הרב משה מרינובסקי

ימי שמיני עצרת ושמחת תורה תשי"א היו בתקופה מאד מיוחדת. זה היה שמונה חודשים אחרי ההסתלקות וארבע חודשים לפני שהרבי הסכים לקבל בגלוי את הנשיאות. בכל אותה תקופה המצב היה מאד מתוח: מצד אחד הרבי התנהג במופתים גלויים ממש – "בעל-שם'סקע ענינים" ומצד שני לא הסכים בשום אופן להיות 'רבי' בגלוי, המשיך ללכת בחליפה קצרה ואת כל המופתיים השמימיים שעשה תלה ברבי הקודם ואמר שהדברים רק עוברים באמצעותו.

הרבי הביא בהקשר זה את מאמר הזוהר הקדוש "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" ואמר שכעת, לאחר ההסתלקות, נמצא הרבי בהתגלות "יתיר מבחויוהי", ומופתים "מתגלגלים" על כל צעד ושעל.

ובכל זאת, המצב היה די מתוח כי, כאמור, למרות שמבחינת קהל החסידים היה ברור בלי שום ספק וספק-ספקא שהרבי הוא ממלא מקומו של הרבי הריי"צ נ"ע, ובלב היינו בטוחים שבסופו של דבר הרבי ייענה להפצרות הרבות של החסידים מכל העולם כולו שכתבו מכתבים רבים בנושא וכן 'כתבי התקשרות' – בכל זאת באופן גלוי ופומבי הרבי המשיך לסרב בתוקף.

שלושה סיפורים
הנה שלושה סיפורים מאותם ימים שממחישים את זה:

הסיפור הראשון: יום אחד במהלך הקייץ, בחודש סיון או תמוז, ראש הישיבה ב-770 הגה"ח הרב מרדכי מענטליק ע"ה ביקש להתקבל ליחידות.

הוא נכנס לחדרו של הרבי עם פ"נ בידו וביקש למסור לרבי את הפ"נ בכוונה שזה יהיה ממש 'יחידות'. הרבי לקח מידו את הפ"נ והחל להביט בו. והנה, מיד שהרבי קרא שהרב מענטליק כתב בראש הדף "לכ"ק אדמו"ר שליט"א", הרבי קם ממקומו, נעמד ואמר לו: "הרב מענטליק, לאברך שלובש חליפה קצרה אתם כותבים כאלה תארים?!" (עד יו"ד שבט תשי"א הרבי לא לבש חליפה ארוכה בימות החול).

הרב מענטליק ע"ה אזר עוז וענה בהתרגשות גדולה: "אצלי הרבי איננו הלבושים שלו אלא העצם של הרבי...".

ואז הרבי נענה לו, חזר והתיישב במקומו וערך לו 'יחידות'...

הסיפור השני: אבי ע"ה היה מקושר מאד לכ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע עד כדי כך שלאחר ההסתלקות ביו"ד שבט תש"י לקה בהתקף לב חמור ל"ע. במשך תקופה ממושכת, הרופאים לא התירו לו לצאת החוצה וכך זה נמשך עד חג השבועות לערך. לאחר החג, מיד כשאפשרו לו לצאת, אבי קם ועשה את דרכו מהבית (בשכונת ברונזוויל) ל-770, אל הרבי. אני זוכר זאת היטב.

זה היה באחד הימים לאחר חג השבועות בסביבות השעה 2 אחה"צ. באותם ימים כבר הייתי 'בן בית' אצל הרבי ועל פי בקשת אבי שאלתי את הרבי האם אבי יכול להיכנס. הרבי הסכים וכאשר אבי נכנס, הרבי הושיט לו את ידו ל'שלום עליכם'.

אבי מיהר להפנות את ידו לאחוריו, כמנהג חסידי חב"ד לא לתת יד לרבי לשלום. והרבי הגיב: ר' מרדכי, גם אתם מה'משוגעים' שפוחדים לתת לי יד'?! אבל אבי ענה: הם לא משוגעים, הם חסידים והם נוהגים כפי שחסידים נוהגים כלפי הרבי, ואז הרבי וויתר והוריד את ידו המושטת. כעת הרבי הציע לאבי לשבת, אבל אבי סירב ואמר: הייתי מקושר לרבי הקודם וכשם שאצלו לא ישבתי, גם פה לא אשב. והרבי הסכים...

הסיפור השלישי: זמן קצר אחרי יו"ד שבט תש"י המשפיע ר' שמואל לויטין ע"ה שמע ששאלו את הרבי שאלות בעניינים גשמיים והרבי ענה ונתן עצות. הגיב על כך ר' שמואל: אם כן, תודה לה', כי קבלה בידינו שבעניינים רוחניים גם משפיע יכול לתת עצה, אבל בעניינים גשמיים רק רבי יכול לענות, ואם הרבי עונה בעניינים גשמיים, עלינו להביע על כך תודה לה'.

אך כאמור, למרות כל ה'גילויים' המעודדים האלו - הרבי המשיך לסרב בתוקף.

וזה היה המצב המיוחד: מצד החסידים - היה בהחלט רבי שהדריך אותם, שהשפיע עליהם שפע של תורה ואוצרות נפלאים, והחסידים היו כרוכים בו ומקושרים אליו בכל ליבם ונפשם, ועקבו ברטט ובערגה אחרי כל תנועה שלו, כולל בחודש תשרי זה (תשי"א) שהיה מלא גילויים והשפעות קדושות. אבל הרבי מצידו לא הסכים 'להיות רבי', לפחות בגלוי.

