אהרון רובין, בקהילה

זה היה זמן קצר לפני ההצבעה בכנסת שנועדה להביא את התיקון שרצינו אנחנו, הח"כים החרדיים, לערוך בחוק השבות, תיקון שיצמצם את המגרעות שבחוק הקיים, ושייאמר בו כי יהודי הוא 'מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר כהלכה'.

"מי שעמדה אז בשלטון הייתה מפלגת העבודה בראשות הגב' גולדה מאיר שחתמה על מסמך שבה היא מתחייבת להעניק את תמיכתה בתיקון המוצע על ידי המפלגות החרדיות והדתיות.

"כולנו היינו מוכנים ומזומנים לקראת ההצבעה הגורלית כשבבוקר אחד אני מקבל טלפון ומהצד השני נמצאת ראש ממשלת ישראל, הגברת מאיר, שאמרה לי 'הרב ורדיגר, אנחנו צריכים לדבר דחוף'.

כך נזכר הרב אברהם ורדיגר, אז ח"כ במפלגת אגודת ישראל שלחמה, למען התיקון בחוק ואחרון הח"כים החרדיים חברי סיעת אגודת ישראל שכיהן באותה כנסת.

"אני", הוא מספר, "קיבלתי את ההזמנה כצפוי, והגעתי לפגישה. הגב' מאיר אמרה לי: 'הרב ורדיגר, אל תחשוב שאני מזלזלת בנושא. אני מבינה היטב את הלוחמים למען תיקון החוק, והחשש מפני נישואי תערובת והתבוללות, מקנן גם בתוכי'.

"ואז המשיכה ראש הממשלה ושיתפה אותי בסיפור אישי: 'יש לי בן, מנחם שמו, שיש לו תחביב לנגן על 'ויולה' (כלי נגינה ממשפחת כלי הקשת, הדומה לכינור) שביקש לנסוע לארה"ב למורה מומחה גדול לכלי נגינה זה. מקום מגוריו של אותו מורה, היה בפרבר נידח, וחששתי לגורלו בכל הנוגע לרציפות הדור היהודי. לך תדע, הוא עלול עוד להכיר נכריה ולבקש להינשא לה, כשאיננו מעורה בקהילה יהודית.

"יום לפני הנסיעה קראתי לו. ואמרתי לו: 'למרות שהנך מודע שאינני דתיה, אני מאמינה באמונה שלמה שחובה על העם היהודי לשמור על טוהרו כלאום יהודי, חף מנישואי תערובת וללא גיורים פיקטיביים, כי אחרת אין לנו תקומה.

"אתה הולך לשהות באדמת נכר, במקום מרוחק. חינוך דתי, אני עכשיו מצטערת לומר, לא קיבלת מאיתנו ולפיכך חוששני, שאתה עלול לשאת אישה שאיננה בת העם היהודי. לפיכך אני מתרה בך ומזהירה מראש, אם אקבל ממך 'בשורה' כזו, תגזור על אמא שלך גזר דין מוות. במצב כזה טוב מותי מחיי.

"הוא הזדעזע ואמר לי: 'אמא אל דאגה', הבטיח, 'הכל יהיה בסדר'.

"באותה עיירה, התגוררו חמש משפחות יהודיות אמידות. מנחם בני שכר בה דירה קטנה ובמקביל התוודע לאחת מהם.

"הוא הציג את עצמו כבנה של הגב' מאיר הידועה כראש ממשלת ישראל, וביקש להתקבל כבן בית בביתם עד לתום לימודיו. למותר לציין, כי יחוסו רק סייע לו, והם נענו לבקשתו בחפץ לב.

