמי מה יקרה איתם בעזרת ה' אחרי שנה ושנתיים של לימוד בכולל...
***
בחוץ הרוחות מקפיאות. מזג האויר עשרים מעלות מתחת לאפס. אך בפנים האוירה מתחממת. גם אצלנו תמצית ההתוועדות היום הייתה כתמציתה של אותה התוועדות של האברכים החסידיים ההם. גם אנחנו מרגישים שהאוירה השונה והמיוחדת בהתוועדות היום היא תוצאה של חודשיים של לימוד תורה. לו היינו מתחילים ללמוד מוקדם יותר היינו כבר מזמן מזמן מתוועדים ככה.
התוועדנו לא פעם. שוחחנו ונפגשנו המון. אפילו למדנו יחד. אבל הקשר שנוצר ביננו בחודשים האחרונים זה קשר ברמה אחרת. הלימוד היום יומי יצר ביננו קשר עמוק. קשר של תורה.
אחרי לחיים אחד ועוד אחד אחרוני השכבות המסתירים על אור הנשמה מוסרים. אחד אחרי השני הם אומרים משהו. כולם מודים לה' על שביום הזה יו"ד בשבט נתן לנו את הרבי היקר שלנו שבלעדו "מה אנו ומה חיינו". ההתוועדות עולה שלב. החבר'ה בהתלהבות. כל מילה שנאמרת חודרת עמוק לנשמתם. הם מתחברים ומסכימים עליה ללא עוררין. גם הספקנים שבינהם הפכו לפתע לרכים. כאילו ורק הנשמה כעת קיימת.
פצחתי בניגון חסידי עליז ומרומם והוא ניתר ממקומו. הניח ידו על כתפי והחל לרקוד בעוז. פניו של קלמן פשוט קרנו. החברים מצטרפים ואנחנו רוקדים ורוקדים. כגוש אחד. כאיש אחד. בלב אחד. לא יכולתי שלא להיזכר באותו ריקוד של בן המלך במעבה היער, בפניו המאירות משמחה ואושר כשהמכתב מאביו המלך בידו והוא מפזז ומכרכר בכל עוז!
גם הם ליבם מלא תודה לה' שלא שכחו עליהם. שלא אבדו תקווה. שנותנים להם הזדמנות ללמוד להחכים להתקרב. ששלחו לחפשם עד למקום המרוחק הזה. שמאמינים בהם. אוהבים אותם. מחכים להם. שרק יחזרו הביתה.
אוי רבונו של עולם, אי לאו האי יומא דקא גרים כמה 'סמיונים' ו'אולגים' איכא בשוקא...
***
"כולל תורה" הנה רשת כוללים ללימוד תורה יומי הפרוסה בכשמונים ערים במדינות חבר העמים ומזרח אירופה. נוסדה לפני כשנתיים על ידי קרן מרומים ביוזמתו של השליח הרב בנציון ליפסקר מפטרבורג.
הרשת מנוהלת על ידי השליח הרב משה וובר מדנייפרופטרובסק ומאגדת בתוכה כיום אלפי גברים יהודיים לצד פעילות תורנית מיוחדת לנשים.
כשהתיישבנו סביב השולחן, סיפרתי להם את ששמעתי פעם בהיותי תלמיד בסעווען סעוונטי מהמשפיע ר' שלמה זרחי.
היו הייתה פעם עיר קטנה אי שם ברוסיה אליה הגיעו לגור כמה אברכים חסידיים. כל אחד מסיבותיו הוא.
עם הזמן התאגדו להם האברכים יחדיו וכך נוצרה לה קהילה חסידית קטנה. עברו חודשים מספר ובאחד הימים דברו האברכים ביניהם שכך זה לא יתכן.
הנה קהילתם הקטנה קיימת כבר כמה חודשים. אכן הם מתפללים יחד במנין בימי חול ובשבת, אך מה עם שיעור משותף בחסידות?! כל אחד לומד לו לעצמו בביתו.. הגיע הזמן לקביעת שיעור ברבים!
וכך מידי בוקר לפני תפילת שחרית החלו להתאסף האברכים ללימוד משותף.
כשעברו שלושה שבועות מאז החל השיעור, החליטו בינהם האברכים שבליל שישי הקרוב יתאספו יחד להתוועדות חסידית באחד הבתים.
התאספו האברכים, אמרו קצת לחיים, והחלו להתוועד. נקודת התמצתית של ההתוועדות הייתה אחת עליה חזרו שוב ושוב: "לו היינו קובעים את השיעור שלנו עוד הרבה הרבה קודם, אזי גם היינו יושבים להתוועדות יחד כבר הרבה הרבה קודם".
***
זה היה לפני כחודשיים, כשחשפתי בפניהם לראשונה את התוכנית החדשה. לא ידעתי איך להציג אותה בפניהם. חששתי מתגובתם של אחדים מהם. היה חשוב לי להציג זאת בצורה הנכונה.
