מעשה בסיעה של חסידים שהתכנסו ובאו תחת קורת גג אחת "והיו מספרים" בגדולתם של רבותיהם צדיקי הדורות, אור שבעת הימים הבעל שם טוב, תלמידיו הגדולים מעתיקי שמועתו ורועי ישראל עד לדורנו אנו.

זהו מקבץ של סיפורי קודש בטעם של פעם המוגשים בשפה קלילה, עשירה ומלאת חן, ומותירים תמיד מסר חינוכי וערכי שילווה את הקורא ימים רבים.

המספר נוטל את הקורא ביד אמונה ויוצא עימו לצעדה משותפת וטיול מרגש בשבילי העיירות היהודיות שהיו ואינם עוד ובהם פיכו מעיינות זכים של תורה וחסידות. נפגוש דמויות הוד, חסידים מקושרים הנוסעים או צועדים רגלית אל רבותיהם. נשתתף בשולחנות הטהורים ונתפעל מיהודים פשוטים ותמימים וטהורי לב שמילאו את שבילי פולין, את ערבות אוקראינה, איי תוניס או סערות תימן.

יחד, ביראת הכבוד, ניכנס אל היכלותיהם עתירי הקדושה והמסתורין של הצדיקים שהאירו את מחשכי הגלות האפלים, ולהבדיל אל תוככי ארמנותיהם של שליטים רשעים שבכל דור עומדים עלינו לכלותינו והם נאלצו להכיר בכוחם של צדיקי אמת.

למרות מרחק השנים עדיין ניתן להתוודע ולהתבשם מעבודתם את הבורא בסילודין, מפאר מידותיהם הנעלות ומכוחם המופלא לשדד מערכות הטבע בעבור טובתן של ישראל.

בעיצומה של הקריאה תמצאו עצמכם מתפללים ומייחלים, מתוחים וחוששים, מופתעים ומאושרים, לעיתים עצובים ודומעים ולפעמים מופתעים ומאושרים.

חומר חינוכי, איכותי ומשובח המקרב אל הלב מושגי נצח של התמדה, עבודת המידות, עקשנות יהודית ומסירות נפש, בסיפורים אמיתיים המעניקים פיסות היסטוריה וידע נרחב על אישיותם הכבירה ואורחותיהם של גדולי ישראל וצדיקי החסידות, ומחדירים אל הנפש קבין של יראת שמים ואמונת צדיקים.

הסיפורים מתאימים לכל גיל החל מצעירי הצאן עד זקנה ושיבה.

מיוחד ב-COL הסיפור על הצמח-צדק, הפותח את הספר המרתק.

מלאכים בשערי גן עדן

מחנה הצבאי הענק הזכיר בבוקר ההוא כוורת דבורים רוחשת בתקופת השיא של ע
המחנה הצבאי הענק הזכיר בבוקר ההוא כוורת דבורים רוחשת בתקופת השיא של עונת יצור הדבש.

מאות חיילים רוסיים, מחונכים למופת עוד מתקופת ילדותם, נאמנים עד לאחד לקיסר ירום הודו, עמלו בחריצות על ניקיון המחנה וצחצוחו. חבריהם לנשק היו עסוקים בגיהוץ מדים ומדידתם, ומפקדים זוטרים ובכירים קראו בקול צורם תדרוכים והוראות מתוך הכתב אל מול פני פיקודיהם הצייתנים.

היה זה היום האחרון בשבוע ארוך ומתיש. הפעילות הקדחתנית, התכונה הרבה והמאומצת, הכל היה בשל איש אחד. הצאר ניקולאי.

רץ מלכותי שהופיע ימים אחדים לפני כן בשערי המחנה – מהגדולים בצבא הרוסי של אותם תקופה – מסר הודעה למפקד הראשי: "הצאר נמצא בסיור באזור, בעוד שבוע ימים יופיע לביקור".

