מנחם כהן

דרמה חובקת עולם באה אל סיומה הנוגה בשעה אחת לפנות בוקר (שעון ישראל) יום רביעי השבוע. האסיר היהודי מיכאל יהושע (מרטין) גרוסמן ז"ל, הוצא להורג בזריקת רעל, לאחר מאמצים כבירים שנעשו להצלתו.

עד הרגע האחרון, כל המעורבים בפרשה האמינו כי אולי יתרחש נס וגרוסמן יינצל. אחרי שבועות של מאבק מסביב לשעון, גזר הדין יצא אל הפועל.

הסיפור שאליו התוודע העולם היהודי אך לאחרונה החל לפני 25 שנה. גרוסמן, אז נער בן 19, נסע עם חבר לשמורה מבודדת בפלורידה כדי לירות באקדח גנוב. בדרך, הופתעו על ידי השוטרת פגי פארק שביקשה מגרוסמן להציג את רישיון הנשק שלו.

גרוסמן ביקש מהשוטרת שתניח לו, כיוון שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בגין גניבה, אולם השוטרת עמדה על דרישתה. בתגובה הלם בה גרוסמן מספר פעמים. כשניסתה להגיע לנשקה, הוא ירה בראשה ירייה אחת והרגה.

מאז ואז היום, התגלגל התיק המשפטי הזה, כשעורך דינו של גרוסמן ניסה בכל פעם להגיש ערעור חדש. לפני שלושה שבועות, כשהתיק הגיע לידי מיצוי משפטי, חתם מושל פלורידה, צ'רלי כריסט, על הוצאתו להורג של גרוסמן.

מרגע החתימה של המושל, נפתח מסע התגייסות למען הצלתו של גרוסמן, עליו ניצחו שליחי חב"ד לצד ארגון 'אל"ף' בארה"ב הפועל בקרב אסירים יהודים בבתי הכלא.

עצומות הופצו ברשת ועליהן חתמו קרוב לשבעים אלף יהודים. במקביל, הופעלו לחצים גדולים על המושל, מצד הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר, ומצד שליחי חב"ד העומדים עמו בקשר ורבנים בולטים נוספים בארץ ובארה"ב.

הרב אוירכמן, עם המושל:
"המושל הקשיב ושתק"

הרב שניאור זלמן אוירכמן, שליח חב"ד בעיר טלהסי שבפלורידה ומי שנחשב למקורב ביותר למושל כריסט (ראו מסגרת), שוחח בנושא עם המושל, אישית, מספר פעמים. פגישה אחרונה התקיימה בדקות שקדמו לביצוע גזר הדין.

הרב אוירכמן אינו מרבה בדיבורים. הוא העדיף להישאר מאחורי הקלעים בסיפור הזה.

הוא שהפגיש בין רבנים בכירים למושל, הוא שהעביר את מכתבו של הגר"י מצגר למושל והוא גם שהעביר למושל את כל החתימות, שעודכנו מידי יום בשבוע האחרון, בעשרות אלפי חתימות נוספות.

במקביל, הוא שוחח עם המושל, אבל הבין ממנו שהסיפור מורכב והסיכוי לחנינה אפסי.

"בפעמיים האחרונות שנפגשתי עמו, העברתי לו מסמכים עם עשרות אלפי חתימות של יהודים מכל רחבי העולם שמתחננים אליו שיעניק חנינה לאסיר", מספר הרב אוירכמן ל'בקהילה'.

"המושל קיבל את כל הפניות ועיין בהן. הוא הבין היטב את משמעות המושג 'פדיון שבויים' שקיים בעולם היהודי. הוא כיבד את זה".

בשבוע האחרון כמעט ולא ניתן היה לשוחח עם הרב אוירכמן. "הזזתי הצידה את כל הדברים שבטיפולי, למרות חשיבותם. עשיתי הכול כדי להציל את גרוסמן", אמר לנו הרב אוירכמן ביום שני השבוע.

"דברי חז"ל שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, עמדו לנגד עיניי כל הזמן. גם אם ידענו כי יש סיכוי קלוש מאוד להציל אותו, עלינו לעשות הכול. כל השאר, חשבונות שמים".

ביום שלישי, יום ההוצאה להורג, המשיך הרב אוירכמן לפעול בנושא באינטנסיביות רבה בקרב צמרת הממשל בפלורידה. גם בדקות האחרונות, הוא הספיק להיפגש עם המושל והעביר לו חתימות נוספות.

"ניסתי לדבר על לבו. המושל בעיקר הקשיב, לא דיבר. האמת היא שלא חיכיתי לתגובה. אמרתי את מה שצריך להגיד במצב כזה, בזהירות המתבקשת".

בשעה אחת בלילה של יום שלישי, סיכם הרב אוירכמן: "המאבק תם. עשיתי את כל מה שיכולתי וגם מעבר לזה. הרבה מעבר לזה. עדיף שלא לפרט".