"יום בהיר אחד, הבחין מנחם כי בבית השתררה אווירה מלנכולית ופניהם של ראשי המשפחה נפולות. כשביקש לברר פשרם של דברים, שתפוהו ההורים בחרפה שבנם הסטודנט עומד להמיט על המשפחה. לדבריהם, הוא עומד לשאת נוצרייה שהכיר, וניסיונותיהם להניאו ממעשיו, נפלו על אוזניים ערלות. ההורים בקשו ממנו כי היא תעבור גיור כלשהו. טיבו של הגיור, פחות היה חשוב בעיניהם, אולם הבן ההוא, שמעולם לא רכש השכלה יהודית פורמלית מינימלית, לא נעתר לבקשת הוריו, ואף לא הבין כלל לרוחם.

"מנחם טיכס עצה והחליט להירתם למשימה. 'האם הוא אמור להגיע לכאן בימים הקרובים?', חקר. משנענה בחיוב, הצהיר על נכונותו לשוחח עמו, ולשדלו לסגת מכוונותיו. הצעיר אכן הגיע, וההורים הציגו בפניו בגאווה את בן הטיפוחים החדש המתארח במעונם, בנו של הגב' מאיר.

"'האם תרצה לצאת עמי קצת לטייל?', הציע מנחם לעמיתו. הלה לא סרב כמובן ושניהם מצאו עצמם עד מהרה מפליגים בשיחת רעים.

"שמע", פנה מנחם לצעיר, "הכרתי את הוריך, אנשים נחמדים וטובים, שגילו את אוזני בדבר כוונותיך. הם שבורים ורצוצים ונפשם עגומה עליהם כתוצאה מכך ומדובר עבורם באסון".

"הצעיר הזעיף מבטו, התקומם והתריס בפניו של המצליף החדש: 'אתם בישראל, גם פנטיים כמונו? מה זה משנה, יהודיה או גויה? היום אין לדברים אלו כל משמעות עזוב אותך משטויות!'.

"מנחם ניסה לפנות לפן הרגשי, ולדבר על ליבו, שמכיוון שהצעד מנוגד לרצון ההורים, עליו לכבדם, גם אם אין הוא סבור כמותם. משנוכח, כי מנוי וגמור עמו לבצע את תוכניתו, החליט לנסות אפיק נוסף. הוא בירר את כתובת הארוסה פנה אליה ואמר לה, 'דעי לך, כי ישנו שבר במשפחה. אני הוא ידיד המשפחה וחוששני לעתידם הנפשי, הם לא יעמדו בכך'. בסופו של דבר היא הסכימה וכך ניצלה המשפחה מהתרסקות.
"אני חששתי כי בני יפול למהמורה או ילכד ברשת כזו, ולבסוף הוא עוד הצליח להציל משפחה מפני התרסקות", סיימה הגב' מאיר את סיפורה.

נסתפק בהצהרה

את הסיפור המיוחד הזה, חושף באוזנינו לראשונה, ר' אברהם בעצמו, במלאות ששים שנה לחקיקת חוק השבות בכנסת הראשונה.

חוק השבות, התקבל בכנסת בעקבות יוזמה של חבר-הכנסת זרח ורהפטיג ממפלגת 'הפועל המזרחי'.

במתכונתו המקורית, החוק מעניק לכל יהודי את הזכות לעלות ארצה ולקבל תעודת עולה ואזרחות. התמורה בחוק החלה, בשנת תשי"ח, כאשר שר הפנים מטעם מפ"ם, ישראל בר יהודה, החליט לבצע שינויים בחוק, כפי שמספר ל'בקהילה', הרב יצחק יהודה הולצמן, מזכיר הוועד למען שלמות העם, חסיד חב"ד ומוותיקי העוסקים בתחום: "החוק שקבע, כי 'כל יהודי זכאי לעלות ארצה', לא הגדיר במפורש מי נחשב ליהודי והפוליטיקה ביקשה להימנע מהכרעה העלולה להביא לפילוג, התוצאה הייתה היעדר מדיניות עקבית ומחייבת, שהביאה לכך ששאלות שהתעוררו בשטח באשר לזהותם של העולים, הוכרעו על-ידי פקידי הרישום ושרי הפנים.