די היה לו לשליח בהודעה היבשה. לא היה צורך לתת הוראות נוספות על התארגנות וסדר ולהזהיר על כללי הטקס. חזקה על המפקדים שיעשו הכל כדי שניקולאי העריץ יתרשם לטובה מהמחנה ומפעילות חייליו. הם ידעו איך קלה אצבעו של הצאר להורות לכיוונו של עמוד התליה הממוקם בפאתי כל מחנה צבאי.

הכל עמד הכן לקראת הופעתו של הקיסר ובחצות היום הבחינו טובי רואי בענן של אבק ההולך ומתקרב, סימן מובהק שהקיסר קרב בראש פמליה נכבדת של שרי הצבא, משרתים ואנשי החצר.

ניקולאי נכנס לאיטו בשערי המחנה והמפקד הראשי קיבלו ביראת הכבוד כשהוא נושא נאום נמלץ. החיילים דגלו את נשקם לפי ההוראות. כל תנועה הייתה מחושבת להפליא וטקס המסדר הצבאי עבר בשלום. משום מה, היה הקיסר העריץ חביב ונינוח.

ואכן, לא הייתה לו לצאר כל סיבה לכעוס. המפקדים הלחוצים והחיילים המבוהלים פעלו עד קצה גבול יכולתם כדי לרצותו: המחנה היה נקי ומסודר, החיילים עמדו ניצבים פלוגות-פלוגות לפי סדר דרגותיהם, המדים בוהקים וכלי הנשק מושחזים וממורקים. הקיסר סקר משמר כבוד, ברך את כולם לשלום ואפילו הוסיף מילות עידוד, שאל שאלות של התעניינות בסדר היום ובמטלות של האימונים.

ניקולאי נעצר בשורה האחרונה כשהוא מביט ארוכות בפניו של חייל יפה תואר שמראהו העיד על עדינות נפש ועוצמה יוצאים מן הרגיל. הביט בו דקות ארוכות והחווה אליו בידו. החייל ניגש ביראת כבוד.

"מי אתה?" שאל ניקולאי בנועם לא אופייני.

"שמי יצחק", השיב החייל בנחת, אינו מבין מדוע זכה להתעניינות יתר של האיש הראשון בממלכה.

"מהיכן אתה, מי הם בני משפחתך?" המשיך הקיסר לברר לפליאת הסובבים כולם.

"יהודי אנוכי, ואת אלוקי אבי אני ירא", ענה יצחק בתמימות ובכנות.

"כך?! יהודי אתה?!" מלמל הקיסר במבט חולמני כשאינו שבע מהביט בפני חיילו העומד בשלווה ועונה לשאלותיו כאילו משוחח עם סבא טוב.

"יהודי אתה", חזר העריץ שוב. "לא. אדם איכותי כמוך, אציל ומלא חן, ראוי שיהיה בן הדת הנוצרית. בוודאי לא תסרב להצעתי: מצאת חן בעיניי, יצחק, ואני מזמינך אל ביתי-ארמוני, שם תמיר את דתך ותהפוך לנוצרי. או אז אקבל אותך להיות לי לבן. הכל יהיה ממוסמך ומוסדר על פי חוק המדינה, חייך יהיה מלאים כל טוב, מעוטרים בכבוד וכסף, וגם לאחר מותי אזכור אותך לטובה בצוואתי".

הקיסר דיבר לאט ודבריו ארכו זמן רב, הוא הוסיף לתאר ליצחק את מנעמי תבל להם יזכה בהיותו בנו של הקיסר, וביקש לדעת אם יודע היהודי להעריך את הבשורה הטובה שנחתה על ראשו בפתע.

המסדר לא נע ולא זע. החיילים והמפקדים היו סקרנים אמנם לדעת את תוכן השיח המוזר אותו נושא הקיסר לאחד מאחרוני החיילים, היטב התחשק להם לזוז ממקומם ולעוט אל אותו הכיוון, אך החיים היו כנראה חשובים להם יותר. חייל המפר פקודת דום, אחת דתו.

