מתיו יורגן
(תרגום חופשי מאנגלית)

להיות מדויק, 18 שנים, חודש, ו -24 יום חלפו מאז יום ההולדת שלוש עשרה שלי. אבל היום אני לא בא לספר על בר מצווה רגיל. לא על ציון היום שבו אני סוף סוף הופך לאדם; למרות שאני שמח שסוף סוף עשיתי את זה!

היום הוא חגיגה של אלוקים; גורל; של דברים שהם לכאורה פשוטים - או אמורים להיות כאלה. זוהי חגיגה של חלומות שמומשו; הבטחות שהתמלאו; וזה החגיגה וההדרכה של שתי נשמות , שללא ספק רוקדות בגן העדן היום - סבא שלי, לסטר, ואמא שלי, מישל.

היום הזה מסמן ציון דרך על מה שהיה לא פחות ממסע מדהים - לפחות, בעיני כל אלו שבאים בימים אלה להודות לי.

אני מזמין אותך להצטרף אליי לכמה הדקות הבאות ולתת לך את כל הסיפור בקצרה באופן שבו תוכל למצוא את הקב"ה, למצוא משמעות בחיים שלך, ולהגיע להבנה שכל מה שאכן קורה – הוא מסיבה מאוד ספציפית.

גיל 0

נולדתי ב -13 במרץ, 1984. האמא שלי נפטרה ב -14 בנובמבר, 1986. לא צריך להיות מתמטיקאי כדי להבין שזה רק יום אחד יותר משנתיים ו -8 חודשים עם האמא שלך...

יש לי זיכרון אחד מאמא שלי, מטושטש למדי. אני זוכר אותה כשהיא הייתה בבית החולים של אוניברסיטת ינתרופ –believe. אני מחזיק את הזיכרון הזה – היחיד ממנה - כל כך חזק. אבל כמו שאמרתי, היום הוא ציון שמחה של נשמות. לאמא שלי לא הייתה כל כך הרבה מטרה בחייה, כל כך הרבה משמעות.

בכל הכנות, בפעם הראשונה שהרב אנשיל פרל אי פעם הגיע לכפר של מינאולה היתה כדי לבקר את האמא שלי בבית החולים. אולי בזכות ביקורו של הרב פרל אז, כעת לאימי ז"ל יש הרבה נחת בשמים.

רק משאלה אחת

אני יודע שקשה לכם להאמין, אבל לפני שהאמא שלי נפטרה, היתה לה רק משאלה אחת ויחידה לרב צעיר אנרגטי שהגיע רק כדי לבקרה בבית החולים הזה, למרות שהיא לא הייתה קשורה לקהילתו.

מה ביקשה אימי לפני פטירתה? "לא משנה מה יקרה לי, בבקשה תבטיח לי שמתיו יום אחד יעשה לבר מצווה."

נראה פשוט, נכון?




גיל 11

בפלאש מהיר, אני עובר 11 שנים קדימה. הייתי בבית ספר לעברית קטן בערבים ובסופי השבוע וזהו; והדבר היחיד ששמעתי בעניין הזה: "יהיה לך בר מצווה!" אני יכול להגיד לך, שלא היה שום דבר מעבר... לא מן הנמנע, הסיפור הזה לקח את הדרך העקיפה ביותר שאפשר לדמיין.

עדיין פעוט, האבא שלי ניסה כמיטב יכולתו כדי לשמור עלי. שמח וטיפל בי כמיטב יכולתו אחרי שאימי נפטרה. באופן כללי, הוא עשה עבודה טובה מאוד. האבא שלי, שלא היה יהודי, אבל למד על יהדות בגלל אמא שלי, החליט להינשא שוב לאישה שאינה יהודיה.

אני נזכר באירוע, בבית הספר לעברית שממנו הבנתי שהוא כבר לא המקום המתאים ביותר עבורי מבחינה חינוכית ודתית. בגיל כשבע שנים, הוצגה שאלה. זה לא ציטוט ישיר, אבל אצטט אותה כפרפרזה לעניין כולו: "אם אי פעם תרגיש מחוץ למשפחה מכל סיבה שבגלל הדת שלך, אנחנו תמיד יכולים לארגן לך 'הטבלה' ..."