הרב כץ, עם האסיר:
"אמרתי איתו ווידוי. הוא דמע"

הרב מנחם מענדל כץ פועל בפלורידה 15 שנה. עיקר פעילותו מתמקדת באסירים היהודים, מטעם ארגון 'אל"ף'. הוא מכיר את גרוסמן תקופה ארוכה.

"ליוויתי אותו כל השנים האלה, הרבה לפני גזר הדין הסופי", מספר הרב כץ. בשנים האחרונות, חיזק הרב כץ את גרוסמן. "הוא החל לשמור מצוות בכלא ומאוד התחזק. למרות החתימה של המושל, הוא ניסה לשמור על קור רוח".

עד ליום שלישי השבוע. אז הפך קור הרוח לדמעות רותחות. הרב כץ נכנס בשעה 12:00 בצהריים לתאו של גרוסמן. "אלה רגעים שקשה לעמוד בהם, להיות במחיצתו של אדם שעוד שעות ספורות הולך לעולם האמת. הנחתי לו תפילין, אמרתי איתו תהילים ולמדנו גם קצת חומש ותניא. אמרתי איתו גם את הפתגם היומי מספר 'היום-יום' שחיבר כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל".

לאחר לימוד הפתגם הקצר הזה בתוספת הסבר, בעוד עיניו של גרוסמן דומעות, ניגש הרב כץ לומר עמו את הווידוי. בסיום, נישק גרוסמן את הסידור ונפרד מהרב כץ בדמעות.

הוא הודה לו רבות על כל מה שעשה בשבילו בשנים האחרונות, עד לרגעים הללו. השעה 15:55 בצהריים.

הרב כץ יצא מתאו, הסתכל על גרוסמן וסגר את הדלת. בפעם האחרונה.

הרב קורנסקי, בחדר המוות:
"הוא הסתכל כל הזמן למעלה"

את התפקיד הקשה מכול, להיות עם גרוסמן ברגעיו האחרונים, נטל על עצמו הרב נחום קורנסקי, משליחי חב"ד בפלורידה.

הוא נכנס לתאו של גרוסמן בשעה ארבע אחר הצהרים וליווה אותו לחדר בו הוצא להורג בשעה שש בערב. חמש דקות לאחר השעה שש שוחחנו עם הרב קורנסקי. הוא היה נסער. לבקשתנו, הוא תיאר את הרגעים האחרונים.

"בדקות שקדמו להכנסתו לחדר בו יוצא להורג, שוחחתי עמו קצרות. סיפרתי לו על ההתגייסות של עשרות אלפי יהודים למענו. הוא מאוד התרגש ואמר לי: 'אני רוצה שתעביר מסר בשמי. שאני מבקש שהעוצמה של אהבת ישראל הגדולה הזאת, תימשך גם לאחר מותי'.

"ניכר עליו שהוא מבין לקראת מה הוא הולך והשתדל לשמור על איפוק. ניסיתי לדבר איתו ברגש. אמרתי לו שכעת הוא עובר לעולם שכולו טוב. לקראת השעה חמש אחר הצהריים, הוא הועבר לחדר המוות".

הרב קורנסקי משתהה מספר רגעים ואז ממשיך. "הושיבו אותו על מיטה מיוחדת. מטרים ספורים משם, אני עמדתי. לצדי, עמדו גם בני המשפחה של השוטרת שנרצחה על ידי גרוסמן לפני 25 שנה. הייתי היהודי היחיד שהיה לצדו ברגעים הללו. במקום עמדו גם רופא, שוטר ונציג מטעם הממשל. עמד שם אדם נוסף שזהותו אינה ידועה לי".

וכך הוא מתאר את רגעיו האחרונים: "נציג הממשל פנה לגרוסמן ושאל לבקשתו האחרונה. הוא השתהה מעט ואז ביקש את סליחת בני המשפחה של השוטרת. הוא לא הסתכל להם בעיניים. עיניו היו כל הזמן על תקרת החדר והיה נראה שהוא ממלמל כל הזמן. אולי דיבר עם הקב"ה. גרוסמן אמר את הפסוק 'שמע ישראל' והוסיף שתי מילים: 'אהבת ישראל'. במילים אלו, הוא קיבל את זריקת הרעל שהעבירה את נשמתו לעולם שכולו טוב".

עד לרגע בו קבע הרופא שדופק לבו של גרוסמן פסק, עצם הרב קורנסקי את עיניו. "אלה רגעים שאי אפשר לעמוד בהם. היה קשה וכואב להיות שם", הוא אומר. "אבל זה תפקידי. להיות שליח חב"ד, זה לא רק מסיבת חנוכה או תהלוכת ל"ג בעומר. זה גם להיות במעמד מסוג זה".

