מאת הרצל קוסאשוילי, COL

נדמה כי בימים אלו, לא רק שניטל המזל מישראל, והתרגש עלינו לרעה חורבן הבית, אלא גם התאדה לו ההיגיון הבריא ממוחנו הקודח להפליא. אי אפשר להתכחש לעובדה שמשהו לא טוב עובר עלינו בימים אלה. ובאמת שלא צריך להצטייד בכדור בדולח, כוס קפה, או בחבילת קלפים בכדי לנחש זאת.

בילדותי על גבול הנערות, ואני מניח שגם אתם כולכם חוויתם את הטקס המשפיל מצד חבריכם הזאטוטים לכיתה, לארגז החול ולספסל הלימודים, את טראומת הצומות וזעקתם שהחלה כך (בתמימות):
"אתה צם"?
-"כן"
"לא מאמין לך, תעשה עם הלשון ככה"
-"אני כן צם, הנה תראה..."
"אתה רואה? לא נכון, יא שקרן. אתה לא צם".

וכך נמשכו להם השתרבבויות הלשונות זה כלפי זה עד לצאת הצום והנשמה.

מיותר לציין שתשעת הימים הללו מנוגדים בבסיס הרעיון לאופי היהודי השמח. אשר על כן, אנחנו מנסים בתת מודע להתנגד לכל ההחמרות שההלכה כופה עלינו בקשיחות.
זה מתחיל במתקפת הבולמוס הפתאומית לבשר דווקא בשבוע שבו אסורה עלינו לעיסת הסטייק. "תגיד, ממתי אסור לאכול בשר? מראש חודש או ממחר"? "זה רק בשבוע שחל בו, נכון"? "רגע, זה איסור או מנהג?" ואלה רק חלק מהשאלות אותם נשאלתי ביממה האחרונה, משל הייתה כרסי מלאה בש"ס ובפוסקים...

בחישוב מהיר ואפילו עילג, גם אתם תוכלו להגיע למסקנה שמדובר בשבוע ימים לכל היותר של "חוק איסור הבשר". תורידו את שישי-שבת שמחייבים אותנו באכילת בשר כפשוטו. תמשיכו להחסיר את יום הצום עצמו שאסור באופן כללי באכילה ובשתייה. והנה נשארנו עם שישה ימים בסך הכול של התנזרות מנתחי בשר צרובים ומדממים. תסכימו איתי שלא מדובר במשהו שאי אפשר להתמודד איתו.

המוזר הוא שאף לא אחד מאלה ששאלו אותי את השאלות הנ"ל, לא היה נראה כלוקה בחוסר ברזל בדמו. ובכל זאת, התזמון של כל הקושיות הרטוריות האלה מצחיקות על גבול המגוחכות. בשנים האחרונות מצאתי, שלמרות האיסור הגורף והחד משמעי הקובע: משנכס אב ממעטין בשמחה", ישנם כמה סממנים דווקא מצחיקים בתשעת הימים הארורים הללו.

במבט מלומד לאחור, בהחלט ישנו סיכוי שאימצנו לחיקנו את הפתגם האלמותי "קווים אדומים נועדו בכדי לחצות אותם". אחרת, אין לי הסבר הגיוני לכך שבכל שנה ושנה אותן שאלות צצות במוחנו הקודח. ותתפלאו, אבל לא הכל מתחיל ומסתיים באוכל.
"מותר לקנות חולצה"? "מותר לקצוץ ציפורניים"? ואחרונים ממש לא חביבים, בשאלת כל הזמנים והעיתים "ממתי אסור להתקלח"???

זכורני שלפני כשלוש שנים בוויכוח (עיון) הלכתי בסגנון רחובי חופשי, במשך דקות ארוכות ניסיתי לשכנע את בן-שיחי התל-אביבי הלא דתי בעליל, שסיבת ריח הסירחון העולה בנחיריו הרגישים כל אימת שהוא חולף בכביש גהה על פני "עיר התורה והחסידות", הוא משום מנהג עתיק יומין של עובדי התברואה בעיריית בני-ברק לשבות אחת ליומיים, ובשום אופן לא בגלל שהחרדים לא מתקלחים עשרה ימים ברציפות...
המשוכה הקשה באמת בכל סיפור החורבן הזה שמלווה אותנו כבר אלפי שנים, הוא היעדר היכולת (לא הפיזית חלילה) להאזין למוזיקה שמחה ורעשנית שתחלחל היישר לדמנו ותעלה את מפלס העליזות אל ראש שמחתנו.

האמת (המצחיקה) היא, שגם פה, ברחבת הריקודים השוממת לא חסרים מתחכמים.
"מוזיקה סתם אסור לשמוע, אבל מוזיקה חסידית בטח שמותר", קובעים המומחים. "ניגונים זה בסדר, נכון"? ירגיעו את מצפונם החסידיים שבנינו.

ואלה שמוסר ההלכה לא טורד את מנוחתם כלל, חברי יחידת "הקומנדו החרדי" המשובח מתכננים בכלל בקפידה את הפשיטה הלילית על רחבת הכותל כשבאוזניהם כבר תחובות אוזניות הmp3. ובאם יורשה לי לנחש, לא מדובר במאזינים שרופים של תוכניות דת וקודש.

שלא תבינו אותי לא נכון, ברורה לי לחלוטין הכמיהה והמשיכה הפשוטה שבכל יהודי ויהודי לכותל ולמקום המקדש. בכל זאת, הבית וחורבנו ממרכיבי היסוד הצרובים D.N.A שבדמנו, אם לא העיקרי שבהם.

אולם, התפרצות חיידק הנדודים דווקא בלילה שבו אתה אמור לשמור על כוחותיך המתכלים לא מובנת כלל ועיקר. היישר מספסל הקינות בבית הכנסת, בפוזה של "אחי, קטן עליי הצום הזה" יוצאים להם כל פרחי הצאן הצעירים שבארצנו הקדושה "לקונן" יחדיו על חורבן הבית.

למחרת בעלות המנחה, הם כבר חוזרים בעיניים טרוטות, גב כפוף ולשון סדוקה המשתרבבת החוצה ברישול ומביטים אחת לחמש שניות במחוגי הזמן שכבר מזמן נדחקו הרחק מגבולות הטעם הטוב... מה שמסביר לקינוח, את ההתארגנות המופתית לתפילת ערבית של מוצאי הצום בעוד השמש מתלבטת לה אי-שם בקו האופק האם לשקוע או לא.

תוסיפו לכך את העובדה שנעלי הקרוקס מגוחכות להפליא. כן, גם אם הם באים בצבעים כהים, שלא לדבר על הצבעים הזרחניים. לאור כל זאת ועוד, לנו נותר רק לקוות שאכן בקרוב, ימים (מוזרים) אלו ייהפכו לששון ולשמחה. ובאמת שיפה שעה אחת קודם...