שנה בדיוק לאחר צאת ספרו הראשון 'והיו מספרים' שנפתח במעשה שסיפר ה'צמח צדק' הוציא השבוע הסופר החסידי ר' ירוחם לנדסמן כרך שני בסדרה, ובו ארבעים סיפורים חסידיים. COL מגיש אחד מהם העוסק בהערצה שרחש הצדיק רבי ברוך ממעז'בוז' נכד הבעש"ט לאדמוה"ז בעל התניא.

כמעשהו בכרך הראשון בסדרה, כן מעשהו בשני: ירוחם לנדסמן מגיש קובץ חדש של סיפורים כובשי לב על צדיקי הדורות, רועי אבן ישראל שבדורות עברו עד דורנו, כתובים ביד אמן ובשפה עשירה ורגישה, נקראים בשקיקה בכל הגילאים ומסופרים בחדווה על-ידי הורים ומחנכים, מחדירים אמונת צדיקים, אהבת תורה ויראת שמים, עקשנות יהודית, מסירות נפש וידע נרחב על דמויותיהם של גדולי ישראל וצדיקי החסידות.

● ● ●

שתי הבטחות וספק אחד

רוח קלילה ומלטפת בידרה את זקנו ופאותיו של חיים יואל הגביר ושיוותה לו מראה הדר.

חוטי הכסף שנשזרו בשחור שערותיו זעיר פה זעיר שם הוסיפו גם הם קבין של אצילות וכבוד. ואם לא די בכך, פסע הגביר מעדנות עקב בצד אגודל, פניו הרעננות והנינוחות סיפרו בגאון על שינה בריאה ששבע ממנה הלילה. תחת בית שחיו נח נרתיק עור מפואר מעוטר בפרווה יקרה ובו טליתו ותפיליו, וכשהוא מביט לכל עבר בנחת התקדם בצעדים מדודים מביתו לעבר בית הכנסת הפרטי שלו לתפילת שחרית.

היה זה בוקר טובל בים של רוגע. לאחר התפילה ניגשו ובאו אליו עסקני ומנהלי הקהילה כל אחד וענייניו. לא רק עשיר העיירה היה חיים יואל אלא אף ראש הקהל הנצחי שלה. הוא פטר במהירות את כל הפונים בתשובות נשלפות או במתת יד רחבה. הכסף יענה את הכל.

רק כשניגש היהודי האחרון בתור הממתינים והתעקש לדבר בלחישה, באוזנו של הגביר, נשתנו פניו של חיים יואל והתכרכמו כשולי קדירה. הוא ביקש מהדובר להתלוות עימו בחזרתו מהתפילה לביתו, כבוד השמור לאישים נכבדים ורמי מעלה או בגין עניינים דחופים שאינם סובלים דיחוי.

אם מהלנו נימת זלזול, חלילה, בתיאור הנהגותיו של חיים יואל הגביר, כי אז חטאנו מעט לאמת. יהודי יקר היה חיים יואל, מעט תורה והרבה גדולה התאחדו על שולחנו. לא הפסיד את שיעוריו הקבועים אך גם לא ויתר על כל הזדמנות לסחור סחורה. מכריו היו חוזרים ואומרים בכל עת מצוא כי הסיעתא מן שמיא שהוא זוכה לה היא בזכות צדקותיו הרבות. זאת ועוד, בכל פעם שהעניק חיים יואל הגביר וראש הקהל מכספו לצרכי הקהילה או לכל יהודי שהתדפק על פתחו היה מוסיף ואומר כי לא לו התודה, כי אם ליושב במרומים אשר לו הכסף ולו הזהב. הוא עצמו רק שליח המשתדל לעשות שליחותו.

חסיד היה הגביר, קשור בכל לב לצדיק הקדוש רבי ברוך ממעזי'בוז', נכדו, בן בתו של מרן הבעל שם טוב הקדוש. גם התקשרות זו הוסיפה נופך להדרת הכבוד שרחשו לו מכריו, כי מן המפורסמות היתה זו שנשמתו ובחינתו של רבי ברוך ממעז'יבוז' חצובה היתה מספירת 'גבורה', והוא נחשב לקפדן שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו. אשר על כן, מי שקיבל ממנו מרות ונסע אליו בתכיפות, סימן לדבר שנפשו איתנה ורוחו טהורה.