יצחק כל כך נדהם מדבריו הפתאומיים של הקיסר שלשונו נעתקה מפיו ואחזו אלם. הוא לא היה בטוח כל כך שהבין נכון וביקש לרגע לנוע, לצבוט את עצמו, לוודא שמציאות היא ולא חלום. אך לא יכול היה לזוז כי הוא בעיצומו של מסדר כבוד, גם אם חלום הוא זה כדאי לסיימו בטוב ולא על הגרדום.

הוא שתק שתיקה ארוכה וניקולאי ראה בשתיקה זו הודאה והסכמה.

"בוודאי, מי יעז לסרב להצעתו של הקיסר האדיר, ועוד לעיני קהל עם ועדה..."

הוא ציוה על משרתיו הקרובים ללוות את החייל היהודי אל מרכבת המשנה, תוך שהוא לוחש באוזנו: "בקריית ארמון המלוכה ישנו בית ספר ענק ומשובח ללימודי הדת הנוצרית, טובי המורים יכשירוך לטקס ההמרה".

החייל היה עדיין באלם והכל פירשו זאת כתדהמה של אושר, הם אחזו בידו ונטלוהו אל המרכבה.

הקיסר היה מאושר והסובבים היו נבוכים. מעולם לא היה כדבר הזה שהקיסר ייטפל אל חייל יהודי נחות דרגא, וידבר עימו באבהיות שכזו, ועוד יבקש לאמץ אותו לבן. מוזר. אך אף אחד לא העז לשאול או לרמוז. הקיסר ניקולאי לא היה אדם נחמד...

● ● ●

קריית הארמון קיבלה בתשואות את הפמליה בשובה מן המסע. מסדר מיוחד של משמר בית המלוכה הצדיע לקיסר. הוא היה במצב רוח נהדר והפריח לכל עבר מחמאות נבובות ובדיחות תפלות. שלל יקר הביא עימו במסעו זה, לרגעים התפלא על עצמו שכך התגלגלו להם העניינים, אך הבחור מצא חן בעיניו ומרגע לרגע התלהב עוד יותר. לא האמונה הדתית והרצון להביא יהודי תחת כנפי הנצרות בערו בו. רגש פנימי עז לחש לו שהבחור הזה יקר וחשוב, וטוב יהיה לו, לקיסר, אם יגור הנער בביתו. לשם כך יש לנצרו, כמובן.

ניקולאי ישב על כורסתו המפוארת והתקדם אל עבר השולחן הכבד. הוא החל מעיין בצרור המסמכים ובדואר הרב שהצטברו בימי היעדרו. אחת מהם הייתה הזמנת כבוד לטקס חנוכת כנסייה מפוארת שנבנתה על גדות הנהר בעיר סמוכה, מרחק נסיעה קצרה מן הבירה.

הקיסר כבר כמעט השליך את ההזמנה אל הקופסה שעוברת אל קבוצת מזכיריו. יחליטו הם את מי לשלוח כנציגות מבית המלוכה למסיבה זו. אך לפתע הבריק במוחו רעיון: הוא יבוא יחד עם הקיסרית אל הטקס ובאותו מעמד תתקיים גם המרת דתו של יצחק, החייל היהודי החינני. כך יתפוס שתי ציפורים בבת אחת. החייל יהפוך לבנו במעמד רב רושם, ותהיה זו גם חנופה למוסד הכנסייתי שיתרשם כי בית המלוכה אדוק בדתו ומביא יהודים תחת כנפיו.

הוא הזמין את סגל יועציו ולאחר שיחה קצרה שלח את נציגיו הממונים על הביקורים והטקסים להיפגש עם מארגני חנוכת הכנסייה.

הודעה נשלחה גם אל יצחק שיכין את עצמו לאירוע החגיגי ביותר בחייו, מעברו לעולם הנוצרי והפיכתו לבנו של הקיסר האדיר.

● ● ●

כמו ארי בסורג, כאסיר אשר נכלא על לא עוול בכפו, התהלך יצחק בבניין בית הספר לדת בקריית המלוכה. בתחילה לא עקב כל כך אחרי המתרחש, מרוב תדהמה, אך עתה החל לעכל את הדברים והזדעזע.

