מערכת COL
|
יום א' סיון ה׳תשס״ט
24.05.2009
ר' מאייע'ר ● הרב דוד-מאיר דרוקמן
התקשרותו המופלאה לרבותיו הק' החל בילדותו ברה"ק בעל 'שומרי אמונים' ואחר-כך אצל ממשיכי דרכו האדמורי"ם הקדושים הייתה מן המפורסמות, ברם לא כולם יודעים כי אחד מרבותיו הראשונים ב'לימוד', אם לא הראשון, היה הגאון והחסיד החבד"י המופלא רבי אברהם צבי (הערש) כהן זצוק"ל שהיה ר"מ ב'תולדות אהרן' וכן בכולל 'תרביצא' ולימים ר"מ וראש הכולל בישיבות ליובאוויטש בלוד ובכפר חב"ד ● הרב דוד-מאיר דרוקמן ברסיסי אפיזודות מהולים בדמעה אחרי מיטתו של רבי מאיר בראנדסדורפר זצוק"ל ● באדיבות 'שעה טובה' למאמר המלא
(באדיבות: 'משפחה')
הרב דוד-מאיר דרוקמן
מספרים על אחד ממפורסמי האדמורי"ם שכנהוג וכמקובל אצל רבים גם דרכו בקודש הייתה שהיה מרקד ומפזז בכל עוז אחרי אמירת "קידוש לבנה". והנה נקלע למעמד קידוש לבנה זה יהודי מגושם והמוני, אשר לא היסס להציג 'קלאץ-קושיא' לאדמו"ר: "רעב'ע, לשמחה מה זו עושה?". הצדיק ברוחב ליבו לא נמנע מלהסביר לאותו אחד כי מדובר בקיום מצווה, ואשר לכן מן הראוי לקיימה תוך שמחה ורקידה. אלא שאותו 'גראבער-יונג' לא הירפה והמשיך להטריד, בהתריסו: "רעב'ע, ברכת 'אשר יצר' הלא גם היא מצווה...". הרבי שראה עם מי יש לו עסק, מיהר להשיב לו בשפת המושגים שלו: נו, נו, אם לך חלילה יהיה 'אשר יצר' פעם בחודש – אוי, איך שתתחיל לרקוד..." (באידיש זה נשמע יותר טוב: "אוי וועסטו טאנצן...").
"צחוק בצד", ולהבדיל... לא זכיתי לראות את הגאון הצדיק רבי מאיר בראנדסדורפר בעת 'קידוש לבנה', אבל ראיתי גם ראיתי כיצד הוא אומר בדחילו ורחימו 'אשר יצר' פשוט בסתם יום רביעי בשבוע, כאשר פיו וליבו מזמרים ומשבחים את קודשא בריך הוא על "אשר – יצר – את – האדם – בחכמה..." ככה בהשתפכות הנפש וכמונה מעות, ואמרתי בליבי: 'הלוואי עליי כך, באמירת 'כל נדרי' בליל יום הקדוש'.
שמעתי בשם עדי ראיה ושמיעה שאת 'ברכות התורה' מידי בוקר היה אומר במשך 10-15 דקות (!) מידי בוקר נהג לאחר התפילה 'מעשה יהודי פשוט' ללמוד משניות, כשלפני הלימוד היה מתפלל ומעתיר על סייעתא דשמייא, וכשהיה מגיע למילים: "שלא אומר על טמא טהור, ועל טהור טמא" – היה פורץ בבכי...
כמה הייתה גדולה יראת חטא שלו ויראת הוראה, שכשהיה יושב בליל שבת קודש בשולחן הטהור של רבו האדמו"ר בעל 'דברי אמונה' זי"ע, היה עובר על כל 'שולחן ערוך הרב' הלכות נידה – סגולה שלא יכשל חס-ושלום בהוראה ודבר הלכה.
ושוב: פרק ביראת שמים בפני עצמו, שעיניי חזו, הייתה הדביקות שלו באמירת ה'קדיש דרבנן' בסיומם של שעורי הלכה שמסר.