היה חיים יואל נוסע בזמנים קבועים בשנה למעז'יבוז' העיר, סופג אל קרבו מטען רוחני רב ומשאיר פיתקא ופדיון נפש לברכה והצלחה. במחיצתו של הרבי הניח הגביר לפינוק ולכבוד, ויתר מראש על מנעמי החיים שהיה רגיל בהם וקיבל באהבה תוכחת מוסר וגערת חכם.

באותו בוקר, לאחר תפילת שחרית, באו ולחשו על אוזנו של חיים יואל כי אורח רם מעלה עתיד להופיע בעיירה ולשהות בה ימים אחדים: הצדיק הקדוש רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא ומייסדה  של חסידות חב"ד. צעיר תלמידיו וחביבו של המגיד הגדול ממעזריטש נסע באותם ימים על פני כל הארץ לאסוף כספים לטובת יהודים אומללים שהצאר הרוסי גירשם מביתם בגזירות מוזרות ומרושעות. הצאר החרים מדי פעם אזורים שלמים לטובת המדינה והמלכות והיה עליהם לתור לעצמם מקומות מגורים יש מאין.

'האדמו"ר הזקן' כפי שהתכנה לימים בקרב החסידים נחלץ לעזרתם של חסרי הבית. אחת מן התחנות הקרובות שאמור היה לשהות בהם היתה ממלכתו של חיים יואל, העיירה ששימש בה כראש הקהל הכל יכול. הגביר נחרד כהוגן למשמע הידיעה, ולא בכדי.

באותם ימים גבה הר בין הצדיקים ממעז'יבוז' ולאדי. רבי ברוך היה איש אלוקים וכל מעשיו טמירים ונעלמים. לעיתים הביע מורת רוח משיטתם בחסידות של צדיקים אחרים כשהוא מוסיף ביאורים ועניינים רמים שאנשים המוניים לא הבינו. קפדנותו הטהורה התבטאה גם כלפי עמיתיו ואולם אוי להם לסובבים אם הוסיפו הם משלהם דברי ביקורת ודילטורא על אי מי ובפרט על אחד מן צדיקי הדור, כי אז היה רבי ברוך גוער בהם ביתר תוקף.

אך כדרכם של לשונות רעות וכפי מיטב המסורת האמונה בידיו של היצר הרע, הגיעו דבריו של רבי ברוך למרחקים. רק דברי הביקורת התבדרו ולא האווירה בה נאמרו והעובדה שאיש לא ההין להתערב ולהביע דעה או הסכמה. כך הגיע אל חיים יואל המידע כי אין דעתו של רבו נוחה משיטתו של בעל התניא. לפי קוצר הבנתו הסיק שתהיה זו פגיעה אם יקבלו בכבוד בביתו ויעניק לו ממון להצלחת משימות הצדקה אשר לו.

"מה אעשה?!" היה חיים יואל ממלמל הלוך ולבוט יחד עם אחד מראשי הקהילה שסיפר לו על הביקור הצפוי וליווהו עתה לביתו, "אם אשאר כאן אהיה מוכרח לצאת מגדרי לכבודו הצדיק האורח ותהיה זאת מורת לרבי הקדוש ממעז'יבוז' ואם לא אזמינו ולא אכבדו תהיה בזאת פגיעה רבתי בכבודו של אחד מצדיקי הדור ואי זהירות בגחלתו".

החליט לעזוב את מעונו ועיירתו לתקופת הביקור. ירחיק לכת עד למעז'יבוז' ויצוד שתי ציפורי שיר בבת אחת: גם ימים מספר בצל רבו, כך סתם לא לפי כללי השגרה, וגם יוכיח נאמנות לרבי, יספר לו שעזב את ביתו בכדי לא להיתקל בבר פלוגתא שלו.
אמר ועשה. הפקיד את ענייניו בידי נאמניו ויצא למעז'יבוז' יום לפני בואו הצפוי של רבי שניאור זלמן מלאדי.

