מאת הרצל קוסאשוילי, COL

חמש-עשרה שנה ימלאו הערב ל-ג' תמוז ולא למדנו כלום. אשליית השלימות  שהשתלטה ממכרת ומסמאת. חמש-עשרה שנים של קהות חושים, ערפול מסרים ובעיקר, בריחה מאחריות. חמש-עשרה שנה שאנחנו משלמים את מחיר היהירות והעקשנות ההרסנית בחיפוש אחר המפריד ולא אחר המחבר. חמש-עשרה שנים שאנחנו רוקדים ברחובות ובטוחים בצדקת דרכנו. הצד השווה שבהם-אכזבה.

יש צבע לנעורים ויש צבע לבגרות, צבע לשמחה וצבע לימי קיץ מצהיבים. לחלק מהזיכרונות גם מתלווה ריח מיוחד שמאפיין ומגדיר אותם. זיכרון ג' בתמוז תשנ"ד, משתייך לקבוצת הזיכרונות והצבעים אותם היינו רוצים לשכוח, אבל איך אפשר לשכוח? הזיכרון המודחק שוב ושוב, צרוב בבשרנו ככתובת קעקע. אם אצל אחינו הלא-דתיים יש את השאלה המוזרה במקצת: "איפה היית כשרבין נרצח בכיכר"? אצלנו זה על אותו המשקל: "איפה היית בג' תמוז תשנ"ד"?

לא אנסה במסגרת הזו, להתחקות אחר האופציות הרבות למיקומכם המדויק ברגעי הבשורה הקשה, אבל אני משער שכל אחד מאיתנו היה שקוע איפשהו בשגרת יומו הרגילה, פחות או יותר. שיגרה שלצערנו, הופרה לרגעים בודדים, לא יותר. לאחר מכן המשכנו בחיינו שעד היום מתנהלים על מי מנוחות, בתוספת בריזה נעימה שטופחת על פנינו המרוצות. שיגרת חיי העבד אני נוהג לכנות אותה.

"עבדא בהפקירא ניחא ליה", קבעו חז"ל בימים קדומים, והם ידעו על מה הם מדברים. אשליה עלובה וממכרת שיגרת השווא הזאת. איך אמר חכם אחד ברגע נדיר של פיכחון וכנות: "אתה יכול להוציא את היהודי מהגלות, אבל לא את הגלות מהיהודי..."


תמימים אבלים עם היוודע דבר ההסתלקות

באותו יום רע ועצוב, אני הייתי בחור צעיר, יהיר וחסר כל תובנה חסידית משמעותית, תלמיד בישיבה הגדולה בכפר-חב"ד. אם עד היום, טרם הצלחתי לכפות על עצמי חיים חסידיים מלאים, מה אני יכול לספר לכם על התובנות שלי אז כבחור מתבגר? לא הרבה, תאמינו לי.

בעגה המלאכותית והדרמטית משהו, אפשר לכנות את ראשוניות החוויה, כ"חרב עליי עולמי" הקלאסי והנדוש. הקשר שלי לרבי היה מאז ומעולם יותר סנטימנטאלי מאשר שכלי ורעיוני. וככזה, דמעות נקוות בעיניי, אגב הרהור של חמש שניות ומעלה בכבדות חסרונו של הרבי בחיי האישיים ובכלל.

סליחה שאני ככה מתפרץ לכם אל תוך היום האיום והנורא הזה ג' תמוז, והורס לכם במקצת את אשליית השלמות שרובצת על כמה מאיתנו, כולל אותי, עבדכם הנאמן והנרצע.