היה זה לפני יותר משני עשרות שנים עת עשיתי מעט "שימוש" בהוראה אצל רבי מאיר, יחד עם עוד כמה אברכים להבחל"ח. חלקם כאלה שהתעתדו להיות רבנים, וחלקם כבר רבנים ומורי הוראה בפועל. המקום: המקווה ב'בתי אורנשטיין' בירושלים. הזמן: יום רביעי בשבוע, היום בו מחליפים את המים שבבריכה. הבלן: יהודי 'אשכנזי' טיפוסי, עם 'זקן סנטר' כמו שמקובל היה אצל יוצאי הקהילות נוסח 'חתם סופר' (זן מיוחד שכמעט נכחד בימינו).
ירא שמים מרבים היה אותו בלן. תפקידו היה, בין היתר, לדאוג לכך שבריכת המים תהיה יבשה לחלוטין, לפני ש'ממשיכים' אליה מים מאוצר מי הגשמים. אבל רבי מאיר, הוא זה שנותן את גושפנקת הכשרות על המקווה, ובשל כך הוא לא יכול לסמוך על אחרים ואפילו לא על בלן דחיל חטאין זה. אי לכך, יורד רבי מאיר בעצמו לבריכה, מגבת גדולה בידו, ובמו ידיו ובמו עיניו רוצה להיות בטוח שאכן אין כל חשש חלילה של 'ג' לוגין' מים שאובים בבריכה... וכך, כמובן – וגם בזה זכיתי להיות נוכח – כאשר צריך לתת הכשר לאוצרות המים, ורבי מאיר עם חלאט הפסים נוסח 'תולדות אהרן' משתחל לתוך בור ה'אוצרות', ובין גיחה לגיחה – בין 'בורות 'הזריעה' וה'השקה' הוא מספיק לענות על שאלה הלכתית מורכבת בדיני 'כלאי זרעים' ששואל אותו רב חובש 'כיפה סרוגה' מקיבוץ שעלבים, וביני לביני מתייחס לסוגיה הלכתית שמציג בפניו 'מורה הוראה' מחשובי חסידי גור.
עוד הוא מתעסק עם הכשר המקווה, מביא אליו בעל איטליז תרנגולות עם 'שאלות' אותן הוא מניח בשורה על ספסל שבחדר הכניסה למקווה. רבי מאיר בוחן את 'הריאות' וכדרכו, בדיבור מהיר ללא הרמת קול 'חותך' לכאן או לכאן. ברם, המפליא והמרתק בכל זה, איי! איזו נעימות, רוגע, נהירו דאנפין... כידוע רבי מאיר לא היה דווקא מן הנוטים לקולא, אבל הבחנת בחוש, כי דקדוקיו ודיוקיו לא נבעו מ'עצבים' דמקרי 'נערוון', אלא היו תוצאה של מערכת שיקולים המיוסדת על אדני ההיגיון ההלכתי 'הקר'.
●
במעט שיעורים בשולחן ערוך 'יורה דעה' שזכיתי לשמוע ממנו ושניתנו בכולל 'תרביצא', גדלה ההתפעמות וההפלאה הכיצד רבי מאיר מפרק לחלקים ופירורים 'חתיכת' סעיף בשולחן-ערוך על נושאי כליו, הכיצד הוא מגדיר את השיטות של הט"ז והש"ך, באיזו הפלאה הוא מתרגם כל דבר לשפת ההלכה למעשה.
כשלמד 'בית יוסף' על הטור, הוא לא הסתפק בדברי הראשונים כפי שמביא מרן, אלא פתח את ספרי הראשונים בעצמם. תענוג לנפש לראות איך הוא לומד קטע ב'בעלי הנפש' להראב"ד. אגב, מעניין שהוא לימד מתוך הספר 'בעלי הנפש' בהוצאת 'מוסד הרב קוק'... ואם בהא עסקינן, יצוין, כי גם הקנאות אצלו לא נבעה מצמצום וכיווץ מוחין, אלא מתוך אידיאולוגיה טהורה וחלק בלתי נפרד משיטה בעבודת ה' אותה קנה אצל רבותיו הק' בבתי המדרש בהם התגדל.
