לעבן מיט דעם רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)

 ב' חלקים משיחת י"ב תמוז ה'תש"ל.
להאזנה לשיחה, חלק א', לחצו כאן

להאזנה לשיחה, חלק ב', לחצו כאן

אז, בחגיגה הראשונה של י"ב-י"ג תמוז (ימי הגאולה) בשנה ההיא, לפני שלשים שנה, פתח בעל השמחה והגאולה בענין של "פותחין בברכה".

כפשוטו, זה הי' כהכנה לכך שאח"כ הוא בירך ואמר "לחיים", אבל לצד זה הוא נתן ביאור, שכבר נדפס בארוכה, ותוכן הביאור הוא, שכאשר אומרים "לחיים" הלא מתכוונים גם על בני-ביתו – [אך] אדמו"ר הזקן לימד את החסידים, והרגיל את החסידים, לכוון בדעתם – נוסף או ביחד עם בני-ביתו – [על] כלל ישראל בכל מקום שהם נמצאים:

כאשר אומרים "לחיים", זה צריך לכלול אותו, את בני-ביתו, ואת כאו"א מישראל בכל מקום שהוא, וכפי שסיים אז: ובמיוחד את אלו שזקוקים לברכה מיוחדת מצד "צוק העיתים", מצד כמה וכמה ענינים, ולאחר מכן – הוא אמר "לחיים" וכו', וכנדפס בארוכה.

ובכללות הרי זה מורה, היות שהוא פתח בכך את ההתוועדות של ימי הגאולה שלו – כי זהו ענין שכוונתו ומטרתו היא, שעל ידי זה יומשך חיים כפשוטם, ובפנימיות – חיים ראויים לשמם, שזה נקרא ש"חיים" [לא רק שהאדם אוכל ושותה וישן ועושה בכמה ענינים שלא בהם מתבטא היוקר והעיקר והנקודה הנקראת בשם "חיים"].

ובשעה שיהודי מברך ברכה ומאחל בלשון-הקודש, והרי השם בלשון-הקודש מכוון לפנימיות הענינים, [כמובן משער היחוד והאמונה בתחילתו, ועל דרך זה בכמה וכמה ספרים, כי ה"שם אשר יקראו לו בלשון הקודש" – ממנו נברא הדבר וממנו מקבל הדבר את קיומו ואת חיותו, "שהחיינו וקיימנו והגיענו", כמבואר בארוכה בהתוועדות שלפנ"ז] –

הרי מובן מזה, כי המילה "חיים" מראה על נקודת הענין – שיהיו אלו "חיים" הראויים בפי כולם להיקרא בשם "חיים" אמיתיים, "חיים" אמיתיים ראויים לשמם.

ומחובתו של יהודי, ובפרט בימי התעוררות ועת רצון, לראות כי חיים אלו יומשכו לכל אחד ואחת מישראל בכל מדינה ובכל מקום שהם נמצאים, כמבואר בהשיחה בארוכה, וכבר נדפסה.

היות שזו היתה ההתוועדות הראשונה די"ב-י"ג תמוז על מנת להשתקע בארצות הברית; כל ההתוועדויות שלאחרי זה הרי באות לאחרי זה והיא בבחינת "ראש" ו"תחילה" להם –

מובן מזה כי זוהי הוראה, שבכל פעם שאומרים "לחיים" בכלל, ועל אחת כמה וכמה בימי ההתוועדות די"ב-י"ג תמוז, הנה ענינה הוא [וכיון שכך הם הדברים על-פי הוראת נשיא דורנו, הרי נמשך כן בפועל, כלשון רש"י בפרשה הקודמת: "הנשיא הוא הכל"] – נמשך כן בפועל, שיהודי בכל מקום שהוא, ובפרט במסיבה של עשרה מישראל ויותר מזה, שאז "שכינתא שריא" בגלוי, על אחת כמה וכמה כאשר הוא עוד מקדים ענין של התעוררות וכוונתו לטובה – נמשך בפועל "לחיים ולברכה" לכל אחד ואחת מישראל בכל מקום שהם נמצאים,

ובנקודה הפנימית – שיוכלו להמשיך בלימוד התורה, תורת חיים, ומצוותי' עליהם נאמר "וחי בהם", ומבלי ענינים המעלימים ומסתירים, אפילו בלי ענינים המבלבלים, אפילו בלי ענינים העלולים למעט את השימת-לב למילוי השליחות כאן למטה, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים",

ולעשותה באופן של מוסיף והולך ואור, עדי יקויים היעוד "לילה כיום יאיר", בביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

"לחיים".