"בנסיבות אלה החליט בר-יהודה, לפרסם הנחיות לפקידים העוסקים בענייני רישום הלאום במרשם האוכלוסין. השר הבהיר, שפקיד הרישום במשרד הפנים אינו שופט וכל תפקידו הוא לרשום את הפרטים שהאזרח מוסר לו, כל עוד ולא נוצרו בקרבו ספקות אודות אמיתותם. על-פי הנהלים החדשים, 'כל אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי – יש לרשום אותו כיהודי ואין לדרוש ממנו כל הוכחות אחרות'.

"למעשה, זו הייתה המדיניות שהונהגה בפועל מאז קום המדינה, שמכוחה נרשמו כיהודים גם עולים שלא נחשבו ליהודים לפי ההלכה, וזאת על סמך הצהרתם. אבל, פרסום ההנחיות על-ידי השר נתפס כמיסוד הנוהג הקיים, וכהענקת תוקף חוקי לתפיסה החילונית והתעלמות מוחלטת מעמדות הציבור הדתי והחרדי.

"הרבנות הראשית התנגדה להוראות והביעה את דאגתה שהדבר יעודד נישואי תערובת ויביא לפילוג העם. משהחליטה הממשלה בראשותו של דוד בן גוריון, לאשר את הנחיות בר-יהודה, קמה בעולם היהודי סערה גדולה, בארץ הביא הדבר למשבר ממשלתי והתחילה המלחמה על חוק השבות.

"בעקבות פרישת המפד"ל, התקיים בכנסת דיון ראשון וסוער בסוגיית 'מיהו יהודי', שבסופו החליטה הממשלה, כי אדם מבוגר יירשם כיהודי אם הצהיר על כך בתום לב, כל עוד הוא אינו בן דת אחרת. כמו כן, החליטה הממשלה למנות ועדת שרים שבין חבריה יהיו ראש הממשלה, שר הפנים ושר המשפטים. תפקיד הועדה היה, לנסח נהלים לרישומם של ילדים שנולדו מנישואי תערובת, ושהוריהם מבקשים לרושמם כיהודים.

"הועדה, לא הצליחה להגיע להסכמה בנושא רישום ילדים מנישואי תערובת, ואז החליט ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, לפנות ל-50 אישים שנחשבו בעיניו באותם ימים ל'חכמי ישראל', כדי שיחוו דעתם בשאלה מהו קנה המידה שעל-פיו יש לנהוג לעניין רישום הפרטים 'דת' ו'לאום'. קבוצת האישים כללה, גדולי ישראל, רבנים, אנשי רוח דתיים וחילוניים מישראל ומהתפוצות, והרכבה שיקף לדעתו של בן גוריון, את חשיבותה של הסוגיה לכול היהודים באשר הם.

"למרות שאנשי הרוח החילונים הגדירו עצמם כסוציאליסטים", שב הרב הולצמן ומשחזר, "היה בקרב מרביתם רגש ליהדות, בסיס ושורשים טובים ככל הנראה. ארבעים וחמשה מתוכם, השיבו לפנייתו. שלושים ושבעה מהם תמכו בעמדה האורתודוקסית, לפיה ההלכה היא הבסיס היחיד להגדרת הזהות היהודית.

גם מחו"ל הגיעו הדים שליליים ביותר. לא רק היהדות הנאמנה, רבנים וראשי ישיבות על כל גווניהם, אלא אפילו ראשי הרפורמים והקונסרבטיביים נחרדו למראה התהום שנפערה לרגליהם.

"את הביטוי הכי חריף לבעיה", אומר הולצמן, "נתן דווקא פרופ' שאול ליברמן, מ'הסמינר התיאולוגי' האמריקני הקונסרבטיבי, שהיה אחד מ'חכמי ישראל' שקיבל את אגרתו של בן גוריון, הוא אמר: 'כל קולא בישראל בעניין בני נישואי תערובת היא הרת אסון לישראל בגולה. ועוד יאמרו: רצונך לשאת נכרית ולהוליד ממנה יהודים, סע לעיר הקודש ירושלים'.