(ובכל אופן, בדיעבד, ברור שהנשיאות של הרבי מתחילה מיום הסתלקות הרבי הריי"צ נ"ע, כמו שמצינו אצל רבותינו נשיאינו בדורות הקודמים שאדמו"ר הצמח צדק קיבל את הנשיאות בפועל בשנת תקפ"ח, אבל נשיאותו נמנית מיום הסתלקות חותנו אדמו"ר האמצעי בשנת תקפ"ז, ואפילו אדמו"ר הרש"ב שקיבל את הנשיאות בפועל רק החל משנת תרנ"ד, רבותינו נשיאינו מונים אותו כנשיא החל מיום הסתלקות אדמו"ר מהר"ש בשנת תרמ"ג. ומעניין שיש התבטאות אחת נדירה של הרבי בעצמו בענין זה: ביו"ד שבט תשט"ו הרבי אמר – יש כאלה שאצלם זו השנה החמישית, ויש כאלה שאצלם זו השנה הרביעית...)

'מה אתם רוצים ממני'?!

ועכשיו נעבור לימי שמיני עצרת ושמחת תורה תשי"א. כל השנים, מאז שהרבי הגיע לארה"ב עד לקבלת הנשיאות (כולל השנה שאנו מדברים עליה - תשי"א) הרבי היה מתוועד תמיד בשמיני עצרת בסוכה. היינו ההתוועדות היתה מתחילה בשמיני עצרת אחה"צ ומסתיימת בלילה לפני התחלת התוועדות ליל שמח"ת 'למעלה' (של הרבי הריי"צ נ"ע). וכך, כאמור, נהג הרבי גם בשנת תשי"א. (רק בשנים שלאחר קבלת הנשיאות הרבי היה מתחיל את ההתוועדות בליל-שמחת-תורה, בבית-הכנסת, ולא בשמיני-עצרת בסוכה).

וכאן כדאי לציין דבר מעניין: עד לקבלת הנשיאות, הרבי היה מתוועד כל שנה פעמיים בסוכה. הפעם השניה היתה, כמו שסיפרתי, במשך היום של שמיני עצרת, והפעם הראשונה היתה באחד מלילות חול המועד כהתוועדות שמחת בית השואבה.

ומעניין: היה קשר מופלא בין שתי ההתוועדויות הללו שהרבי ערך בסוכה. בהתוועדות של שמחת בית השואבה, אחרי שיחה ראשונה שלו, הרבי היה קם ממקומו ורקד עם הקהל בעיגול. אחרי כמה רגעים הרבי היה אומר: "עד כאן הקפה א'", אחר כך היתה שיחה נוספת ואחרי שיחה זו שוב קם ורקד ובסופו הכריז "עד כאן הקפה ב'", וכך היה אחרי שיחה שלישית ואחרי שיחה רביעית.

בסוף ההתוועדות של שמחת-בית-השואבה הודיע הרבי כי במשך היום של שמיני-עצרת יהיה המשך להתוועדות זו ואז נגמור את שאר שלוש ההקפות.

וכך היה בהתוועדות של שמיני עצרת: אחרי השיחה החמישית הרבי קם לרקוד והכריז "עד כאן הקפה ה'", וכך אחרי השיחה השישית והשיחה השביעית.

אותה התוועדות של שמיני עצרת תשי"א בסוכה, התקיימה מתוך התרגשות גדולה. הרבי בכה הרבה ואמר בין הדברים: אינני יודע איך כ"ק מו"ח אדמו"ר החזיק מעמד כל השנים [הכוונה: אחרי הסתלקות אביו הרבי הרש"ב נ"ע] והרי כאן עברו רק כמה חדשים וכבר מאבדים את כל הכוחות...

בהתוועדות הזו היה קהל עצום והיו דחיפות איומות, עד שרבים פשוט לא יכלו לנשום. והרבי אמר: למה נדחפים הרי הרבי נמצא בכל מקום, ואלו שנדחפים מוכיחים שהם מ"קטני אמונה"...

באותה התוועדות אמר הרבי: מכיוון שיש כאן הרבה שזכו להיות בשנה שעברה במחיצתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, לכן שימזגו משקה לכולם, כל-אחד-ואחד יצייר לעצמו את פני הרבי, יאמרו "לחיים" לרבי, ויבקשו ממנו שברכותיו והבטחותיו יתקיימו.

ואז אמר הרבי שאצל הרבי הריי"צ היו זמנים שדעתו לא היתה נוחה מזה שחוזרים ומבקשים עוד הפעם, והיו זמנים שהרבי לא היה מקפיד על כך שחוזרים ושואלים ומבקשים עוד הפעם. ואחר כך הכריז:

בשמחת תורה בכלל, ובפרט לפני ההקפות, היה תמיד אצל הרבי עת רצון, ולכן גם אלו שביקשו כמה פעמים ברכה ועדיין לא נושעו – עכשיו זה עת-רצון ויכולים עכשיו לבקש ולהיוושע בפועל!

כולם התחילו לבקש מהרבי שימזוג להם מכוסו, ואז אמר הרבי: "הערט זיך איין אידן"! עכשיו צריך להתקשר אל הרבי בעצמו לא על ידי 'ממוצעים'. והמשיך: אינני מקמץ, (איך זשללעווע ניט") לא במשקה ולא בברכות אלא שעכשיו צריכים להתקשר אל הרבי בעצמו.

ואז הרבי התחיל מאד לבכות והוא תמך את ראשו הק' בשתי ידיו הק' ודיבר כשראשו הק' מורד. בין הדברים הרבי התבטא אז "מה רצונכם ממני" ("וואס ווילט איר פון מיר").... המחזה היה כל-כך איום ומזעזע עד שחלק מזקני החסידים התחילו לבכות...

המראה הזה והדיבורים הללו היו מאד קשים לחסידים.

ההמשך – השבוע בגיליון החג של 'כפר חב"ד'