ביציאה מהמקום, הרגיש הרב קורנסקי חובה לפנות למשפחת השוטרת. "אמרתי להם שכולנו כואבים איתם על מה שאירע לשוטרת. לא רציתי שיחשבו לרגע כיח העם היהודי תומך במעשה רצח חס וחלילה. העובדה שהייתי שם אינה מביעה תמיכה במעשה, אלא במסגרת תפקידו של 'ראביי', להיות עם אסיר יהודי ברגעיו האחרונים. הם הודו לי מאוד על הדברים והרגשתי הקלה. הוספתי ואמרתי להם, 'בואו נקבל על עצמנו משהו טוב ובכך נוריד את מפלס הרוע בעולם'. המשפט הזה תועד על ידי כלי התקשורת במדינה וגרם לקידוש השם גדול מאוד".

הרב קורנסקי מסכם: "כשיצאתי מחדר המוות, הרהרתי לעצמי שגם אם יהודי עשה מעשה הכי גרוע שיכול להיות, מגיע לו למות כיהודי. יהודי נשאר יהודי".

● ● ●

לבטיו של מושל

מנחם כהן

לפני קצת פחות משנתיים, ביקרתי בלשכתו של מושל פולורידה, צ'רלי כריסט, לשם ראיון שערכתי עמו. לאורך הראיון כולו, הוא הרעיף את אהבתו הגדולה על העם היהודי ועל הקהילה היהודית במדינתו.

לא היו אלה דברים מהשפה ולחוץ. כל יהודי בפלורידה יכול לספר לכם עד כמה כריסט הוא "המושל הלא יהודי הכי יהודי שיש".

מעבר לטקסים היהודיים השנתיים בהם הוא משתתף, הוא עשה צעד חריג מאוד, מתוך אהבה אמיתית ליהודים. במשקוף לשכתו הפרטית, התקין מזוזה. בתגובה לצעד הזה הוא ספג ביקורת קשה מאוד בתקשורת, אבל הדף את כל ביטוייה. "זכותי לכבד איזו דת שארצה", אמר אז. כשנכנסנו ללשכתו, הוא נישק את המזוזה מתוך הרגל, משל היה בן לעם היהודי.

אז מדוע לא יכול היה המושל האוהד הזה להפעיל את הסמכות שבידו ולהעניק חנינה לאסיר היהודי? התשובה לשאלה הזו, שבוודאי נשאלה על ידי רבים, מורכבת. החתימה על ההוצאה להורג, באה לאחר 25 שנות דיונים משפטיים סבוכים ולאחר מיצוי כל ההליכים המשפטיים האפשריים. המושל התבטא בשיחות סגורות כי הוא פקיד מטעם המדינה וזה תפקידו. "אני לא יכול ללכת נגד כולם", אמר.

בשיחה אחרת, התבטא המושל: "אל תערבו צדק עם חסד". לאמור: חנינה של האסיר היהודי אינה עומדת עם הצדק המגיע למשפחת השוטרת. בשבוע שעבר, בעקבות הלחצים, ניסה המושל לחשוב שנית על החנינה לגרוסמן. יועציו הזהירו אותו מפני ההשלכות החמורות.

כל המעורבים בנושא ידעו כי מושל פלורידה הוא האחרון ברשימת המושלים בעולם שאותו ניתן להאשים באנטישמיות. אם הוא היה מעניק לאסיר היהודי חנינה, הוא לא יכול היה יותר לחתום על שום הוצאה להורג של גוי (במדינה בה נקבע עונש מוות על רצח מדרגה ראשונה), מחשש למהומות על רקע מה שעלול להתפרש כאפליה.
על החוט הדק הזה, ניסו ללכת הרבנים שהפעילו את לחציהם עליו. מצד אחד, ניסו לדבר על לבו של המושל ולשכנע אותו שיעניק חנינה. מצד שני: הבינו גם הבינו כי זה גם עלול לעלות לו בכיסאו.

התלבט עד הרגע האחרון. צ'רלי כריסט עם כתב 'בקהילה'

● ● ●

באיזה סוג שיש אתה מעוניין למצבת הקבורה שלך?

הרב יעקב ב. פרידמן

אם האמריקנים חלשים על איראן ואובססיית הגרעין שלהם, נתגלתה אמש מה שהאמריקנים אוהבים לכנות, "הגדולה האמריקנית" - בתפארתה.

האומה האמריקנית ותשעת הרכבי בתי המשפט שלה - ניצחה את משה יהושע גרוסמן!

אתמול בערב בשעה אחת אחר חצות, שעון ישראל, האמריקנים דייקנים וקפדנים מאוד בפולחני ההוצאה-להורג שלהם, הוזרקה זריקת רעל לגופו של הקרבן, שיטה קניבלית חדשה של הוצאה-להורג אמריקנית. דמעות רותחות שטפו את עיניו של ר' משה יהושע כששאג בדבקות 'שמע ישראל', ושפך את דמו על מזבח טירוף אמריקני נוסף.