הבג"ץ מגיע

בתחילת הדרך המאבק דווקא הצליח. עוד טרם התקבלו התשובות, הודיע בן-גוריון על ביטול הנחיות השר בר-יהודה ובמשך עשור שנים היה הנושא רגוע כאשר בשטח פעלו הדברים על פי ההלכה.

עד שהגיע הבג"ץ והפך את הקערה על פיה. היה זה בעקבות פרשיה שהסעירה את המדינה שכונתה פרשת שליט.

בנימין שליט, היה רב סרן בחיל היום הישראלי, שנשא לאישה סקוטית נוצריה. לזוג נולדו שני ילדים, אשר כמובן, לא היו יהודים, כאשר אמם סירבה בעקשנות להתגייר, לדבריה 'מטעמים עקרוניים'. שליט תבע מפקידי משרד הפנים לרשום את ילדיו כיהודיים, ולאחר שדרישתו נדחתה פעמים אחדות, הוא הגיש תביעה לבית המשפט העליון.

התביעה וכל אשר מסביב לה עוררו פולמוס ציבורי עז ופרשת 'מיהו יהודי', חזרה לככב, והתעוררה בכל חריפותה.

שונאי ישראל מכל גוני הקשת הפוליטית, גייסו מארסנל הנימוקים את המכוערת שבטענות הנאצים, הם טענו כי ההלכה היא גזענית. "איש פתח' שאמו יהודיה נחשב כיהודי ואילו בניו של רס"ן בחיל הים, שאמם נוצריה סקוטית, אינם יהודים?" התריסו הידענים.

"היהדות הדתית הרשמית, שנהדפה לעמדת התגוננות", מותח הרב הולצמן ביקורת, "לא ידעה להסביר את עמדתה, ראשיה הצטדקו וגמגמו". באווירה זו, כאשר מצד אחד אין נחישות ומצד שני נציגי היועץ המשפטי מתרשלים בתפקידם להגן על עמדת משרד הפנים ומצד שלישי העיתונות עוסקת בהסתה פרועה, תוך התעלמות מכל כללי הסובידיצה, בא פסק דינם של תשעת שופטי בית המשפט העליון, שברוב של חמישה נגד ארבעה ציוו לרשום את ילדי הנכריה כיהודים".

"זו בעצם הייתה ההתחלה של התערבות בג"ץ בענייני דת", אומר הולצמן, "הפסיקה עוררה סערה ציבורית והענין עבר לכנסת. ברגע האחרון, כאשר ההצעה הובאה לאישור ועדת השרים לענייני חקיקה בראשות שר המשפטים דאז, יעקב-שמשון שפירא, מחק הוא את המילה "כהלכה" וכך הוגש החוק להצבעה. בנוסף לכך, במהלך הדיון על החוק בכנסת, בב' באדר תש"ל, הוסיף הבהרה בעל-פה על דוכן הכנסת, דבר המחייב את בתי-המשפט, ואמר:

"אנו יודעים שיש ליברלים, יש קונסרבטיבים ויש רפורמים לכל המינים ולכל הסוגים והם מגיירים. ולכן אינני רוצה לקבוע הלכות ואינני מוסמך לקבוע הלכות, אנו אומרים, אפוא, שמי שיבוא עם תעודת-גיור של קהילה יהודית כלשהי, ובלבד שאינו בן דת אחרת, יתקבל כיהודי".