ובאותו עניין: סבו הגדול (אבי אמו) של רבי מאיר, היה הגה"ק רבי יששכר שלמה טייכטאהל הי"ד גאב"ד פישטיאן בעל 'משנת שכיר' שכתב גם את הספר 'אם הבנים שמחה'. ה'ציונים', כידוע, עטו על הספר כמוצא שלל רב, ורצו לייחס למחבר הדגול לא פחות מאשר 'ציונות'. כשעלתה על הפרק השאלה האם לצנזר מהספר את הקטעים 'הבעייתיים' שהרוצים לטעות רצו להיתלות בהם, התנגד לכך נכדו רבי מאיר, שפסק שאם מחליטים להדפיס את הספר, אין רשות לצנזר!
ומעניין לעניין באותו עניין: בעיניי ראיתי קטע מודפס שנחשף ממש לאחרונה מכתי"ק של הרב טייכטאהל בו הוא מצהיר שהכוונות שמייחסים לו אינן נכונות כלל ועיקר, וכך גם – שמעתי – אמר הרבי זי"ע מליובאוויטש לבנו של גאב"ד פישטיאן, יבלחטו"א הרב מנחם טייכטאהל שליט"א, בערך בזאת הלשון: "אביכם היה רחוק מציונות".
●
על מידת הענווה וה'ביטול' החסידי שלו כבר דובר ועוד ידובר רבות. התקשרותו המופלאה לרבותיו הק' החל בילדותו ברה"ק בעל 'שומרי אמונים' ואחר-כך אצל ממשיכי דרכו האדמורי"ם הקדושים הייתה מן המפורסמות, ברם לא כולם יודעים כי אחד מרבותיו הראשונים ב'לימוד', אם לא הראשון, היה הגאון והחסיד החבד"י המופלא רבי אברהם צבי (הערש) כהן זצוק"ל שהיה ר"מ ב'תולדות אהרן' וכן בכולל 'תרביצא' ולימים ר"מ וראש הכולל בישיבות ליובאוויטש בלוד ובכפר חב"ד.
ובאשר, זכיתי אני בעוניי להיות תלמידו של ר' אברהם הערש ואף להיבחן אצלו לצורך סמיכה לרבנות, הייתה לי הרגשה מיוחדת לשמוע את רבי מאיר מזכיר ואומר לא פעם, במהלך שיעוריו; "ר' אברהם הערש אמר", כך, או כך וכו'. בכל חול המועד לקח רבי מאיר את יבלחטו"א בניו שליט"א כדי לחלות את פני רבו בביתו ב'בתי וורשא', באומרו: "הנה, זה רבי המובהק". כשנפטר ר' אברהם הערש קרע ר' מאיר 'קריעה' כדין תלמיד לרבו. ובעניין זה, דומני שלא פחות מאשר רבי מאיר העריץ את רבו, הייתה הערכתו והוקרתו של רבי אברהם הערש לתלמידו חביבו, ועוד לפני כארבעים שנה כבר שמעתי כמה הפליא ר' אברהם הערש את עמל התורה מתוך יגיעת נפש ובשר במשך 16 (!) שעות ביממה, אצל תלמידו ר' מאיר.
ר' אברהם הערש היה גם מספר, כי כאשר ר' מאיר למד אצלו הלכות טריפות ביחד עם עוד תלמידים בכולל 'תרביצא', היה ר' מאיר דואג להביא לשיעור חלקי בהמה מבית המטבחיים, כדי שיבינו על מה מדברים...
ה"אמור לחכמה אחותי את" התקיים ברבי מאיר 'עם כל ההידורים' כולל גם ה'חלק החמישי שבשולחן ערוך'. מחכימי דיהודאי היה. זכורני בעניין זה, שתוך כדי התבוננות פעם ב'שאלת נשים', הוא עלה על בעיה רפואית מסויימת. וכבר התפרסם שרבי מאיר היה גם 'דוקטור', וזאת, ללא הסמכה רפואית אקדמית כמובן.