25 שנה יושב גרוסמן בצינוק, ומצפה למותו. האמריקנים מהוגנים  בחוקי הג'ונגל שלהם. עניינו עבר את כל ערכאות השיפוט. ותשעה הרכבי שופטים מכובדים, סברו שכדאי מאוד לארה"ב שמרטין גרוסמן יורעל. חרץ את דינו גם 'חבר מושבעים', שכלל מן הסתם שלוש עקרות בית משועממות, עוזר שרברב, רופא שיניים, זגג וירקן, שהחליטו מאוד, שדי, נמאס להם כבר לשמוע על גרוסמן.

זריקת הרעל שהוחדרה אתמול לוורידי דמו של ר' יהושע, הייתה זריקת רעל בשרידי האנושיות שפרכסו בשיטת השפיטה המסואבת של ארה"ב. מאות ברוני מאפיה רצחניים פוקדים ממגדלי מנהטן ואחוזות הפינוק של בוורלי הילס, על חוליות הרצח שלהם. המשטרה, בתי המשפט, יודעים הכול על הכול, אבל הגולם המשפטי האמריקני מבקש הוכחות משפטיות 'קבילות'.

אבל מול יהושע גרוסמן, שהרג לפני 25 שנה, ברגע של שכרות וערפול-חושים שוטרת, ישב מאז בצינוק, עבר שבעת מדורי גיהינום, חזר בתשובה – נגדו יש הוכחות קבילות. עדים, סוג כלי הנשק. גרוסמן יומת, גם אם המעשה שלו נעשה ברגע של ערפול, חזר בתשובה שלמה, מתייסר על חטאו, וגם אם 70 אלף יהודים שלחו מכתבי-תחנונים מדממים למושל.

הצדק האמריקני, אמר המושל ירום הודו, ינצח!

●

לצד הטירוף המשפטי שלהם, האמריקנים הם עם הומני. הם שואלים את קרבנותיהם ביום מותם, איזה סוג שיש הם מעוניינים למצבת הקבורה שלהם, איזה סוג עץ הם מעדיפים לארון הקבורה של עצמם, ומה להכניס להם בסנדוויץ' לפני בוא התליין.

זו אכזריות חמורה מהרצח עצמו. לשאול אדם חי, צעיר ובריא, שוקק רצון חיים וחיוניות, באיזה סוג קבר, שיש-מצבה וארון הוא רוצה שיטמינו הערב את גווייתו – אישית הייתי דן למוות את הסדיסטים ההומניים האלו.

מכל שיטות המשפט, השיטה האמריקנית היא הרקובה מכולם. היא חסרת כל צד אנושי, ופועלת לפי הספר: תאריכים, הוכחות, מניעים. שיטה בה שוקלים פתיחת חנות ירקות.

יש לכל זה הסבר. האמריקנים, עם ששחרר רשמית את היצרים מכלאם, אינם מכירים 'אמצע'. ההוללות וההפקרות בחינוך המתירני האמריקני, מאיימים בקביעות על עצם קיומה של האומה, והופך אותה לרגישה עד זוב דם לביטחונה הלאומי.

את המחיר לשיטה, שילם אתמול בדמו הקדוש, ר' יהושע גרוסמן שנקרע מעל דפי ה'תניא' שלו אל קברו.

וכך קורה שבסמטאות הארלם, נרצחים מדי יום עשרות חפים מפשע, פרי ההפקרות האמריקנית, ובמקום לשנות את המנגנון והשיטה – הם מתנקמים בגרוסמן, בפולארד.

"ארץ השיגעון ותימהון הלבב" – כינה המשגיח את הארץ הזו.

●

לא הייתה לי הזכות, יהושע, להכיר אותך. למרות זאת ישבתי אמש באחת אחר חצות, רגעי גסיסתך, והדמעות הרותחות שזלגו מנשמתי התגבלו בדמעותיך.

זריקת הרעל שלך הרעילה את שרידי האמון שלי בג'ונגל האנושי, שאתה עם ה'ליקוטי תורה' שלך והטוהר בעיניך, היית רחוק ממנו כל כך.

הלכת אל מותך, המיותר להחריד, בגבורה ואמונה. במיתת-האמונה שלך יש צד הרואי, דווקא משום שהיה טפל, אכזרי ומיותר כל כך.

הייתה לך הזכות להתכונן רוחנית שנים לפני 'ההוא יומא'. אתה הולך עם ספר ה'תניא' וה'ליקוטי תורה' שלך אל המחוזות השמורים רק למקדשי ה' לדורותיהם.

הדמעות חונקות אותי. צר לי עליך אחי יהושע, יהי זכרך הטהור ברוך!