*

לכאורה, הענין המדובר, שאמירת ה"לחיים" שייכת לכאו"א מישראל וטעונה כוונה על כאו"א מישראל, שנמצא בכל מקום שהוא – הרי זה לאו דוקא או [לאו] במיוחד בהתוועדות י"ב-י"ג תמוז.

וכדמשמע מהמילים של הביאור שניתן על כך, שרבינו הזקן הרגיל וציוה את החסידים, שעי"ז – מובן – צריך סוף-כל-סוף הדבר להגיע לכל אחד מישראל, [וכידוע הפתגם, שחסידות לא נועדה לחוג מיוחד או לסוג מיוחד, אלא זה שייך לכל אחד מישראל בכל מקום שהוא נמצא.

ועפ"ז מובן, מדוע "יפוצו מעינותיך חוצה" קשור ומקדים ומביא את גאולת כל אחד ואחת מישראל, בגלל שזה שייך לכל אחד ואחת מישראל, כמובן גם מהלשון "חוצה", שיהודי בכל מקום שהוא נמצא, אפילו במקום שתורת אמת אומרת שזהו "חוצה" – גם לשם מגיעים ה"מעינות", ובאופן של "יפוצו", לשון המורה על התפשטות חזקה ומרובה ביותר, הן באיכות והן בכמות].

צריך ביאור, מדוע איפוא נאמרו הדברים דוקא בהתוועדות י"ב-י"ג תמוז?

אפילו בבוא לארצות הברית הרי היו כמה וכמה פעמים לפני זה שהתקיימו כמה התוועדויות שאמרו בהן "לחיים", ואף על פי כן לא נתגלה במהלכן, עם הוראה להדפיס אח"כ, [שזה מורה על הוראה לדורות], ענין זה, שבשעת אמירת "לחיים" צריכים לכוין – ובמילא לבסוף זה מגיע – לכל אחד ואחת מישראל בכל מקום שהם.

ומובן מזה, כי אף על פי שזה שייך וצריך להיות בכל פעם ופעם – יש לזה שייכות מיוחדת דוקא לענינו של י"ב-י"ג תמוז.

כדי למצוא את הביאור – הרי המקום הראשון שצריך לחפש, הוא במילים ובאגרות של בעל השמחה עצמו. ובפרט – באגרות השייכות להתוועדות י"ב-י"ג תמוז, ובמיוחד – האגרת שלו, שניתנה לפעם הראשונה עת נתאפשרה עריכת התוועדות י"ב-י"ג תמוז בפומבי, ובאופן חפשי מהגבלות, במלאת שנה, על דרך שמצינו "לשנה הבאה קבעום" – כמו"כ הי' אז "לשנה הבאה", ת' פ' ר' ח', בשנת "תפר"ח", לאחרי שנת המאסר והגאולה בתרפ"ז.

אגרת זו נכתבה אז על ידו בקשר לאופן עריכת ההתוועדות, במילא בתור הקדמה הוא מבאר בקיצור – ב"מועט המחזיק את המרובה" – את ענין המאסר והגאולה, שזה הי' לא רק ענין שלו, או ענין של חוג מסויים בישראל, אלא זה שייך וזה הי' המאסר והגאולה של "כל חובבי תורה ומצוות", וכפי שמסיים אח"כ – אפילו אלו אשר "בשם ישראל יכונה".

המילה "יכונה" בלשון הקודש, [שכאמור זה מורה על אמיתית הענין]; 'כינוי' אינו שמו הטבעי ושמו האמיתי של האדם; זה בסך-הכל כינוי, ומזה משתלשלים כל שינויי הדינים בנוגע לכתיבה בשטרות, מתי יכולים לכתוב "המכונה". עד שהדין הוא, שבאם רק זה בלשון הקודש – אסור לכתוב "המכונה"; זה נוגע בעיקר אם זה לא בלשון-הקודש, אלא דוקא בשבעים לשון. וזה מורה, שזהו לא עיקר שמו, אלא ה"בשם ישראל" נחשב בעיניו אך ורק כ"יכונה". והרי זה מורה על הדרגא הכי תחתונה שבישראל.

