לעבן מיט דעם רבי'ן:  (השיחה באדיבות מכון השיחה היומית)

להאזנה לשיחה לחצו כאן

דובר לעיל בנוגע להספר-תורה, שבעל ההילולא אמר, כי יש בכוחו והוא יכול להורות לכתוב, ולכתוב ולסיים בעצמו; אלא שברצונו לזַכות את כל ישראל, שזה יהי' של כל אחד ואחד מישראל ושל כלל ישראל.

ועל דרך זה, – כמ"ש "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל", [כנאמר על יוסף, ש"יוסף הוא המשביר בר לכל הארץ", ו"שמא מילתא הוא"], – הנה גם הסדר שלו הי', שאותם הענינים שהוא עשה ופעל ("דורכגעטאָן") מתוך מסירות-נפש, [שהרי "כל התחלות קשות" אפילו בענינים של מסירות-נפש, על אחת כמה וכמה כשצריכים להשתמש במסירות-נפש לשאר הענינים], הנה את הדרך הזו "סלל" לפנינו – הוא פעל שזה יהי' בנקל; כיון שההתחלה נעשתה על ידו, ו"את חליינו הוא סבל" ו"הוא מחולל מפשענו", כמבואר בארוכה בנבואת ישעי' – שמאז והלאה יוכלו להמשיך בהענינים שהותחלו על ידו, מתוך הרחבה ומתוך הרווחה, ולפעול בהם, אמנם במסירות-נפש, אבל לצאת ידי-חובה ב"מסירות-נפש" – מסירות הרצון, שכן בהרווחה ובהרחבה לא זקוקים למסירות-נפש כפשוטו; לא קיימות רדיפות וגזירות, ואדרבא – עבור כל ענין שפועלים ביהדות ובתורה ומצוות – הקל הקב"ה את העבודה, שלהיכן שרק פונים הנה מיד "חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי", עם כל הפרטים – מפני שהוא פעל איזה פרט וענין בנוגע להפצת התורה והפצת היהדות.

ליצר-הרע יש הרי טענה: לא נותנים לו לעבוד... – אזי הוא נפל על ההמצאה, ש"חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי" גם בגלל ענינים הפכיים מתורה ומצוות, ואדרבא – הוא מסית ומשכנע, ששם נקראים בעוד עיתון "חכם יתקרי", משא"כ ביהדות זה יהי' רק בעיתון אחד פחות, ועל דרך זה "רבי יתקרי" וכו', [אם זה "ראַבביי" [rabbi] בבי"ת כפולה או בבי"ת אחת, אם זהו ה"יש לי רב" כלשונו של אחי יעקב, או שזהו ה"רב" מצד הקדושה], לכן, נדרש על כל פנים שיהי' אצלו התוקף: מוותרים לו, גם לנפש הבהמית ולנפש הטבעית, ו"חכם יתקרי" ו"רבי יתקרי", – אבל תנצל את זה ותסתפק ב"שלא לשמה" שקיבלת על ידי "יעסוק אדם בתורה ומצוותי'", [וכפי שהגמרא אף מקדימה לזה את המילה "לעולם"], ותתחיל לפעול באופן כזה, שאז תשיג את התוארים ועם כל הענינים הקשורים בזה של "חכם" ו"רבי", ובנוסף נותנים לך גם שכר שבכלל לא שיערת עליו: ש"מתוך שלא לשמה" הוא יבוא "לשמה"!

וכפירוש החסידות היכן שמופיע הלשון "מתוך", גם כאן הפירוש הוא, שב"שלא לשמה" של יהודי ישנו "תוך": "שלא לשמה" של אינו-יהודי, בשעה שגוי "תוהה על הראשונות" – אזי הוא מתחרט מכל הענין; יהודי כאשר הוא "תוהה על הראשונות" – הנה אף על פי כן, את הענין הוא פעל, ובפנימיות, בתוך ה"שלא לשמה" שלו, ישנו הרי ה"תוך" של ה"שלא לשמה", אשר ה"תוך" של ה"שלא לשמה" הוא הענין ד"לשמה".

וכפסק-דין הרמב"ם הידוע, שאפילו יהודי כזה שיהודי איננו מסוגל לפעול אצלו ענין על-פי תורה, אפילו ה"בית-דין" של יהודי, הכח של "שופטים ושוטרים" של ישראל גם הם אינם יכולים לפעול אצלו ענין על-פי תורה, עד שזקוקים לענין של עכו"ם, שהם מכריחין אותו – הנה אותו יהודי, בתוכו רוצה הוא לקיים רצון הבורא, כפי שפסק הרמב"ם פסק-דין ברור בנוגע להלכה למעשה.

זאת אומרת, שה"שלא לשמה" יש בתוכו "תוך", שה"תוך" הוא הענין ד"לשמה". ולפיכך מובן, שמה"תוך" "שלא לשמה" – הוא עתיד להגיע "לשמה" בגלוי: ה"לשמה" יעמוד לא רק ב"תוך" של ה"שלא לשמה" – אלא הוא עתיד להיעשות "לשמה" בגלוי.