● ● ●

"מדוע זה באת עתה?" תמה לעומתו הרבי כשנכנס לקבל 'שלום', הוא הכיר את סדר נסיעותיו וזו לא היתה אחת מהן.

"באתי לכבודו של הרבי", השיב כשהוא מצפה למחמאה, "ה'ליטוואק' (כינוי למתגוררים באזור ליטא שברוסיה של אותם ימים) מגיע לעיירתנו ואני הסתלקתי מבעוד מועד".

"הליטוואק?!" תהה רבי ברוך, "למי הנך מתכוון? ישנם יהודים רבים בליטא".
חיים יואל בא במבוכה. מסתבר שהצדיק לא גילה התלהבות רבה מהכינוי ומסתבר ש'מנוסתו' את עיירתו לא נושאת חן בעיני הרבי...

"התכוונתי לרבי שניאור זלמן מלאדי".

"ליטוואק קראת לו!" נימת רוגז נשתרבבה לדברי התוכחה, "צדיק קדוש ממנהיגי הדור, יהודי פרוש שכל מעשיו וענייניו הינם לשם שמים ואלפי ישראל דבוקים באורו, מכנים בתואר מזלזל על שם אזור מגוריו? הסכלת עשו ודומה שכבר הקדחת את תבשילך ואין עבורך פתח מילוט".

רבי ברוך עצר לרגע את שטף דבריו הכואבים, עצם את עיניו כמפליג במחשבות למחוזות רחוקים והוסיף בנימת צער:
"אוי אוי, מה עשית, לאיזו סכנה הכנסת את עצמך בדיבור שאינו כהוגן. סיכנת את העולם הזה שלך ואת העולם הבא, ומי יודע אם תבוא בקבר ישראל".

נרעש ונפחד עמד חיים יואל. רק עתה השכיל להבין שדיבוריו של הצדיק מי יבוא בסודם ואת אשר הוא עושה ואומר אין לחקות. עתה פגע בקדוש ישראל וגורלו אינו טוב, ככל הנראה.

"אולי ימתיק הרבי עבורי את הדין", החל להתחנן בדמעות כשהבחין כי כלתה אליו הרעה.

רבי ברוך היה נחרץ. "אני לא אוכל לעשות עבורך מאומה. גש נא בעצמך אל הצדיק שבגינו 'נמלטת', בקש את סליחתו, אולי יחוס אולי ירחם".

הוא מיהר לשוב אל ביתו אך רבי שניאור זלמן כבר לא היה שם. המתין עד לסיום מסעו הארוך לצרכי הכלל ואז נסע לביתו של בעל התניא, נפל לרגליו והתחנן לסליחתו, הודה בקוצר השגתו וקט שכלו כשהסיק מהנהגתו העלומה של רבו כי עליו חלילה להמעיט בכבודו של צדיק אחר. הרבי סלח מיד והחל לחשב דרכים כיצד ניתן לרכך, או אולי לבטל כליל, את קפידתו הברורה של רבי ברוך שדיבר על אובדנם של שני העולמות וחשש לגורל קבורתו לאחר סוף ימיו.

הוא בחן ובדק כל משפט מדיבוריו של רבי ברוך ובסופם היה איש בשורה ואכזבה גם יחד.

"בעניין העולם הזה", נם לו רבי שניאור זלמן, "זה כבר אבוד ואין דרך להימלט. באשר לעולם הבא, אני נוטל זאת על עצמי, ובאשר לקבורתך בבוא יום פקודה", כאן עצר לרגע הרבי, הרהר, ואחר המשיך: "באשר למקום מנוחתך עד לביאת ינון דבר זה תלוי ועומד. ומי יודע..."

הדרך הביתה היתה עצובה מאוד לחיים יואל הגביר. לפתע הכל היה נראה שחור וקודר. הוא הבין כי יהיה עליו להיפרד מעושרו וממעמדו הרם שהרי בעצמו שמע כי יאבד את ה'עולם הזה'. לפחות לגבי העולם הבא פג חששו כי הבטיחו הרבי בעל התניא ואולם מה יהיה בגורלו באחרית ימיו? היכן ייטמן? לכך לא ערב איש ועליו רק להתפלל ולהעתיר. רק תפילה ובקשה שהרי הדבר 'תלוי ועומד'.

