זוכרים את הימים שבהם הוויכוח הציבורי בארץ התנהל בין הדוגלים ב'ארץ ישראל השלמה' ובין חסידי 'הפשרה הטריטוריאלית'? לכול היה ברור כי חזרה לגבולות 67', שמהם ביקשו אויבינו להשליך את כולנו אל הים ערב מלחמת ששת הימים, אינה באה בחשבון. אלה הגבולות שכונו בפי אבא אבן 'גבולות אושוויץ', כביטוי לסכנה הקיומית הנשקפת מהם. התומכים בוויתורים תמורת שלום היו מוכנים לוותר על מקצת השטחים, בבחינת פשרה בין הצרכים שלנו לתביעות מצד הערבים.

אך מה קרה לה לאותה 'פשרה טריטוריאלית'? מדוע ירדה מעל הפרק ונעלמה מהשיח הציבורי? – מפני שהערבים דחו אותה ואמרו בקול ברור ונחרץ: לא! אנחנו מיהרנו לקבל את עמדתם ולהתקפל, שהרי חייבים להשיג 'שלום בכל מחיר', וכך הדברים מתנהלים מאז ועד היום.

אין עסקות 'בכל מחיר'

אי-אפשר להבין כיצד מדינה שלמה אינה יודעת מה שיודע כל ילד בשוק, שאי-אפשר לשאת ולתת כאשר צד אחד מוכן מראש להסכים לכל תביעה של הצד השני. לא ראינו שום איש עסקים שמוכן לקנות סחורה 'בכל מחיר', כי זה מתכון ברור לפשיטת-רגל. אבל כאן התפתחה תודעה של 'בכל מחיר', שמסכלת כל סיכוי להשיג הסדר שפוי כלשהו.

אילולא אותה תפיסה מופקרת של 'בכל מחיר' ייתכן שגלעד שליט כבר היה בבית. אולי העסקה שהייתה נרקמת לשחרורו לא הייתה טובה, אבל היה אפשר להשיג עסקה כלשהי. אילו היה ברור לאוייב שלא נשלם 'כל מחיר', היה מצמצם את תביעותיו. אלא  שכאן מדברים על שחרור 'בכל מחיר', ומדוע אפוא החוטפים יתפשרו ויוותרו? הרגלנו את העולם כולו שהצד היחיד שצריך להיכנע ולוותר הוא הצד הישראלי.

כשהערבים עומדים על שלהם ואינם מוכנים לוותר על שום דבר – עמדתם מתקבלת בכבוד ובהבנה. כשאנחנו מנסים להתעקש ולעמוד על האינטרסים החיוניים לנו – אנחנו נתפסים בעיני העולם 'סרבני שלום'.

כך היה במשא-ומתן עם מצרים, עם ירדן ועם לבנון. הם התעקשו, לא ויתרו אף על שעל, ובמהרה נכנענו וּויתרנו על הכול. ככה בדיוק נראה המשא-ומתן עם ערביי ארץ-ישראל. הם טוענים 'כולה שלי' ואינם מוכנים לוותר על מילימטר, ואנו נסוגים ומתקפלים צעד אחר צעד. עכשיו הם תובעים להקפיא כל בנייה ביהודה ושומרון, תנאי למשא-ומתן, ושוב הלחץ מופנה אך ורק לעברנו. כי מה פתאום אנחנו מנסים לשנות את הכללים?

גם ההקפאה לעשרה חודשים הייתה משגה אומלל. איפה נשמע שצד אחד כובל את ידי הצד השני עוד בטרם נכנסים למשא-ומתן? וכי הערבים אינם בונים בקצב מטורף בכל השטחים האלה? הלוא המשא-ומתן אמור להתנהל בדיוק בשאלה הזאת, אם-כן מדוע להם מותר לבנות ולנו אסור? בעצם ההקפאה קיבלנו את הנחת-היסוד כי השטחים האלה שייכים להם. כך הצליחו להכניע אותנו עוד בטרם נפתח המשא-ומתן.

לעצור 'בכל מחיר'

אם חלילה נסכים למתכונת זו של כניעה ללחצים, לא יהיה שום צורך במשא-ומתן. הערבים ידרשו כי כתנאי ל'המשך המשא-ומתן' עלינו לוותר על ירושלים, ואם לאו, לא יסכימו לחדש את השיחות. בשלב הבא יתבעו להסכים מראש להחזרת הפליטים. אם השיטה עובדת, למה לא להשתמש בה לאורך כל הדרך.

הדרך היחידה להתעשת ולעמוד על נפשנו, היא לעמוד בלחצים. עלינו להבהיר לעולם כולו כי לא תהיה עוד כניעה לתביעות הערבים. לא יהיה עוד 'שלום בכל מחיר'. יש לנו קווים אדומים, יש לנו אינטרסים חיוניים, יש לנו עמדות הנובעות מאמונתנו ומהצדק שלנו. אנחנו כבר ויתרנו ונכנענו עד קצה הגבול. מי שרוצה שלום, יחיה עמנו בשלום בתנאים שלנו, ומי שאינו רוצה שלום – נדע להתמודד עמו, בעזרת ה', כשם שהתמודדנו עם כל אויבי ישראל.

הגענו ממש אל פי התהום. עכשיו חייבים לעצור 'בכל מחיר'.