וכאמור, הרי זו עבודה קלה יותר, לעשות על כל פנים "שלא לשמה": הוא מקבל "מתן שכרה בצדה" בענינים צדדיים, לא עניני תורה ומצוות.

ועל זה אומרים: "לעולם" – על כל פנים עשֵה זאת באופן כזה. ואזי, כיון שבחיצוניות הוא עושה עשי' זו, ופנימיות רצונו היא בזה – אזי על-פי דין זה נחשב "רצונו", שהיהודי עושה זאת במלוא פנימיות ותוכיות נפשו.

בשביל זה נדרשת בסך-הכל "מסירת הרצון": [בשביל] ה"תנועה" הראשונה, ה"הזזה" הראשונה, לנוע ממקומו ולרצות לגשת לענין של יהדות, הפצת היהדות, לענין של תורה והפצת התורה ומצוותי' – נדרש בסך-הכל רגע קטן שבו ימסור רצונו ויביט הצידה, לצד ימין ("לב חכם לימינו") – או-אז הוא יתחיל לפעול על כל פנים "בתורה ומצוות שלא לשמה", ולאחר מכן ישנה ההבטחה, [כיון שהקב"ה הרי רוצה שיהודי יהי' בשלימות, כשם שהקב"ה כביכול בשלימות] – ישנה ההבטחה "שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

וזוהי ההוראה הכללית, שכל אותם הענינים שבעל ההילולא עשה, אשר בזמנו ובמקומו לא היתה דרך אחרת לעשות זאת פרט למסירות-נפש בפועל – הנה "נתן מלחמו לדל": ה"לחם" הזה שבשבילו הוא התייגע וחרש וזרע, ואח"כ הנה ע"י ל"ט המלאכות – ש"סידורא דפת קתני" – הנה אח"כ נוצר "פת" ו"לחם" – נותן הוא "לחם" מן-המוכן משלו, כפי שזה כבר בצורת לחם, ולא צריכים לחרוש ולזרוע ולעבור את מלוא ה"סידורא דפת"; יש לנו "לחם" מן המוכן, אלא שעליו ליטול את ה"לחם" ולברך ברכה ולאכול – את זה איש מלבדו לא יכול לעשות בשבילו... אפילו את הברכה יכול לעשות מישהו אחר, אבל לאכול זו חובתו האישית!

והפלא שבזה: בברכה – יכולים לפטור יהודי אחר; אך שהאחד יאכל (כ"ק אד"ש צחק והמשיך) והיהודי השני ישׂבע – אומרת התורה: לא! הוא צריך לכל-הפחות לאכול בעצמו.

את כל הענינים עושים עבורו: עושים לחם מוכן, ועושים אפילו את הברכה עבורו, אבל ה"אכילה" בפועל – זו חובתו האישית: "לכו לחמו בלחמי", שני עניני ה"לחם", תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה, או (כפי שמפרשים בזה) נגלה דתורה ופנימיות התורה, ולאחרי זה ה"גדול לימוד שמביא לידי מעשה" – קיום המצוות, הנה אפילו את ה"ברכו בתורה תחילה", אפילו את הענין של ברכת המצוות, אומרים, שההולך בדרך "ונפל סלע, ומצאה עני": זה נאבד לו שלא ברצונו, והוא מצטער מדוע הוא איבד את הסלע, ואף על פי כן, כשהעני מוצא זאת ומחי' בזה את נפשו ונפשות ביתו – אומר הספרי, כי הוא קיים את מצות הצדקה! כמובן ברכה הוא לא בירך; "לשם יחוד" הוא לא אמר, למקוה הוא לא הלך מקודם; זה לא רק נעשה "שלא לשמה" – אדרבא, הוא מצטער בזה, אבל ישנו המעשה בפועל, ואח"כ בהשגחה פרטית הקב"ה מזמין, שימצא זאת אחד כזה שזקוק לאותו ענין, הוא זקוק לסלע הלזה – נפעל אצלו ענין הצדקה, שהיא "שקולה כנגד כל המצוות כולם". וזהו, כאמור לעיל, גם אחד מעניני בעל ההילולא, ש"נתן מלחמו לדל": ה"לחם" הלזה שעליו הוא התייגע – כאמור לעיל – הוא נותנוֹ מן-המוכן, אלא מאי? – את המעשה בפועל צריכים להמשיך אח"כ על ידי הליכה "בדרכיו ובאורחותיו אשר הורנו" באופן של "נצח סלה ועד", ובענין זה מספיק שיהי' אך ורק האופן של "מסירות-נפש" – מסירת הרצון ברגע קטן בהתחלה –זה אח"כ "ילך" ("וועט דאָס דערנאָך אַוועקגיין"), כי אנו חיים בתקופה שיכולים לפעול "שלא לשמה" ובהצלחה גדולה, ו"קרב זמן קץ גלותנו", וכאמור הפתגם הידוע של בעל ההילולא, שנשאר לסיים ולהשלים את ה"פכים קטנים", שלאחרי זה ילכו לקבל פני משיח צדקנו!