● ● ●

כבר בימים הראשונים לשובו אל העיירה הבחין כי דברי הנבואה מתקיימים במלואם. הוא ערך טעויות למכביר בעסקיו, קנה ביוקר ומכר בזול ולאט לאט הבחין כי כל ידידיו לעסקים מפנים לו עורף ומתייחסים אליו כאל הושענא חבוטה ומרוטה. בכל אשר פנה נכשל אך ליבו היה עימו. הוא קיבל זאת באהבה. עליו לכפר על חטאו הגדול בתוככי בית רבו.

לא יצאו ימים מרובים עד שהיה למחזר על הפתחים, פושט יד אשר לעיתים מקבל ולעיתים מתאכזב וממשיך הלאה. ועדיין היתה מקננת בו המחשבה והחשש מה יהיה על גופו, האם יבוא לקבר ישראל.

ויהי באחד הימים הרעים ההם נשמעה דפיקה על דלת ביתו של חיים יואל. כבר לא היה זה ארמון המידות שמכר בכדי להשיב חובות שלפתע הצטברו להם להר גדול ומאיים, היה זה בית עלוב בפאתי העיירה.

בפתח עמדו שניים מאנשי הקהל שבימים כתיקונם היו פיקודיו ועמדו הכן למוצא פיו. עתה באו לתמוך ולעודד ולהציע: יקבל על עצמו חיים יואל את תפקיד רשם הקהילה החותם על תעודות הלידה והפטירה, מעלה על הכתב את הקורות, את הזכויות והחובות וכל כיוצא באלו. מלאכה שאין בה סיכוי של רווח אך גם לא סיכון של הפסד. לא כבוד ולא ביזיון. פרנסתה כפי מאכל ומשקה ומלבוש מן היד לפה.

קיבל את ההצעה בשמחה וטוב לבב. ישב בבית המדרש רוב שעות היממה, עסוק בתורה ותשובה ותפילה, אנשי הקהל באו אליו לעיתים עם גיליונות שונים ובעיקר תעודות לחתימה. לימים כבר הפסיק חיים יואל להביט ולקרוא בעיון את הנכתב על גבי התעודות, מה לו אם שמו של הנפטר הוא אברהם או שמריהו. הוציא את החותמת שהיתה עימו בקופסת הטלית והתפילין שכבר הומרה לא מכבר לתיק בד מרופט כיאה לאחד מקבצני ישראל והטביע את חתימתו. כך עשה גם בתעודות הפטירה, הטביע את החותמת אחרי שלחלח את תחתיתה בדיו טרי.
והחיפזון הזה היה בעוכריו.
 
● ● ●

צרת הגיוס לצבא שהיהודים סבלו ממנה בכל דור עצומה היתה ברוסיה יותר מכל מדינה אחרת. צבאו של הצאר הרוסי הצטיין ברשעות כפולה ומכופלת והיו החיילים כרכושם הפרטי של המפקדים, ולא רכוש אנושי כי אם כחול היום אשר לא ייספר מרוב אדם ומחוסר חשיבות.

ביותר עגום היה, כמובן, מצבו של החייל היהודי, ויהודי האדירה שבממלכות עשו ככל שניתן לחמוק ולהיוותר בשלמות הגוף והנשמה.

אחת מן הדרכים, בלית בררה, היתה זיוף תעודות פטירה. היו יהודים מפרסמים תעודה עם שמותיהם הפרטיים המדויקים ובה מתנוסס תאריך של פטירתם מן העולם. התעודה היתה תחליף לפטור מן הצבא בגין פקודת מלכות שאין לגייס בר מינן מאחר שלא יצלח לעבודת הצבא...