לכאורה עלולים לומר, שיהודי כזה הלא אינו שייך לעבודת התורה והמצוות בשלימותם, על אחת כמה וכמה שאינו שייך למסירות-נפש על זה, על אחת כמה וכמה מסירות-נפש בענינים שאינם נכללים בגדר "יהרג ואל יעבור", שאז אף יש לזה יסוד בכמה פוסקים, שבמקרה כזה אף אסור למסור נפשו, [וכידוע מחלוקת הרמב"ם ושאר הפוסקים, כמבואר בארוכה בראשונים ובאחרונים וכו'].

הנה אף על פי כן אומרים, כי גם אליו שייך ענין המאסר והגאולה, שהגיעה על-ידי מסירות-נפש על ענינים כאלה שלכאורה אינם נכללים כלל בגדר השלשה ש"יהרג ואל יעבור".

ואומרים, כי זה נקרא המאסר שלו והגאולה שלו, ולכן הוא צריך אז לשמוח ועליו להוריד ולהביא זאת בענינים של "חיים", כמבואר בארוכה באגרת-הקודש זו.

וזה מובן גם כפשוטו:

ידוע שהמאסר הי' בשל הפעולות, לא רק בשל הפעולות שנעשו עבור יחידי סגולה, לא רק בשל הפעולות שעשה בעל השמחה והגאולה עבור אלו ששייכים ללימוד התורה או קיום המצוות – אלא זה כלל גם ללמד אל"ף-בי"ת – אל"ף-בי"ת כפשוטו – עם אלו שאינם יודעים צורת אל"ף-בי"ת; לספר אודות ה"אל"ף-בי"ת" של יהדות לאלו שאינם יודעים אפילו את ה"אל"ף-בי"ת" של יהדות,

ועד שהמאסר הי' גם בסיבת העזר בגשמיות שנתנו ליהודים.

וכידוע, שאחת ההתעסקויות, שגם בעטי'ה הגיע המאסר – הי' זה גם בגלל שאירגנו, ייסדו אז כמה ענינים של פרנסה עבור יהודים שמצד שינוי הזמנים, שינוי החוקים והנהגות המדינה, לא היו מסוגלים להתאים את עצמם לסדרים החדשים בעניני כלכלה בנוגע לפרנסה, ודאגו להם, שתהי' להם פרנסה כפשוטה, פשוט לפרנס את בני-ביתו ואת עצמו ב"לחם לאכול ובגד ללבוש",וגם בגלל זה היתה הטענה, שזה נכלל בגדר מרידה נגד המלוכה, ובגלל זה ג"כ הגיע המאסר.

על דרך שזה כולל – העבודה וההתעסקות עצמה – לְמִן ה'מעלה מעלה' ביותר, מלימוד פנימיות התורה, רזין דרזין, עד ל'מטה מטה' ביותר – לימוד אל"ף-בי"ת, התחלת התורה – על דרך זה גם בהעזר הכלכלי, בעזר הגשמי, הי' זה ג"כ מן למעלה מעלה, בנוגע לפרנסה בהרחבה ופרנסה עבור אלו שאכילתם ושתייתם היא באופן של "בכל דרכיך דעהו" – עד לפשוט שבפשוטים, שהאכילה ושתי' אצלו היא להחיות את נפשו, וספק אם הוא בכלל בירך ברכה ראשונה, ברכה אחרונה וכו' – השתדלו גם כן בפרנסתו כפשוטה.

ועפ"ז מובן כיצד המאסר והגאולה שייך אפילו לאחד אשר "בשם ישראל יכונה".

ולא מצינו זאת בשאר ענינים, בשאר התוועדויות.

ולכן זהו אחד מהביאורים מדוע דוקא בהתוועדות י"ב-י"ג תמוז זה נתגלה בגלוי [=ההוראה לכוין באמירת "לחיים" לכל אחד ואחת מישראל בכל מקום שהם].