ישב בפינת החדר המפואר, ברגע של שקט בו לא הטרידוהו נזירים ופרחי כמורה, ומחשבותיו נשאוהו הרחק, עשר שנים ויותר לאחור.

היו אלו ימים של מתח וחרדה בעיירה. אימא בכתה ושפתיה מלמלו בלא הרף. היא הסבירה לשאלות ששאל אותה יצחק'ל כי היא מתפללת עבורו, אך הוא לא הבין מדוע היא כה נסערת. אבא נעדר מן הבית לשעות ארוכות יותר מן הרגיל והדבר הוסיף פלא לפליאתו.

משה חיים, שכנו וחברו הטוב שהיה תמיד ילד מבוגר כזה ויודע הכל, סיפר לו כי השמועות רווחות שחוטפים ילדים לצבא הרוסי. מי שרוצה להציל את בנו צריך לתת כופר נפש בסכום עצום. "העשירים משיגים זאת בקלות", הסביר משה חיים הילד.

"אך הורינו שאינם אמידים, מתרוצצים כנראה לנסות להשיג את הכסף, זו הסיבה להיעדרויותיו הממושכות של אביך. אך אל דאגה יצחק, אנחנו לא נסכים. הם מבקשים לעקור מאיתנו את יהדותנו לגמרי, שנהפוך לגויים גמורים, לא ניתן להם. נברח!"
יצחק, בתמימות מתוקה של ילד בן שמונה שנים, הסכים בכל לב. "כן, אנחנו נברח..."

הם לא ידעו לכנות זאת בשם. הייתה זו גזירת הקנטוניסטים הנוראה שבה נעקרו ילדים רכים מחיק הוריהם כדי שיתחנכו מינקות שאין דבר בעולם החשוב יותר מעבודת המלך והמסירות אליו.

ההורים עדיין ביקשו לטכס עיצה. באם אין כסף אולי יחביאו את הנער, ינסו לומר כי כבר אינו בין החיים, אך הדברים היו בלתי צפויים בעליל. החיילים הרוסיים לא שלחו הודעה לכל דלת כי באים הם... הופיעו יום אחד בשעת צהריים ולכדו את הילדים שהשתובבו להנאתם ברחבת בית הכנסת. יצחק היה ביניהם.

צרחותיהם ובכיים של הילדים התמזגו עם יבבות אימהיות ואנחות של אבות ויחד הייתה זו סימפוניה של כאב וצער.

היו כמה נשים שהרגש גבר אצלן על השכל הישר אל מול המראה קורע הלב של ילדיהם בידי הסרדיוטים הרוסיים חסרי הלב, הם ניסו להתעמת עם פלוגת לובשי המדים, אך הבינו מיד כי פעולת התאבדות היא זו.

יותר מכל זכר יצחק את בליל הקולות שהפך למקהלה אדירה:

"הישארו יהודים!"

האבות והאימהות זעקו זאת שוב ושוב יחד, עד שנעלמו העגלות המהירות מעיניהם הבוכיות, וההורים נעלמו מעיני הילדים המסכנים.

הקריאה המתחננת הדהדה כעת במוחו ללא הרף. הוא שיחזר את פרטי ההתרחשות של אתמול, מסתבר שהייתה מציאות ולא חלום. המלך התעניין בי, שאלני אם אסכים להפוך לנוצרי, לבגוד בדת אבותיי המקודשת, ואני שתקתי.

איך זה לא סירבתי בקול רם?! ייסר את עצמו. נבהלתי כי המלך בעצמו פנה אלי?! וכי משקל נגד הוא כלפי מלך מלכי המלכים?!

אבי היה יהודי, גם סבי ואבי סבי, וכך דורי דורות עד למקבלי התורה בהר סיני. כולם היו יהודים נאמנים לבוראם. בדיוק בי תיעצר השושלת?! אני אהיה זה שיגדע את האילן המפואר, את שרשרת הדורות, בשל רצונו של עריץ גוי?!