היה חיים יואל חותם והולך בלא דעת, עד להלשנה שכולם הסכימו שבוא תבוא ואיש לא ידע אימתי. חוקרים מטעם מחלקת הגיוס של צבא הצאר שמאות סניפיה פזורים בכל רחבי מלכותו הגיעו וטענו שבאו אליהם שמועות כי בעיירה זו מתחוללת 'מגפה' רבתי. לחרדתם של כל אותם מחזיקי תעודות פטירה עליזים ספרו החוקרים את מספר ה'נפטרים' בשנה האחרונה ואת מספר המצבות שמצוין בהן תאריך השנה החולפת, וראה זה פלא: מספר התעודות גבוה היה בעשרות רבות ממספר המצבות...

העקבות כולם הובילו אל חיים יואל האומלל. "הכר נא למי החותמת ולמי זכות החתימה", השיבו החוקרים ביובש כשניסה להכחיש כל קשר.

הביקור הממושך הסתיים במעצרו והשלכתו לבור הכלא בלא כל זכות להתקומם, להצטדק או כיוצא באלה סיכויי חנינה. הוא ישב חודשים ארוכים כאסיר הצאר, ממתין בחוסר סבלנות להכרעת משפטו באיגרת חתומה שאמורה להגיע מארמון הצאר הרוסי.
ובוקר אחד נכנסו סוהרי הכלא ומצאו את חיים יואל ראש הקהל והגביר לשעבר וכבר אינו בין החיים. כל אותם ימי צער ומכאוב שסבל בדומיה מאז התהפך עליו הגלגל הצטברו להם עתה והצטרפו אל ההשפלה ותנאי החיים הנוראיים בבית הכלא. הימים השחורים שברו את גופו וניתצו את רוחו והוא נפח את נשמתו, עודו חבוש בבית האסורים.

הידיעה עברה בין יהודי העיירה במהירות וכולם כאבו את האבידה. הם זכרו לו לטובה את השנים בהם היה להם לשר וקצין בחסד וברחמים ועוד יותר את שנותיו האחרונות שבהם עזב כל חמודות עולם וישב בבית המדרש, כולו רוחניות.

הלוויה ענקית נערכה לו והשתתפו בה כל בני העיירה, ויטמנוהו בבית החיים אשר להם.

סיפור חייו ומותו תם אך לא נשלם. למחרת הפטירה הופיע בעיירה רץ מטעם המלכות ובידו הכרעת הדין. על הנאשם להצטרף אל העגלה השחורה ו'להגר' לסיביר, לערבות הקרח, למען יידעו עונשו של מי שמהתל בקיסר ירום הודו ובפקודות צבאו. הרץ לא האמין כי אכן נפטר היהודי וטען שזהו תרגיל נוסף. שוב מנצלים את כישרון הזיוף.

"אני מבקש לראות את הנפטר", התעקש, "רוצה לוודא כי אכן מת הוא ואין זו אחיזת עיניים אופיינית".

בני העיירה וראשי הקהילה ניסו להתנגד, החלו להסביר כי על פי ההלכה היהודית ישנו איסור גמור וחמור לפתוח קבורת מת. אבל השליח נופף באדישות בדף ועליו סמל בית המלוכה, היה די בזה בכדי לשכנע.

לאחר בקשת מחילה פתחו את הקבר הטרי. הנכרי ראה ונרגע. טרם כיסו אותו להשיבו לעפרו קרא הנציג הממשלתי בקול גדול: "יהודי נכבד, אני הכנתי לך קבר אחר, תוכו אדמה והוא מצופה בקרח של ערבות סיביר. אך אתה החלטת למות כאן, יערבו לך רגבי אדמת עיירתך..."

כך התקיימו להם, לעיני כל, שניים מדבריו של הרבי בעל התניא. הוא איבד את ה'עולם הזה' כפי שאמר לו שאת הנעשה אין להשיב, וגם דבר קבר ישראל שהיה תלוי ועומד התברר עתה. הרבי צפה באספקלריה המאירה, שהרי אם לא היה נפטר בכלא היה מובל אל הניכר ונקבר שם. תפילותיו ותחנוניו עמדו לו.

ואם השניים הראשונים התקיימו בדיוק מושלם בוודאי התקיימה גם ההבטחה השלישית והמרכזית: "את העולם הבא שלך אני לוקח על עצמי".