בכל הכנות, מה אני מבין? למען האמת, המחשבה שאשאר מחוץ למשפחה ולחברים לא הייתה מושג שאי פעם עלה על דעתי. כל מה שאני באמת הבנתי בשלב זה הוא שלא היה חג המולד, ושהיה חג חנוכה, ושכך אמשיך את חיי בין שני העולמות.

עם כל מה שנאמר, כמה חודשים לאחר מכן, שכנעו אותי לערוך טבילה לנצרות (ר"ל). ואכן, בחודש אפריל 1992, אני הוטבלתי בכנסייה קתולית והתחלתי לקבל חינוך כזה. רק בשביל להבין - ילד בן יהודי, שמונה שנים מקבל חינוך המטיף עריקה על דתו; חשבתי שאני יהיה מאושר יותר בדרך זו.

אני המשכתי ללכת לבית הספר קתולי יום אחד בשבוע ללימודים, אם כי אני עדיין המשכתי עם החגים היהודים בגלל הדודה, הסבתא המדהימה שלי וסבא. ככל שהתבגרתי, גדלתי כביכול על להיות "יהודי וקתולי." הכל נראה אז בסדר.

אבל אז כשאני הייתי בת שלוש עשרה, קבלתי את הבשורה הקשה ביותר שקבלתי ב -11 שנים.

גיל 13

איבדתי את הסבא שלי, Les גולדמן, ללא כל אזהרה. בהלוויה, אני נתקלתי במישהו ששמעתי עליו רק על בסיפורים, אבל אף פעם לא זכרתי באופן מלא בעצמי - הרב הנפלא הרב פרל. הרב פרל הביט בי עם חיוכו החם ואמר, במבטא האנגלי שאין לטעות בו, "אתה יודע, אנחנו עדיין צריכים לדבר על בר המצווה בשבילך, ילד יקר." הרב פרל אמר לי רק לאחרונה, הוא אכן שואף להפוך את זה למציאות. אך למרבה הצער, אז עדיין הרעיון לא הפך עדיין למציאות.

אבל אז משהו גדול יותר התערב, משהו שאני לעולם לא אהיה מסוגל להסביר באופן מלא.

הייתי בן 14

ויושב בכנסייה הקתולית ליום הסיום שלי - היום שבו אני סיימתי את לימודיהם. הכומר דיבר והגיע לחלק שבו הוא הזכיר אנשים שנפטרו לאחרונה. ברוב הפעמים בכנסייה, אלה היו שמות שמעולם לא הכירו. עם זאת, היום, משהו מדהים שקרה. כשישבתי שם בחליפה האדומה שלי של טקס הסיום, הכומר שאג: ולאלה שמתו ולא יכולים להיות איתנו ליום הגדול הזה, כולל מישל גולדמן ... "

אמא שלי!

שמה הדהד ברחבי הראש שלי והדהד אצל שאר השומעים ... הסתכלתי באופן טבעי באבא שלי - הוא הניד בראשו, כאילו כדי לומר שזה לא היה הוא זה שביקש את שמה להאמר... הלסת שלי כמעט פגעה ברצפה מרוב תדהמה. כאן ועכשיו הבנתי ... אני לא אמור להיות כאן. אני לא אמור לעשות את זה. זה לא הדרך שלי.

למרות שעברתי עם שאר היום, ידעתי באותו רגע שחיים אלו, דת זו, לא הייתה הזהות שלי. ידעתי אז ויש ויום אחד, אני הולך לעשות את בר המצווה שלי, לא משנה מה.

