מאת הרצל קוסאשוילי, COL

שבוע ימים עברו מאז נטמן הת' רפאל מירלשוילי (זהר) ע"ה ונדמה כי עולמנו חזר לסורו ולמסלולו הרגיל והמוכר. אבל זה רק נדמה, כי המציאות האמיתית היא שהאדמה רעדה בשכונה הקטנה שלי בלוד.

"אולי תיקח משניות ללמוד לעילוי נשמתו עד לשלושים"? מציע/שואל אותי אחד מחבריו הקרובים. ניכר על חבריו שהם מתקשים לעכל את נפקדותו מתוכם, שלא לדבר על בני משפחתו שנושכים שפתיים בכאב אל מול פניו המחייכות מהתמונה שעל הקיר בסלון.

במשך ה"שבעה" על רפי, נהרו מאות רבות של מנחמים מכל הארץ אל בית המשפחה שנחשף שלא בטובתם לעיני כל. המדהים הוא שברבע שעה של האזנה לסובבים אותי, יצאתי עם כמה סיפורים מסמרי שיער, סיפורים שלא תמצאו אפילו בסיפורי הצדיקים והחסידים שמונחים אצלכם על המדף בארון הספרים.

אם אינני טועה, ראיתי אותו בלילה שקדם להיעלמותו. אי אפשר היה לטעות בהליכתו הנמרצת, גם ממרחק רב יכולתי לזהות אותו. הוא חלף על פניי ואמר לי: "ערב טוב הרצל". זו הפעם האחרונה שראיתי אותו למעשה, כשלאחר מספר ימים, נודע לי באקראי שהוא נעדר.

למי שלא הכיר את רפי, אני רק יכול לומר מההיכרות השטחית שלי איתו שההפסד כולו שלו. ולא בגלל מחויבות שלי כלפי משפחתו ומוקירי זכרו אני בא בדברים עימכם. יותר בשבילי, בכדי לשחרר קיטור אל מול הכאב הגדול שעצור בי, עם לכתו של אחד מהאנשים המיוחדים שחיו בתוכנו. השבוע למעשה התברר לי, עד כמה ההיכרות שלי איתו הייתה שטחית ולא מעמיקה...

אני כן חש חובה לציין את העובדה שרפי ז"ל, מעבר לעובדת היותו "תמים" ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. מעל לכול, הוא היה "מענטש". בלב שקט ובעיניים עצומות, אני מוכן לחתום לכם שגם בזכוכית מגדלת ובמאמץ ניכר, קשה לתור אחר נשמות גבוהות בדוגמתו.

אחת ההמצאות היהודיות ההומאניות קובעת "אחרי מות, קדושים אמור..." מבלי להיקלע למלכודת הקלישאות במגבלות האמרה הנ"ל, מסתבר שרפי היה על תקן "צדיק נסתר" אמיתי, בפעולותיו הנדירות שנעשו למען הכלל והפרט, הרחק מעיני אדם ומצלמה.

מתוך עשרות הסיפורים אליהם נחשפתי במהלך השבוע, הייתי רוצה לשתף אתכם בשניים מהם. ולו רק בכדי שתהיה לנו פרופורציה אמיתית למושגים כגון: כיבוד הורים וחסד.

האוכל לא משהו...

ליל קיץ לח במיוחד עוטף את שני הצעירים שעמלים על העברת תכולת הדירה אל המשאית. אחד מהם הוא רפי. בעבורו, מדובר בעוד הזדמנות להרוויח כמה פרוטות ולחלק לאחרים...

לאחר לילה מפרך של "חילוץ עצמות", השכר מסתכם בארבע-מאות ₪ לכל אחד מהם כפי שסוכם מראש.



השחר הפציע ורפי מציע לחבר שאיתו לטבול במקווה, להתפלל שחרית ואז לסור למנוחה הגונה. ביציאה מבית הכנסת, רגע לפני שהם נפרדים, הטלפון הנייד של רפי רוטט. על הקו, אישה מתושבות השכונה שעוסקת בגמילות חסד של ממש למעלה משני עשורים (!) היא יודעת שרפי, הפעיל בארגון שלה באופן אקטיבי ומלא, הוא היחיד שאפשר לפנות אליו בנוגע לתקלות ופנצ'רים לא צפויים של הרגע האחרון.
"שמע רפי" היא אומרת לו, "האוכל שהגיע לחלוקה אמש מאולם השמחות לא נראה
משהו, אני מתביישת לחלק למשפחות מנות שכאלה... מה אתה אומר, מה עושים?"
"תני לי חצי שעה" עונה לה רפי ומזרז את חברו בתנועות ידיים לכיוון המכולת השכונתית שזה עתה פתחה את שעריה. הליכה נמרצת לרפי, רואים עליו שהוא מאלה ש'בזבוז זמן' לא קיים בלקסיקון שלו.