...מצינו בגאולה זו דבר-פלא, שתיכף ומיד נתוודע ענין הגאולה בכל מקום שהוא,

לא רק במקום שיהודים נמצאים, אלא גם בשאר המקומות, כי שם השתדלו מקודם שיהי' ענין הגאולה, במילא תיכף ומיד נתוודע בכל המקומות היכן שהשתדלו, שההשתדלות נשאה פרי ("מ'האָט נאָכגעגעבן די השתדלות") והוא יצא לחירות והי' ענין הגאולה, עד שמצינו גם בתוככי בני ישראל, שזו היתה שמחה לא רק אצל אלו שהחשיבו את עצמם עד אז על דגל חב"ד וליובאַוויטש או אלו שהתחילו מאז לילך בדרך זו, אלא זה הי' בכל החוגים,

עד כידוע הסיפור, שבשעה שבעל השמחה והגאולה ביקר אח"כ בארץ-הקודש, הוא עבר דרך מסעו בארץ-הקודש גם בקיבוצים אשר מצד טעם מסויים [שאין כאן המקום לבאר עד כמה איננו נכון] נקראו בשם "קיבוץ שמאלי", הקיבוצים השמאלניים, וגם שם קידמו את פניו בשמחה ובהתלהבות, בתור אחד שעמד על המשמר (כ"ק אד"ש הפסיק, צחק ואמר: לא "על המשמר" ההוא... אח"כ חזר לדיבורו: שעמד על המשמר) והוא שמר על גאון ישראל ותורתו ומצוותיו, להבטיח ("באַוואָרענען זיי") לבל יכפפו קומתם חס ושלום לפני הגויים,

ולהראות לגויים, שיהודי, כשזה מגיע לענין של חירות אמיתית – לא יכולים 200 מיליון לפעול על יהודי אחד; על אחת כמה וכמה, שכל עמי הארץ לא יכולים לפעול על עם ישראל, להתרחק באמיתית הריחוק מעניני תורת חיים ומצוותי'.

וזה הי' דוקא, כאמור, שאפילו אצל אלו אשר "בשם ישראל יכונה" – הם קידמו ובהתלהבות את ענין הגאולה, בידעם שהיתה כאן מסירות-נפש, וגם להם זה נתן "זעזוע" לבוא להכרת אמיתתו של ענין, שזה הי' המאסר שלהם וזוהי גאולתם הם.

וכאמור, מצינו זאת בגלוי, שהיתה התלהבות ושמחה בגלוי, כאמור לעיל, אפילו אצל אלו אשר "בשם ישראל יכונה", והרי לא הי' זה ענין שיכול להתפרש כ"שלא לשמה" – לא הי' שייך בזה כל פניות וענינים, ואף על פי כן זה הי' אצלם בגלוי, למטה מעשרה טפחים, באברי הגוף שלהם; לא רק בעצם הנשמה או בנפש האלקית בלבד.

וזהו הביאור כפשוטו, מדוע אז נתן נשיא דורנו הוראה זו, כי אז נתגלה בפועל ובגלוי אפילו אצל אלו אשר "בשם ישראל יכונה", על אחת כמה וכמה אלו שהם – כלשונו לעיל מיני' – "חובבי תורה ומצוותי'" בגלוי, שהם ידעו שזוהי הגאולה שלהם, דבגאולה זו נתגלה אמיתית הענין, כברשימה דג' תמוז, שבגלות נמצא אך ורק הגוף, והנשמה מלכתחילה לא נשלחה בגלות ומלכתחילה איננה תחת שיעבוד מלכיות, נמשך ענין זה, כאמור, למטה מעשרה טפחים, ואזי מתקיים בה"כולנו כאחד" – ה"ברכנו אבינו", שנמשכת ברכת ה' "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", בכל טוּב ברוחניות ובגשמיות גם יחד, שכאו"א יוכל להתנהג, מבלי ענינים המבלבלים, בחירות אמיתית בלימוד התורה וקיום מצוותי', ובנקודה התיכונית – לגדל גם את הילדים בדרך זו, "לתורה ולחופה ולמעשים טובים", מתוך הרחבה, שאז יוצאים בקרוב ממש, "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו", לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה בעגלא דידן.