ועוד על אהבת התורה שלו: בימים בהם היה קשה להשיג ספרים, ר' מאיר הוזיל כספים מפרוטותיו הדלות וכך רכש לעצמו ספרים שהיו אז נדירים. קיימים ספרי קדמונים שנדפסו במשך השנים ואשר צולמו מתוך הספרים שבאוצר הספרים שלו.
דיברנו על אהבת התורה ואהבת ה' שלו, ועדיין לא נגענו ב'קצה המטה' של ה'אהבת ישראל' שלו. כבר אמר מי שאמר שכדי לגרום שהזולת ישנא אותך, אין צורך בהרבה: אך תאמר לו איזה מילה קשה, תפגע בו, והרי לך שונא... ברם, מה עושים כדי שהזולת יתחיל לאהוב אותך? כאן קיים 'רצפט' ברור: תתחיל אתה לאהוב אותו... ר' מאיר פשוט 'הזמין' אהבה אצל כל הבאים במחיצתו. איה הסופר אשר יוכל צייר את העיניים המפיקות כל-כך הרבה טוב לב, את הפנים המביעות כל-כך הרבה אהבה.
למידת סבלנותו וחמלתו לא היה קץ.
שמעתי שבהספד מרורים בלונדון השבוע סיפר הגר"ח וואזנער שליט"א מעשה מדהים שסח לו אחד הרבנים המוצ"ים בירושלים. אישה אחת ניגשה השבוע לאותו מו"ץ ושאלה בתמימותה האם היא צריכה לשבת 'שבעה' אחרי ר' מאיר למרות שאיננה קרובת משפחה. לשאלת המו"ץ "מה פתאום?", השיבה אותה אישה, שר' מאיר היה לה כמו אב, הוא היה מדריך אותה על כל צעד ושעל והייתה תדיר שואלת אותה בענייני הלכות והליכות. לאחר פטירת ר' מאיר אותה אישה לא ידעה את נפשה מרוב צער, אותו מו"ץ שלא יכול היה לשאת את בכייתה, אמר לה שמעתה היא יכולה לשטוח את שאלותיה בפניו. קיצורו של דבר: במשך 3 ימים התקשרה האשה למו"ץ לא פחות מ-11 פעמים... צא והבן, באלו חמלה ורחמים, והעיקר באיזו אהבה וסבלנות, נשא ר' מאיר את צאן מרעיתו....
עוד סיפר: בשנות הזעם בהיותו ילד בערך בגיל 9 התגורר בצרפת ובמשך 9 חודשים הסתתר בבית חולים אשר (בו שכב על ערש הדוואי דודו אח אימו הבה"ח דוד זצ"ל), כי הנאצים הרשעים ימ"ש סגרו את הבית חולים ואין יוצא ואין בא, והיה מנותק במשך ה-9 חודשים האלה מאביו ומאמו, ואותו בית חולים היה תחת בעלות נוצרים קאתוליים ימ"ש, והם פעלו ללא ליאות להעביר כמה שיותר ילדי ישראל על דתם. שנים רבות לאחר מכן סיפר ר' מאיר כי כמה וכמה פעמים נגשו אליו הנוצרים והוא בגיל 9 דחה אותם ברוב עקשנותו!
עוד סופר באותו הספד: 90% מכל המכתבים והשו"ת שכתב היה כותב בין 1-4 לפנות בוקר כי במשך כל היום היה עסוק במקוואות, עגונות, גירות, גירושין, מילה, שיעורי תורה וכולי וכולי, ובכל ערב היה לו חתונה, בר מצוה, שמחת 'תנאים' וכל כיוצא בזה... לכן, הזמן היחיד שנשאר לו היה בשעות הקטנות של הלילה...