הקדמתי להם את המשל הידוע, המסביר מדוע חסידים אומרים קצת 'לחיים' על 'משקה' בהתוועדות חסידית.
תארתי להם את בן המלך שנשלח על ידי אביו למקום נידח על מנת לבדוק את כישוריו המנהיגותיים, לראות האם הוא אכן ראוי להנהיג את המדינה בבוא העת או שהוא יושפע מהסביבה השלילית וחסרת התרבות אליה נשלח.
ובן המלך לצערנו עם הזמן איבד את זהותו, שכח את בית אביו המלך, והפך להיות כמו אחד מאותם אנשי הכפר הנידח.
ויהי היום, בשעה שעסקו הם בעבודת חטיבת עצים ביער. הגיע שליח מיוחד ובידו מכתב חתום בטבעת המלך. באוחזו בכתב ידו המוכר של אביו המלך הוא נזכר בבת אחת בהכל. הוא בכה וצהל לסירוגין. הוא בכה כשהבין באיזה שאול תחתית הוא נמצא. הזדעזע עד עמקי נשמתו המלכותית כש'תפס' לאן התדרדר. והוא צהל! הוא התמלא תקווה ואושר. 'הנה אבי המלך לא שכחני. הנה הוא עוד מעוניין בי ומושיט לי יד להחזירני הבייתה. אני לא סתם איכר אני בן של מלך!'
האיכרים עמדו סביבו מביטים בו בהשתאות. עיניהם בוהות ופיהם פעור למראה חברם האיכר שקוע בשרעפיו ופניו קורנות.
בן המלך לא יכל להכיל את התרגשותו יותר. הוא רצה רק לשים כבר את ידו על כתפו של מישהו ולצאת בריקוד סוער. אך בהעיפו מבט חטוף על הסובבים אותו ועל מבטיהם הגולמיים שינס את מותניו, רץ לחנות הקרובה וחזר כשבידיו חבית יין שרף. הוא מזג ביד נדיבה לכולם ומהר מאוד מצב הרוח התחמם וכמנהג שיכורים פצחו כולם בריקוד פרוע. הם רקדו והוא רקד. הם רקדו וכרכרו מהוודקה אשר בקרבם, והוא רקד בלהבת אש עילאית, עיניו עצומות בחוזקה, כשבידו אוחז הוא מכתב מאבא.
גם הנשמה שלנו כמו בן המלך נשלחה הרחק מבית אביה. עובר הזמן והגוף הגשמי בסיוע הנפש הבהמית והסביבה החומרית משכיחים מאיתנו מי אנו ומה תפקידנו עלי אדמות. ואז מגיעה ההתוועדות. זמן התעוררות ועת רצון. אנחנו עוצרים את מרוץ החיים, שומעים 'דבר מלכות' סיפור או אמרה חסידית, ונזכרים בהכל. לפתע רוצים רק לשמוח לרקוד ולהתעורר! אבל... הגוף לא נותן. הוא נשאר על עומדו כבד ומגושם. הו אז נותנים לו מעט 'משקה' ועוד מעט 'משקה' והוא כבר קליל יותר. וכשהוא בעקבות ה'משקה' כבר לא כזה תוקפני, הנשמה משתחררת, יוצאת ממאסרה ובלהבת אש קודש פורצת בניגון מעומק הלב, מתעוררת ומחליטה לשוב הביתה!
***
ואז סיפרתי להם על הפרוייקט. סיפרתי להם שאנחנו פותחים בטיומן "כולל תורה". סיפרתי להם על יהודים יקרים שמוזילים מכספם ומשקיעים מזמנם ומרצם על מנת שיהודים יוכלו לשבת ברוגע וללמוד תורה. סיפרתי להם על תוכנית הלימודים המסודרת ועל המלגה החודשית שהם עומדים לקבל.
'כולל תורה' בטיומן, סיביר
הסברתי להם כפי יכולתי על הנשמה שלהם המשתוקקת ללמוד גמרא, משנה, חסידות, הלכה, שיחות ומאמרים. ועל הגוף ונפש הבהמית שמפריעים לה וימצאו את כל הסיבות שבעולם למנוע זאת ממנה.
המלגה היא כמו ה'משקה' לגוף, אמרתי. היא משקיטה אותו. משתיקה אותו. אין לו תירוצים יותר. הרי הנה, גם הוא מרוויח משהו משעת הלימוד הזו. אפילו בבית יקבלו את זה בהבנה כשיודעים שאבא כאילו רק הלך לעוד שעת עבודה.
והנשמה.. כעת כשהיא תהיה משוחררת מכל לחץ והגבלה, תרווה את צמאונה מדברי התורה והם יחלחלו היישר לקרבה, "כמים קרים על נפש עייפה".
