הרבי: "כשמקרבים יהודי - אין צורך לוותר על משהו מהיהדות"
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן
(תרגום מילולי חפשי, בלתי מוגה)
בפרשת וישלח ישנם כמה וכמה ענינים וסיפורים והוראות; והרי זהו חלק בתורה, שכל ענין בתורה הוא מלשון הוראה, וכמ"ש בזהר באריכות, שחס ושלום לומר, שהתורה היא בשביל סיפור; אמנם הסיפור הי' סיפור, "מעשה" בפועל, שהרי זו תורת אמת, ואין ענין יוצא מידי פשוטו, אך הכוונה והתכלית שזה נכלל בתורה הוא, כדי שמזה יפיקו הוראה.
וההוראות הינם באופנים שונים – כמו בכל הענינים בתורה, שזה ישנו או בפשט, או גם ברמז או גם בדרוש, או גם באופן הסוד. ודבר השוה לכל אחד ואחת – הוא לימוד בדרך הפשט. ואח"כ כשמתבגרים – רק אז אפשר ללמוד את שאר אופני לימוד התורה.
רואים איפוא בפשוטו של כתובים, ומיד בתחילת הפרשה, מסופר שם, ש"וישלח יעקב מלאכים", ולמי הוא שלח – "אל עשו אחיו ארצה שעיר לאמר", ומה יאמרו לו? "עם לבן גרתי ואחר עד עתה".
ובזה ישנם כמה פירושים במדרשי חז"ל, בכל ד' אופני הלימוד: פשט, רמז, דרוש, סוד. פירוש רש"י הוא, כפי שרש"י עצמו אומר, "אני לא באתי לפרש אלא פשוטם של כתובים" – את פירוש הפשט מפיקים מלימוד הרש"י.
מתעכב רש"י על "עם לבן גרתי", ואומר, ש"גרתי" הוא בגימטריא תרי"ג, שיעקב הורה לשלוחים, לאמר לעשו, ש"עם לבן גרתי" ועם זאת "לא למדתי מדרכיו ותרי"ג מצוות שמרתי".
היות שרש"י כותב זאת – מובן, שזהו פשוטם של כתובים, ומובן, שזהו לימוד שממנו יכול להפיק הוראה אפילו בן חמש למקרא.
וכאן שואלים הכל את השאלה:
כאשר שלח אותם לעשו, הי' עליו לשים בפיהם דברים כאלה שיתקבלו או ישפיעו על עשו. בדוגמת מה ששלח לו מנחה, כדי ש"אמצא חן בעיניך", ועל דרך זה בכמה וכמה פרטים שבהם שלח את השלוחים, ש"כה תאמרון", ואילו אח"כ אומרים, שמיד בתחילת הדיבור עם עשו עליהם לומר לו, ש"עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי"!
שזה הי', כאמור לעיל, הסיפור איך יעקב נהג כשהלך לדבר עם אומות העולם, עם עשו.
ומזה למדים הוראה, ככל סיפור בתורה, שזוהי הוראה, שכאשר יהודי הולך לדבר עם אינו-יהודי – אזי ההתחלה הראשונה צריכה להיות, שעליו לומר לו "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי".
מה הקשר, ואיך ימצא חן בעיניו עי"ז?
ובכן, בעשו מצינו שני גדרים:
הגמרא אומרת, שעשו הי' לו דין של "ישראל מומר", היינו של יהודי, אלא שהוא נהג
היפך מכפי שיהודי צריך להתנהג. וענין שני שמצינו בנוגע לעשו הוא, "עשו הוא אדום" ו"ארצה שעיר" ו"ועלו מושיעים... לשפוט את הר עשו", שזהו ענין של אומות העולם.
לכאורה הרי זו סתירה?
אלא הביאור בזה, החילוק הוא: עשו עצמו, בנו של יצחק ורבקה, הי' לו דין של "ישראל מומר"; אך הוא הלך עם שש נפשות, שהיו בני החיתי והחווי, מאומות העולם – הי' להם דין של אינם-יהודים, והם היו הרוב.
ולכן כאשר יעקב שלח "אל עשו אחיו" שהי' יחד עם אלה שהלך אתם – הי' בזה שליחות ומסירת דברים – הן לישראל מומר והן לאינם-יהודים.