הוא זכר תמיד, אם כי במעורפל, את בית הוריו. הגעגועים אליהם ואל ימי השבת והחג במחיצתם לא פסקו מעולם.

אין זה, טווה את פתיל מחשבותיו, אלא שחפץ הבורא שאמסור את נפשי על קדושת שמו, כיצחק אבינו בשעתו".

יצחק התהלך בחדר מזווית לזווית מתחבט בדעתו, שאלה נוראה ניקרה במוחו:
הראוי אני להיות קרבן?! אמנם יהודי אני, בנו של הבורא יתברך, אבל מתנהג כגוי גמור. התגאלתי, בלית ברירה, במאכלות אסורות כי בלא זה הייתי מת מרעב. חגגתי בלבי את יום הבר מצווה לפי חישוב שאיני בטוח כי נכון הוא, אך תפילין כמובן אין לי. מילדות משועבד אני יום וליל להוראות המפקדים ולאימונים המפרכים, ועתה אהיה ברגע לקדוש?! החפץ הבורא בקרבן שכמוני?!

הוא הוציא בחטף ספר שליווה אותו בכל העת. היה זה כרך של ספר ה'תניא' הקדוש שנדפס אז והופץ בקרב יהודי רוסיה. אביו נתן לו זאת במתנה שבועות אחדים בטרם נחטף ומאז לא מש הדבר מכיסו. מזל שכבר ידעתי לקרוא מעט בלשון הקודש בשעה שנחטפתי, חשב לעצמו מדי פעם. כך יש לי קשר מסוים עם יהדותי.

בכל יום, טרם שקע בתנומה היה קורא בשפתיו, גם בלא להבין, שורות אחדות בספר התניא, ובדרך נס שמור היה הספר אצלו בלא שיינזק או יאבד.

ההתלבטות נפתרה בדרך מקורית: אפתח את הספר שליוה אותי במשך העשור להיותי חייל. אולי אצלח למצוא בו רמז אם ראוי אני, עם מטען חטאיי, למות על קידוש ה'.
דפדף קלות וימצא כתוב (ליקוטי אמרים פרק יד): "ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה'".

"קל שבקלים, הכוונה אלי", סיכם לעצמו בהחלטה נחושה. "עדיף להיפרד מן העולם אך לא חלילה מן האמונה".

התרת הספק והידיעה כי ראוי הוא למסור את נפשו אל ה' הרגיעה את רוחו, והוא נרדם.

אחרי ימים אחדים הגיעו משרתיו של הקיסר לקחתו אל הטקס המדובר.

לקול צלילי תזמורת כנסייתית חגיגית, לבושים בבגדי שרד מיוחדים, צעדו הקיסר והקיסרית כשיצחק, לבוש מחלצות פאר, פוסע בתווך על גבי גשר המפריד בין הנהר רחב הידיים לבין בימת הכבוד. הם הילכו בנחת. ההמונים הריעו לכבוד חנוכת הבית ולכבודו של העלם שמבכר את הנצרות ועומד להפוך לבנו של הקיסר.

איש לא העלה בדעתו את תכניתו הפשוטה של חתן האירוע.

הם פסעו מעדנות על קרשי הגשר, ואז התרחשו הדברים במהירות מפליאה: יצחק ניתק לפתע ממרכז הפמליה, בניתור לולייני מהיר טיפס על גדר הגשר והטיל עצמו בכוח לנהר הגועש מים אדירים בתקופה החמימה של הפשרת השלגים.
עוד דקות ספורות, והוא כבר היה בעולם שכולו טוב.

● ● ●

כשהיה הצדיק הקדוש רבי מנחם מנדל, ה'צמח צדק' מליובאוויטש, מספר מעשה נורא הוד זה הוסיף לאמור: "כשהגיעה נשמתו של החייל היהודי למרום, עמדו המוני חיילים של מעלה, מלאכים צחורים, במסדר של כבוד, מפנים עבורו את הדרך לשערי גן עדן".

גבורתו של חייל יהודי קדוש, אשר אמונתו חשובה הייתה לו מחייו.