החוק נחתם בי"א באדר ומאז נקבעה בחוק השבות הפסקה 'יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר'. נקודה. ללא כל הסתייגות באיזה גיור מדובר. רוחו של החוק, אפשר אפוא גם עלייה של מי שאחד מסביו היה יהודי, מי שבן זוגו הוא יהודי או בנו או נכדו של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון. הגדרות רחבות אלו, אפשרו בתקופת יצחק שמיר, ראש הממשלה מטעם הליכוד, עלייה של מאות אלפי יוצאי חבר המדינות שזיקתם לעם היהודי לא הייתה ישירה ואף חסרי זיקה כלל לעם היהודי, והציפה את הארץ בנכרים.

פרצה חמורה

מאז יצא לדרך המאבק החריף כנגד מחיקת המילה 'כהלכה' וכנגד עריכת הגיור הפקר לכל דכפין. בעוד המפד"ל רואה בכך 'הישג דתי', בנימוק שמעתה החוק קובע שרק בן לאם יהודייה או מתגייר נחשב יהודי, גדולי ישראל ראו בניסוח זה אסון נורא ופרצה חמורה.

גדול הלוחמים ומי שנשא את דגל המאבק בחוק החדש, היה כ"ק האדמו"ר מליוובאוויטש זצוק"ל, שהגדיר זאת כ"גזרה איומה". הרבי דרש מהשרים וחברי הכנסת של המפד"ל לצאת מן הממשלה למחאה ולא להיות שותפים, חלילה, לחילול השם הנורא, אך הללו, 'דבקו בכסאותיהם' כלשונו של הרבי והמשיכו לנפנף ב'הישג הדתי' כלשונם.

"אספר לך משהו נוסף", מוסיף הרב הולצמן, "באותה שעה כיהן כשר הפנים, השר חיים משה שפירא ז"ל, יו"ר המפד"ל. הוא חלה אז, והרבי הבטיח לו כי במידה ויפרוש מהממשלה, יזכה להחלים ולהאריך ימים, אולם שפירא לא כיבד את הבקשה, ולאחר זמן קצר, אף הלך לעולמו".

במשך שנים, ניהלו החרדים מאבק נחוש ובלתי מתפשר, לסכור את הפרצות והבקיעים שבחוק השבות, דרכו הסתננו גויים רבים, אך ללא הועיל.

לכולם זכורה התפטרותו הרועמת של הרב יצחק פרץ, מי שהיה שר הפנים והיו"ר הראשון של תנועת ש"ס, כאשר נאלץ לחתום על מעמדם של עולי חבר מדינות העמים גויים, כיהודים.

רק 'כהלכה'

"לומר את האמת", אומר הרב ורדיגר, "המאבק הזה אכן נחל כשלון גדול. אין ספק שנכשלנו כי הרי למרות ההסכמים הפוליטיים לא הצלחנו לתקן את החוק. אולם זאת כי מעולם לא הייתה כוונה אמיתית למפלגות העבודה והליכוד שעמדו בראש הממשלות השונות, לקיים את ההבנות וההסכמים שעוגנו בכל הסכם קואליציוני עם המפלגות החרדיות, לתקן את המעוות.

"למראית עין, נענו ראשי הממשלות לדרישה האולטימטיבית, אולם בפועל לא נעשה דבר ולמעשה לא התכוונו לעשות. לנו, אנשי המפלגות הדתיות, היה אסור להאמין להם. היינו תמימים".

בעת העלייה הגדולה מארצות חבר העמים התברר עד כמה נזק הביא החוק הלא מתוקן והמדינה הוצפה בגויים.

בכ"ד טבת תשמ"ח התקיימה עצרת גדולה בבנייני האומה, אותה יזמו חסידות חב"ד וכ"ק האדמו"ר בעל ה'לב שמחה' מגור זצוק"ל, עמד בראשה, כדי למחות על הצפת הארץ בנכרים. "כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל דרש אז בכל תוקף כי למילה גיור, תוצמד התיבה 'כהלכה'", מספר הרב טוביה בלוי, "בחוגי המפד"ל הועלו הצעות פשרה שונות, אחת מהם, שקנתה שביתה והסכמה גם בקרב חוגים בציבור החרדי, הייתה כי בחוק ייאמר, כי הגיור יקבע על פי בתי הדין הרבניים. משלחת שהגיעה למעונו של ה'לב שמחה', ניסתה להוכיח כי הניסוח המוצע, מתאים יותר, ויש לו סיכוי טוב יותר להתקבל בכנסת".