***
ומאז אנחנו מתאספים באופן קבוע. יושבים מידי יום ביומו שעה שלמה ללימוד משותף. פתאום החבר'ה הללו שאת חלקם אני מכיר כבר כמה שנים ואת חלקם הכרתי רק כעת, יושבים איתי יחד וצוללים לעומקה של סוגיית גמרא בפרק אלו מציאות, מתעמקים בפרק תניא או מתפלפלים בהלכות שבת. פתאום כבר לא נדיר כשיש מנין לתפילות. כבר לא כזה חידוש כשמוציאים ספר תורה לקריאה בתורה. הקהילה הקטנה שלנו שינתה את פניה. התעלתה. התרוממה.
רב יוסף - מספרת הגמרא- ביום טוב של חג השבועות אמר לאנשי ביתו שיכינו לו בשר עגל משובח לסעודת החג, כי "אי לאו האי יומא דקא גרים" אם לא אותו יום של מתן תורה שבשל כך זכיתי ללמוד תורה ונתרוממתי, "כמה יוסף איכא בשוקא" הרי אנשים הרבה בשוק ששמם הוא
יוסף, ומה היה אז ההבדל ביני לבינם...
הרב ירחמיאל גורליק (שלישי מימין) בהתוועדות עם הקהילה בטיומן
אני מביט על סמיון, אולג, לייב, קלמן, מרדכי, סלומון, ולרי, ארקדי, ויטלי, ורומה. אותם ידידי ומקורבי משכבר הימים אך משהו בהם השתנה. כעת אחרי חודשיים של לימוד תורה מידי יום הם שונים. הם נתרוממו. התעלו. אני לא יכול לתאר לעצמי מה יקרה איתם בעזרת ה' אחרי שנה ושנתיים של לימוד בכולל...
***
בחוץ הרוחות מקפיאות. מזג האויר עשרים מעלות מתחת לאפס. אך בפנים האוירה מתחממת. גם אצלנו תמצית ההתוועדות היום הייתה כתמציתה של אותה התוועדות של האברכים החסידיים ההם. גם אנחנו מרגישים שהאוירה השונה והמיוחדת בהתוועדות היום היא תוצאה של חודשיים של לימוד תורה. לו היינו מתחילים ללמוד מוקדם יותר היינו כבר מזמן מזמן מתוועדים ככה.
התוועדנו לא פעם. שוחחנו ונפגשנו המון. אפילו למדנו יחד. אבל הקשר שנוצר ביננו בחודשים האחרונים זה קשר ברמה אחרת. הלימוד היום יומי יצר ביננו קשר עמוק. קשר של תורה.
אחרי לחיים אחד ועוד אחד אחרוני השכבות המסתירים על אור הנשמה מוסרים. אחד אחרי השני הם אומרים משהו. כולם מודים לה' על שביום הזה יו"ד בשבט נתן לנו את הרבי היקר שלנו שבלעדו "מה אנו ומה חיינו". ההתוועדות עולה שלב. החבר'ה בהתלהבות. כל מילה שנאמרת חודרת עמוק לנשמתם. הם מתחברים ומסכימים עליה ללא עוררין. גם הספקנים שבינהם הפכו לפתע לרכים. כאילו ורק הנשמה כעת קיימת.
פצחתי בניגון חסידי עליז ומרומם והוא ניתר ממקומו. הניח ידו על כתפי והחל לרקוד בעוז. פניו של קלמן פשוט קרנו. החברים מצטרפים ואנחנו רוקדים ורוקדים. כגוש אחד. כאיש אחד. בלב אחד. לא יכולתי שלא להיזכר באותו ריקוד של בן המלך במעבה היער, בפניו המאירות משמחה ואושר כשהמכתב מאביו המלך בידו והוא מפזז ומכרכר בכל עוז!
גם הם ליבם מלא תודה לה' שלא שכחו עליהם. שלא אבדו תקווה. שנותנים להם הזדמנות ללמוד להחכים להתקרב. ששלחו לחפשם עד למקום המרוחק הזה. שמאמינים בהם. אוהבים אותם. מחכים להם. שרק יחזרו הביתה.
אוי רבונו של עולם, אי לאו האי יומא דקא גרים כמה 'סמיונים' ו'אולגים' איכא בשוקא...
***
"כולל תורה" הנה רשת כוללים ללימוד תורה יומי הפרוסה בכשמונים ערים במדינות חבר העמים ומזרח אירופה. נוסדה לפני כשנתיים על ידי קרן מרומים ביוזמתו של השליח הרב בנציון ליפסקר מפטרבורג.
הרשת מנוהלת על ידי השליח הרב משה וובר מדנייפרופטרובסק ומאגדת בתוכה כיום אלפי גברים יהודיים לצד פעילות תורנית מיוחדת לנשים.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
