מערכת COL
|
יום י"ב תשרי ה׳תש״ע
30.09.2009
אי-אפשר בלי הערבה ● עמדה שבועית
מתוך האהבה הגדולה לכל יהודי איננו יכולים להשאירו לבדו, בין ה'ערבות'. עלינו לקרבו אל האתרוג, הלולב וההדסים, כדי שיטעם מפריים ויספוג מריחם • מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם ב'שיחת השבוע' בהוצאת צעירי-חב"ד • למאמר • דעות ב-COL
(אילוסטרציה: י. בלינקו, COL)
מבין כל ארבעת המינים דווקא הערבה היא המעניינת מכולם. מה לה ולשמחת הסוכות? האתרוג, ברור מה מקומו אצלנו: זה פרי נאה והדור, שטעם לו וגם ריח, ואין כמותו לפאר את החג. גם ללולב חשיבות משלו: הוא ענף מעץ התמר הנכבד והנאה, שפירותיו משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. אף ההדס, אמנם פירות אין לו, אבל ריח נפלא יש לו, ואף הוא דרוש כדי להנעים את החג. אולם הערבה, סתם ענף, בלי טעם ובלי ריח – מה לה ולחג שלנו?
זו באמת תופעה מופלאה שאין לה אח ורע. התורה מצווה אותנו לקחת את ענף הערבה, מתוך ידיעה ברורה שאין בה לא טעם ולא ריח, ודווקא באמצעותה עלינו לקיים את מצוות ארבעת המינים. לא דיי באתרוג, בלולב ובהדסים – צריך לצרף אליהם דווקא את הערבה הפשוטה, זו שהיא נטולת כל מעלה וייחוד.
אהבה ללא תנאים
חז"ל מלמדים אותנו שארבעת המינים הם משל לארבעת הסוגים הקיימים בעם-ישראל, החל במי שהם בעלי תורה ומעשים טובים (אתרוג) וכלה באלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים (ערבה). הלקח שעלינו להפיק מן המצווה הזאת הוא שצריך לאהוב גם את ה'ערבה' – אף את היהודים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, וצריך לחברם ולקשרם אל שאר חלקי העם.
כאן עולה השאלה הפשוטה והטבעית: אהבה זו – למה? אם אמנם מדובר ביהודים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, יהודים בלי שום מעלה חיובית – למה לנו לחברם אלינו? אולי מוטב לעוזבם לנפשם ולשמור על עצמנו לבל נושפע מריקנותם.
אפשר להבין למה צריך לאהוב את ה'לולב' ואת ה'הדס', את היהודים שיש בהם תורה או מעשים טובים. באלה יש מעלה כלשהי, שמצדיקה את האהבה וההתקרבות אליהם. אבל מי שבמוצהר הוא 'ערבה', בלי תורה ובלי מעשים טובים – למה באמת עלינו לאהבו, לקרבו ואף לקשרו עמנו?
התשובה לשאלה הזאת ברורה וחדה: עלינו לאהוב כל יהודי משום שהוא יהודי. ערכו של יהודי אינו נמדד על-פי מעלות כאלה ואחרות. הורים אינם אוהבים את ילדיהם בגלל המעלות המיוחדות שבכל אחד ואחד מהם. הם אוהבים אותם כי הם הילדים שלהם, עצם מעצמם. אף אנחנו איננו קובעים את ערכו של יהודי על-פי התורה שלמד ועל-פי המעשים הטובים שעשה. יהודי, מעצם היותו יהודי, הוא אח יקר ואהוב, שערכו לא יסולא בפז.
לרומם את הזולת
אותו יהודי שעומד כרגע בדרגת 'ערבה', שאין בה לא טעם ולא ריח, אף הוא חלק מעם-ישראל. אף בו שוכנת נשמה שהיא 'חלק א-לוה ממעל ממש'. אף הוא בן יקר ואהוב לאבינו שבשמים. על-כן צריכים אנו לאהבו ולקרבו, ואין אנו זקוקים לשום סיבה נוספת כדי להרגיש את עובדת היותו חלק מאיתנו.
עם זה, דווקא מתוך האהבה הגדולה לכל יהודי איננו יכולים להשאירו לבדו, בין ה'ערבות'. עלינו לקרבו אל האתרוג, הלולב וההדסים, כדי שיטעם מפריים ויספוג מריחם, ובמרוצת הזמן יחדל מלהיות 'ערבה' ריקנית, ויהיה גם הוא 'פרי עץ הדר' בעל טעם ובעל ריח. כאשר נקרב אלינו את היהודי שבדרגת 'ערבה', יתקנא בעמיתיו בעלי המעלות הנאות, וייטול מהן אף הוא.