בשבועות האחרונים הגיע לביתו של רבי מאיר יבלחטו"א כ"ק האדמו"ר מאמשינוב שליט"א. היה זה בערב שבת קודש שעתיים לפני הזמן כי רצה לעשות ברית מילה לאחד מחסידיו באותו יום. רבי מאיר נטה בדעתו שלא למול והאדמו"ר מאמשינוב שליט"א סבר שאפשר למול. וכך במשך שעה וחצי ישבו ודנו, שקלו וטרו ב'נודע ביהודה' וב'חתם סופר' ואחר כך אמר רבי מאיר: "אויב דער רבי הייסט מל'ען וועל איך מל'ן!" (– אם הרבי יורה הרי אמול אותו) והרבי אמר לו: "איך וויל הערען דער פסק פונ'ם רב!" (–אני רוצה לשמוע את הפסק מהרב) וכך התווכחו במשך שעה ארוכה עד שיצא הדבר מפי השליט ורבי מאיר פסק שאי-אפשר לעשות הברית באותו יום. האדמו"ר מאמשינוב חזר הביתה חצי שעה לפני הזמן והברית, כמובן, לא התקיימה...
ביום האחרון לחייו ישב באסיפה קשה מאוד עם מורי הוראה בישראל בסוגיה קשה של היתר עגונה הלכה למעשה, ואחרי שעות ארוכות של ליבון הלכה פסק להתיר את העגונה ושלא כהרגלו ציוה להביא 'לחיים' ובירך 'שהכל' ונתן לכל שאר הרבנים, כשהוא מברך 'לחיים' על שזכה לפסוק הלכה ברורה. אחר-כך עלתה נשמתו בטהרה...
●
השתתפתי, בתוככי האלפים, בהלווייתו. אם נאמר ונגדיר 'לוויה עצובה' – מאי קא משמע לן? למיטב הרגשתי ההגדרה היותר מדוייקת היא: לווייה מוכת תדהמה. הכול היו אפופים תדהמה, שממון ותימהון לבב, הלם ואלם טרום דמעות, הכיצד והיאך הסתלק כל כך מהר, בכזה חטף כבה המאור והמאיר. ככה בפתע פתאום? אוי מה היה לנו! המוטו של ההספדים והדיבורים לא היה על 'הגה"צ' על 'הגדול', אלא על 'ר' מאיר', כן סתם 'ר' מאייער', כמו 'סתם' ר' חיים (מבריסק), ור' איצ'ה דער מתמיד, ר' ישראל מסלנט, כך 'סתם' בפשטות 'ר' מאיר', שכשמו כן היה – אור מאיר ומלטף ומקרין חביבות.
הרה"ק אדמו"ר מוהרש"ב מליובאוויטש זי"ע, טרם עליית נשמתו לגנזי מרומים אמר (=בתרגום חפשי): "אני עולה השמיימה, ואת 'הכתבים' אני משאיר לכם". על דרך זה, נוכל להמליץ על רבי מאיר. הוא השאיר אחריו ברכה בארץ: כתבים לרוב, בהם השקיע את כל הנפש רוח נשמה שלו, בבחינת "אנא נפשי כתבית יהבית".
אשרי חלקו וחבלו של ר' מאייער שזכה בע"ד שנותיו עלי-אדמות להגשמת מאווייו הנעלים כפי שכתב בדם תמצית ליבו הטהור בהקדמתו לספרו הגדול 'קנה בשם', ומה מלבבים הדברים: "...אלה וכאלה יוסף עמנו, להגדיל שמו הגדול הגיבור והנורא שנקרא עלינו, כן יעזור השי"ת לנו, ומשגיאות יצילנו, וממזכי הרבים יהיה חלקנו, ויתקדש שם שמים על ידינו...". אכן.