פגשתי את אשתי לעתיד – את לורי. באופן טבעי, סיפרתי לה את הסיפור שלי. בריכוז, היא הקשיבה לכל מילה, שאלה אחרי שאלה, וגרמה לי להרגיש כל כך תוקף וסמכות במורשת היהודית שלי. אני זוכר אותה אומרת לי מילים שהסבתא שלי הייתה אומרות לי לפניה, אבל אני לא הייתי מוכן לשמוע אותם עד עכשיו, "זכור שאם האמא שלך היא יהודיה, אז אתה גם אתה יהודי."

גיל 24

אני בן 24 עכשיו, יום החתונה שלי.

אשתי ואני נשואים בשעות אחר הצהרים הקסומות של חודש אוגוסט. חתונה יהודית מסורתית עם כל התוספות - כתובה יפה, חופה מדהימה, להקת תשעה כליזמרים ששרו בעברית ובאנגלית, וריקוד הורה סוער.

גיל 30

יש לנו בית יהודי יפה עם בת מתוקה, מדליין.

היתה לי שיחה עם הדודה שלי שמבטא משהו מדהים בעיני. "ללאה (בת הדודה המדהימה שלי) תערך בת מצווה בסוף השבוע הזה ואתה לעולם לא תנחש מי הרב." ניחשתי נכון. הרב פרל.

היא מגיעה לבר המצווה, ומספרת עליי לרב פרל. היא מספקת לו את המספר טלפון שלי, ולא יותר משעתיים לאחר תום בת המצווה, אני מקבל הודעה יפה מאדם מדהים.

אנחנו מדברים, אנחנו נפגשים מחדש, אני מזכיר לו את הבטחת העבר. 29 שנים של חיי חלפו מאז.



זה זמן עבורי להגשים את המטרה הכה משמעותית לחיי, והזדמנות לרב המוערך ביותר כדי למלא את הבטחתו.

הבר מצווה החלה. אני הצגתי את בנו של הרב, הרב דוד פרל - האיש שלמד אותי את השיעורים הראשונים שלי בא' ב'.

"אתה לימדת אותי כל כך הרבה, יותר מאשר רק איך לקרוא עברית. לקחת על עצמך לחנך אותי בכל הדברים של מה זה אומר להיות יהודי בכל הזדמנות שאתה יכול. אני כל כך אסיר תודה לך על תורתך, על טוב לבך, על ידידותך, ויותר מכל, על הסבלנות המדהימה שלך כפי שהיא לוקחת לי בערך 10 דקות - כל תפילה שאני מנסה לקרוא.

ולרב אנשיל פרל המכובד. "נתת כל כך הרבה למשפחה שלי -. האמא שלי והסבא שלי בפרט. אתה אף פעם לא התלבטת בהבטחה שלך לאמא שלי שהיום הזה יגיע אל הפועל -. וראה זה פלא, היום הזה הגיע, לאחר 29 שנה.

למרות שלא יכלתי לומר זאת לפני 29 שנים, תודה לך אמא שלי על שהנחית אותי מבחינה רוחנית ורגשית כשהייתי זקוק לה ביותר. הסבא והסבתא שלי תמיד אמרו לי כמה נפלאה היית, אבל כעת אני מבין זאת יותר מתמיד.

החברים שלי, הנה אנחנו - 29 שנים מאוחר יותר; ההבטחה מולאה בל"ג בעומר 5775 - 7 מאי 2015.



היום מסמן את מה שמרגיש כמו על פסגת הר, בסוף המסע הארוך ביותר, מציאת "x" במפת אוצר. עם זאת, רב חכם אמר לי לאחרונה שהיום הוא לא סוף המסע; במקום זאת, הוא צריך להיחשב כשלב של סולם לקראת חיי המשך ומסע עם היהדות - הדת שכל כך יקרה לי ואני כל כך גאה להיות בה.

היום, אני מטפס עד שלב זה, ואני חולק את היום הזה בכל מה שאתם המוזמנים, הסבא המדהים שלי והאמא שלי הביאו אותי עד הלום.

חבר'ה, אני עשיתי את זה! תודה לכם על שגרמתם לי להיות כאן.



תודה לכם והקב"ה יברך את כולכם.