תוך כדי ההליכה הקצרה למכולת, מעדכן רפי את חברו בפרטי התכנית. "שמע, חייבים לקנות קצת אוכל, נדפק המשלוח מהאולם". "בוא ניתן מעשר-געלט" מציע החבר... "40 ₪ אני, 40 ₪ אתה, ביחד 80...".

אבל רפי לא שומע את החישוב המדויק של החבר, הוא כבר עם העגלה, טס במהירות בין השורות והמדפים ומעמיס מכל הבא ליד. על יד הקופה פוגש רפי את החבר שמביט המום בתכולת העגלה. הקופאית מעבירה תחת שבט הברקוד את המוצרים, החשבון הסופי מסתכם בקצת יותר מ80 ₪... ליתר דיוק 672 ₪!!!

רפי שולף מבלי להניד עפעף את ה-400 ₪ שזה עתה באו אל כיסו לאחר לילה נטול שינה ועבודת פרך.

"תלווה לי את היתרה בבקשה, אני אחזיר לך אח"כ" מבקש רפי מחברו. החבר מוציא בהכנעה את שטרות הכסף מכיסו ומלווה אותם לרפי שבתוך חצי שעה מספיק להניח את המצרכים על מפתן דלתם של הנזקקים.

סיפורים מעין אלה על רפי יש על ימין ועל שמאל. סיפורים שחושפים טפח קטן מהאישיות הגדולה שלו. אישיות שכל כולה "שלא על מנת לקבל פרס".

ועשית כיור...זהב

מבלי להקל ראש חלילה בכאבם של האחרים, האמא חנה (נני) כואבת ודואבת במיוחד, מקופלת ומכונסת באבלה המר, ממש על סף קצה גבול יכולת אנוש. מסביב, היא מוקפת בחיבוק בלתי פוסק מבנותיה שכורות אוזן לסיפורים המדהימים שהיא מספרת על רפי. הסיפורים מסמרי השיער, לא פחות, נקטעים תכופות ביבבות כבושות.

"מלכה, זה מה שאת בשבילי אמא" היה רפי מזכיר לה בכל הזדמנות. ובכל יום ויום, היה מקביל את פניה בחזרה מהעבודה בכדי "לסחוב" את התיק של אמא לבית. לפני מספר שנים רכש רפי ממיטב כספו קערת נטילת ידיים מכסף טהור לאימו. מאותו יום ואילך, בכל סעודות השבת והחג היה רפי מגיש לאימו את קערת נטילת הידיים לסעודה בסמוך לשולחן, מבלי שתצטרך לקום ממקומה.

גם אם זה נראה לכמה מאיתנו כ"כיבוד הורים סטנדרטי" ותו לא, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא. מסתבר שעבור רפי קערה מכסף זה אולי יפה ומרשים לנסיכות, אבל "אמא מלכה" ראויה לכלים מזהב, כפשוטו.

ברוך אומר ועושה. באחד מימות השבוע לקח רפי את קערת הכסף וצבע אותה בזהב. "בע"ה, כשאוכל, אקנה לך בקרוב קערה מזהב מלא" אמר לאימו והגיש לה את המתנה. כיור כסף בצבע זהב...

בעיניי ראיתי "קשוחים מדופלמים" וכאלה שמלאים ב"ציניות משובחת" נמסים אל מול
הסיפורים הקטנים האלה שמרכיבים כפסיפס מרהיב את דמותו האצילית של רפי ז"ל.
אינני משלה את עצמי, השמש תשקע ותזרח שוב, השמיים וגרמיהם לא יחדלו מלנוע. אבל, על כך שאיבדנו את המובחר שבבחורים, את אותו אחד שהקדיש את ימיו ולילותיו למען ההרגשה הטובה של הזולת, אף במחיר של השלכת חייו מנגד, אין עוררין.

ירדתי במדרגות במועקה ובלב כבד, כשאני חושב על הרחמים המרובים שצריכים להתעורר משמים על אימו ועל המשפחה הנפלאה שהותיר. הצתתי סיגרית ערב קיצית ומבלי ששמתי לב נפלט לי: "א-ל נא רפא נא לה..."