כך מחברת מצוות ארבעת המינים את שני הלקחים ההולכים שלובי-זרוע. האהבה לכל יהודי צריכה להיות בלי שום תנאים. צריכים לקחת את ה'ערבה' כמות שהיא, ולא לחכות עד שתעלה לדרגה גבוהה יותר. אבל צורת לקיחתה היא על-ידי קשירה ואיגוד אל שאר המינים, כדי שתושפע מהם ותקנה לעצמה ממעלותיהם. אין דיי באהבה לזולת לבדה – צריך להשתדל במשך הזמן להעלות את הזולת לדרגה גבוהה יותר ולגרום לו לשאוף להיות אף הוא בעל תורה ומעשים טובים.
חג שמח, מלא אחווה, ושנה טובה.
זו באמת תופעה מופלאה שאין לה אח ורע. התורה מצווה אותנו לקחת את ענף הערבה, מתוך ידיעה ברורה שאין בה לא טעם ולא ריח, ודווקא באמצעותה עלינו לקיים את מצוות ארבעת המינים. לא דיי באתרוג, בלולב ובהדסים – צריך לצרף אליהם דווקא את הערבה הפשוטה, זו שהיא נטולת כל מעלה וייחוד.
אהבה ללא תנאים
חז"ל מלמדים אותנו שארבעת המינים הם משל לארבעת הסוגים הקיימים בעם-ישראל, החל במי שהם בעלי תורה ומעשים טובים (אתרוג) וכלה באלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים (ערבה). הלקח שעלינו להפיק מן המצווה הזאת הוא שצריך לאהוב גם את ה'ערבה' – אף את היהודים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, וצריך לחברם ולקשרם אל שאר חלקי העם.
כאן עולה השאלה הפשוטה והטבעית: אהבה זו – למה? אם אמנם מדובר ביהודים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, יהודים בלי שום מעלה חיובית – למה לנו לחברם אלינו? אולי מוטב לעוזבם לנפשם ולשמור על עצמנו לבל נושפע מריקנותם.
אפשר להבין למה צריך לאהוב את ה'לולב' ואת ה'הדס', את היהודים שיש בהם תורה או מעשים טובים. באלה יש מעלה כלשהי, שמצדיקה את האהבה וההתקרבות אליהם. אבל מי שבמוצהר הוא 'ערבה', בלי תורה ובלי מעשים טובים – למה באמת עלינו לאהבו, לקרבו ואף לקשרו עמנו?
התשובה לשאלה הזאת ברורה וחדה: עלינו לאהוב כל יהודי משום שהוא יהודי. ערכו של יהודי אינו נמדד על-פי מעלות כאלה ואחרות. הורים אינם אוהבים את ילדיהם בגלל המעלות המיוחדות שבכל אחד ואחד מהם. הם אוהבים אותם כי הם הילדים שלהם, עצם מעצמם. אף אנחנו איננו קובעים את ערכו של יהודי על-פי התורה שלמד ועל-פי המעשים הטובים שעשה. יהודי, מעצם היותו יהודי, הוא אח יקר ואהוב, שערכו לא יסולא בפז.
לרומם את הזולת
אותו יהודי שעומד כרגע בדרגת 'ערבה', שאין בה לא טעם ולא ריח, אף הוא חלק מעם-ישראל. אף בו שוכנת נשמה שהיא 'חלק א-לוה ממעל ממש'. אף הוא בן יקר ואהוב לאבינו שבשמים. על-כן צריכים אנו לאהבו ולקרבו, ואין אנו זקוקים לשום סיבה נוספת כדי להרגיש את עובדת היותו חלק מאיתנו.
עם זה, דווקא מתוך האהבה הגדולה לכל יהודי איננו יכולים להשאירו לבדו, בין ה'ערבות'. עלינו לקרבו אל האתרוג, הלולב וההדסים, כדי שיטעם מפריים ויספוג מריחם, ובמרוצת הזמן יחדל מלהיות 'ערבה' ריקנית, ויהיה גם הוא 'פרי עץ הדר' בעל טעם ובעל ריח. כאשר נקרב אלינו את היהודי שבדרגת 'ערבה', יתקנא בעמיתיו בעלי המעלות הנאות, וייטול מהן אף הוא.
כך מחברת מצוות ארבעת המינים את שני הלקחים ההולכים שלובי-זרוע. האהבה לכל יהודי צריכה להיות בלי שום תנאים. צריכים לקחת את ה'ערבה' כמות שהיא, ולא לחכות עד שתעלה לדרגה גבוהה יותר. אבל צורת לקיחתה היא על-ידי קשירה ואיגוד אל שאר המינים, כדי שתושפע מהם ותקנה לעצמה ממעלותיהם. אין דיי באהבה לזולת לבדה – צריך להשתדל במשך הזמן להעלות את הזולת לדרגה גבוהה יותר ולגרום לו לשאוף להיות אף הוא בעל תורה ומעשים טובים.
חג שמח, מלא אחווה, ושנה טובה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