וההוראה בזה היא, דלא כפי הטועים וסבורים, שכאשר צריכים לפעול על יהודי אחר שיהי' דתי יותר ממה שהי' קודם – יש לוותר ולהשמיט ("אָפּלאָזן") משהו מהיהדות, ועי"ז הוא נושא-חן בעיניו ולכן ישמע לקולו,
אלא בפועל רואים, כי ההיפך הוא הנכון:
כאשר ניגשים ליהודי, איזה יהודי שיהי', ואומרים לו, ש"תרי"ג מצוות שמרתי", שהוא מחזיק במלוא התוקף ביהדות,
ולא רק שאינו מתבייש בזה, אלא אדרבה, כאשר בא שליח מטעמו, ש"שלוחו של אדם כמותו", כאילו הוא עצמו מדבר – הרי התחלת דבריו היא, שידעו, שלא רק שאינו בוש ביהדותו, ולא רק שהוא מחזיק את היהדות סגורה ונעולה בדל"ת אמותיו, בביתו פנימה, אלא נהפוך הוא, כאשר "עם לבן גרתי", היכן שרק ימצא, אפילו כפירוש רש"י, ש"גרתי" הוא גם מלשון גר, שהוא נמצא שם כ"גר", הנה לא זו בלבד שאינו בוש בכך, אלא אדרבה – הוא מכריז ומודיע, שהוא שומר על כל המצוות שהקב"ה נתן לו,
ויעקב ידע היטב והבין היטב איך אפשר לפעול על עשו, ויתירה מזה: התורה עשתה מזה הוראה לכל יהודי, כיצד לדבר עם יהודי שני – שבטח ברצונו להיטיב עמו ולפעול בו שיפור לגבי מצבו עד עתה – אזי אין הסדר והדרך בזה, לאמר לו, שהוא אינו כפי שיהודי צריך להיות, אלא ככל האומות, רק שיש להשתפר, אלא עליו לספר לו את האמת, כי שייכים לעַם שכל יהודי הוא "מאמינים בני מאמינים", ובמילא הוא שומר כל תרי"ג מצוות,
ודוקא עי"ז חש כלפיו היהודי השני נאמנות, כשהוא אינו מסתיר את עצמו ואינו עושה פשרות ואינו מנסה לומר לו משהו ברמאות, אלא הוא אומר לו את האמת, שהוא שייך ל"מאמינים בני מאמינים".
ואזי יש את ההבטחה: היות שהוא יהודי, הרי כפסק הרמב"ם, כל יהודי, באיזה מעמד ומצב שהוא, ברצונו לשמור את כל התרי"ג מצוות, וגם אם קורה לפעמים ש"יצרו אנסו" – הרי זה לא הוא, אלא הוא אנוס ע"י היצר הרע, ואילו הוא הינו במעמד ומצב של "תרי"ג מצוות שמרתי".
ודוקא אז, כשהוא מדבר ליהודי שני בגילוי לב, ומספר לו מי הוא, שהוא נכד של יעקב, ויש לו בירושה את תורת משה, ותורת משה בשלימותה, וכמדובר כמה פעמים, שבירושה הדין הוא, שלא צריכים לחכות עד שהוא ייעשה בר-מצוה (או בת-מצוה) או אפילו עד שיהי' בעל-שכל; מרגע שיצא לאויר העולם (תינוק בן יומו) – הרי הוא יורש הכל.
ותורת אמת אומרת כי "תורה צוה לנו משה" היא "מורשה", כפירוש הגמרא שזה מלשון ירושה, ל"קהילת יעקב" – לכל אחד מבני "קהילת יעקב", ולכן, כשצאצא של יעקב בא לדבר אל יהודי שני, ובטח ברצונו להיטיב עי"ז לזולתו ולעשות לו עוד יותר טוב ועוד יותר – הרי ההתחלה בדבריו היא, ש"תרי"ג מצוות שמרתי", כי זו מציאותו של יהודי, כנזכר לעיל מהרמב"ם, ואז מצליחים, כהמשך הסיפור בפרשת וישלח, שסוף כל סוף יתהפך מה"ישראל..." שהי' במעמד ומצב של עשו [="ישראל מומר"], עד ל"ויחבקהו וישקהו" ו"ויבכו" והם באים לידי שיא האהבה והקירוב האפשרי, ובפרט כפי שר' שמעון בן יוחאי מדגיש זאת, והובא ברש"י בפירושו על התורה, שזה מורה שזהו פשוטו של מקרא.
מאפשרים לכם לקבל