"כאשר נודע לי, כי האדמו"ר מגור נוטה לקבל את ההצעה", ממשיך הרב בלוי לספר, "סרנו למעונו של האדמו"ר והעלנו בפניו ארגומנטים שונים, מדוע יש להיצמד למילה 'כהלכה' ולא לפשרות השונות. אך האדמו"ר קטע מיד ואמר לי: 'הרבי מליובאוויטש דורש כי רק המילה 'כהלכה' תעוגן בלשון החוק? אז מה יש כאן להוסיף או להתווכח, ולמה לך להכביר במילים, כך אכן צריך להיות ולא אחרת".

בגלל הרפורמים

עשרות שנים חלפו מאז, התיקון לחוק לא בוצע מעולם. המאבק העלה אבק ושקע בארכיוני ההיסטוריה. "הפוליטיקאים החרדיים והדתיים חשים היום שמדובר במלחמה בטחנות רוח", אומר הולצמן, "וכי אין סיכוי להעביר את החוק. קיים ייאוש בנושא".

אך מה הקושי? מדוע בכל עניין דתי ישנה הצלחה מסוימת אך כאן הקיר אטום? פרופ' נחום רקובר, מי ששימש כסגן היועץ המשפטי לממשלה ופעל רבות ליישום המשפט העברי במדינת ישראל ולתיקון החוק, מסביר כי לא מדובר בהיבטים משפטיים ועקרוניים אלא בקשר גורדי הקיים בין יהדות אמריקה הפלורליסטית, שבה הזרמים החזקים השולטים, הם הרפורמים והקונסרווטיבים, לבין המדינה, שלא היה לה מעולם כל רצון להתכתש או להתעמת עמה. זו הסיבה מדוע כה קשה לתקן את החוק.
"זה הכול עניין של כסף. הם מזרימים מידי שנה תקציבי ענק למדינה. גם תרומות למפלגות השונות. ולפיכך ראשי השלטון לא רוצים להגיע עימם לעימות שישפיע ישירות על המימון הזה ועל פי הנוסח הקיים, מכירה ביהודים שעברו גיור בארה"ב או בכל מקום אחר, גם אם מדובר בגיור פיקטיבי של אחד הזרמים הללו.

"המקום היחיד בה קיימת שמורת טבע של גיור היא כאן. שכן כאן בארץ עדיין נתונה סמכות הגיור בידי הרבנות הראשית, ולפיכך בשלב זה, נכרים המגיעים ארצה ומבקשים להתגייר, אינם רשאים לעשות זאת כי אם בין כותלי הרבנות.

"אולם צריך לדעת שהסכנה הגדולה עוד לפנינו: הרפורמים מבקשים לנעוץ את ציפורניהם גם כאן בישראל, והבג"ץ שנטול כל זיקה ליהדות, עוד עלול לאמץ את דרישתם ולהכיר בגיורי הפיקציה שלהם.

"על פי חוק יסוד בתי המשפט, בית המשפט חייב להתחשב בדרישות ההלכה, במקום שמדובר במונח יהודי. 'גיור' הוא מונח יהודי ברור, לכן צריך להתריע ולהזהיר שהשקט בתחום רק יפגע בנו יותר. בג"ץ עוד יאמץ את עמדת הרפורמים וזו תהיה בכייה לדורות.

"חבל שעדיין לא בוצע התיקון הדרוש לחוק השבות בידי הפוליטיקאים החרדים, כדי שלא לאפשר לבית המשפט, לפרש אותו כרוחו וכהבנתו", מנמק רקובר.