לצערי, אחרי חמש-עשרה שנות חושך של גלות קהה שעטפה אותנו באכזריות, הגיע הזמן שנפסיק לטפוח לעצמנו על השכם בזחיחות. למען האמת, טקס "ההתפכחות" כבר היה אמור להתבצע מזמן, רק שאנחנו עסוקים בלדחוף מרפקים סמויים וכואבים האחד בשני, לייחצן את עצמנו כלפי חוץ (בהצלחה יש לומר) עד זוב דבש, כיחידים שיביאו את המשיח ויהפכו אותו ואת חזונו מתפילה למציאות.
צר לי, אבל אני לא מוצא הזדמנות דיכאונית ומתאימה יותר מהיום המסובך והמתסבך הזה ג' בתמוז, לשחרור קיטור קצר של ביקורת עצמית. ביקורת בונה כמובן ולא מתריסה חלילה. וגם אם על פניו נראה לכם שאני מגזים קצת, אתם מוזמנים לספור את הימים שעברו מג' בתמוז תשנ"ד עד ליום הזה, כפי שנוהג המשפיע שלי למנות ודמעות בעיניו, לנתח את התוצאות ולחלק את השלל.

ספק גדול אם מישהו מאיתנו מסוגל לנוכח התבוסתנות הזאת, לחייך ולקרוץ לעצמו מול המראה, בשביעות רצון וחיוך משסע לשסע.

ישנם כמה "עיוורים" שיעדיפו להתווכח עם עובדות ויוכיחו לי באמצעות גיבובי שקרים וחצאי אמיתויות שמצבנו טוב מאי-פעם. הוא לא. זה אנחנו שהתרגלנו לסבל, כאילו מדובר בנופש האולטימטיבי. חמש-עשרה שנה שאנחנו שוקעים בביצה החמימה והנעימה הזאת המכונה "גלות".

מוסד השליחות שהרבי הקים הולך ומתפתח, נכון. רבים וטובים התקרבו לתורת החסידות ובפרט בשנים האחרונות, אמת ויציב. ובאמת שרב הטוב על הרע. אבל, ישנה בעיה אחרת שנטועה כחיץ בנינו לרבי ולגאולה המיוחלת. מעין מוגלה טורדנית שאנחנו נמענים מלחפור ולנבור בה. מילה גסה לא עלינו, שעליה לא נדבר ואפילו לא נהרהר אודותיה ברצינות הראויה. והכול, בגלל "חילול כבוד ליובאוויטש" ושאר ירקות רקובים מעין אלה. אתם לא חושבים שאין "חילול כבוד ליובאוויטש" יותר גדול מהעובדה שאנחנו דורכים בנקודת זמן מדהימה של חמש-עשרה שנים עגולות וללא מוצא מהגלות שנוגסת בנו ברעבתנות ועדיין אין בן דוד בא?!

למי שטרם ניחש, אלחש את המילה בשקט, לבל תפר את מנוחתנו: "אחדות".

מתי לאחרונה שאלנו את עצמנו את השאלות הבאות:

האם לא נמאס לנו לדבר ולשמוע את זמזום המילה "אחדות" ולעסוק בפועל ב"פירוד"?

האם לא עייפנו מלהאזין לנאומים מופרכים במגוון עצרות והתכנסויות שאורגנו ויאורגנו בעתיד מימין ומשמאל. ובאותם כנסים יומרניים גופא, ללקק את הדבש המלאכותי הזה שמרחנו בו את עצמנו?



האם לא נמאס לנו לטייח עובדות, לעגל פינות ולרקוד בחוצות הערים, כאילו הגאולה קרובה מאי-פעם, בו בזמן שאנחנו לא מבצעים באמת ובתמים את המוטל עלינו בכל הקשור לאחדות המחנה והשורות?

כיצד אנו, כנערים וכבוגרים, מסוגלים לתבוע בגסות ובחוצפה, מילד תמים שלא שומר תורה ומצוות במסגרת פעילות "מסיבות שבת", לצרוח עד לב השמיים בגרון ניחר: "באהבת ישראל נביא את הגואל". בו בזמן שאנחנו, ביודעין, בזדון ובכוונה תחילה מכשילים את עצמנו בזה אחר זה בשנאת חינם עסיסית ונוטפת רוע ורעל?

כמה אנוכיות וטיפשות אנחנו מסוגלים לדחוס אל פינו וליבנו? מסתבר שבלי סוף.