(תודה רבה על עזרתו לידי"נ הרה"ג ר' יששכר דוד קלויזנר שליט"א שאר-בשרו של הגר"מ זצ"ל)
מספרים על אחד ממפורסמי האדמורי"ם שכנהוג וכמקובל אצל רבים גם דרכו בקודש הייתה שהיה מרקד ומפזז בכל עוז אחרי אמירת "קידוש לבנה". והנה נקלע למעמד קידוש לבנה זה יהודי מגושם והמוני, אשר לא היסס להציג 'קלאץ-קושיא' לאדמו"ר: "רעב'ע, לשמחה מה זו עושה?". הצדיק ברוחב ליבו לא נמנע מלהסביר לאותו אחד כי מדובר בקיום מצווה, ואשר לכן מן הראוי לקיימה תוך שמחה ורקידה. אלא שאותו 'גראבער-יונג' לא הירפה והמשיך להטריד, בהתריסו: "רעב'ע, ברכת 'אשר יצר' הלא גם היא מצווה...". הרבי שראה עם מי יש לו עסק, מיהר להשיב לו בשפת המושגים שלו: נו, נו, אם לך חלילה יהיה 'אשר יצר' פעם בחודש – אוי, איך שתתחיל לרקוד..." (באידיש זה נשמע יותר טוב: "אוי וועסטו טאנצן...").
"צחוק בצד", ולהבדיל... לא זכיתי לראות את הגאון הצדיק רבי מאיר בראנדסדורפר בעת 'קידוש לבנה', אבל ראיתי גם ראיתי כיצד הוא אומר בדחילו ורחימו 'אשר יצר' פשוט בסתם יום רביעי בשבוע, כאשר פיו וליבו מזמרים ומשבחים את קודשא בריך הוא על "אשר – יצר – את – האדם – בחכמה..." ככה בהשתפכות הנפש וכמונה מעות, ואמרתי בליבי: 'הלוואי עליי כך, באמירת 'כל נדרי' בליל יום הקדוש'.
שמעתי בשם עדי ראיה ושמיעה שאת 'ברכות התורה' מידי בוקר היה אומר במשך 10-15 דקות (!) מידי בוקר נהג לאחר התפילה 'מעשה יהודי פשוט' ללמוד משניות, כשלפני הלימוד היה מתפלל ומעתיר על סייעתא דשמייא, וכשהיה מגיע למילים: "שלא אומר על טמא טהור, ועל טהור טמא" – היה פורץ בבכי...
כמה הייתה גדולה יראת חטא שלו ויראת הוראה, שכשהיה יושב בליל שבת קודש בשולחן הטהור של רבו האדמו"ר בעל 'דברי אמונה' זי"ע, היה עובר על כל 'שולחן ערוך הרב' הלכות נידה – סגולה שלא יכשל חס-ושלום בהוראה ודבר הלכה.
ושוב: פרק ביראת שמים בפני עצמו, שעיניי חזו, הייתה הדביקות שלו באמירת ה'קדיש דרבנן' בסיומם של שעורי הלכה שמסר.
היה זה לפני יותר משני עשרות שנים עת עשיתי מעט "שימוש" בהוראה אצל רבי מאיר, יחד עם עוד כמה אברכים להבחל"ח. חלקם כאלה שהתעתדו להיות רבנים, וחלקם כבר רבנים ומורי הוראה בפועל. המקום: המקווה ב'בתי אורנשטיין' בירושלים. הזמן: יום רביעי בשבוע, היום בו מחליפים את המים שבבריכה. הבלן: יהודי 'אשכנזי' טיפוסי, עם 'זקן סנטר' כמו שמקובל היה אצל יוצאי הקהילות נוסח 'חתם סופר' (זן מיוחד שכמעט נכחד בימינו).
ירא שמים מרבים היה אותו בלן. תפקידו היה, בין היתר, לדאוג לכך שבריכת המים תהיה יבשה לחלוטין, לפני ש'ממשיכים' אליה מים מאוצר מי הגשמים. אבל רבי מאיר, הוא זה שנותן את גושפנקת הכשרות על המקווה, ובשל כך הוא לא יכול לסמוך על אחרים ואפילו לא על בלן דחיל חטאין זה. אי לכך, יורד רבי מאיר בעצמו לבריכה, מגבת גדולה בידו, ובמו ידיו ובמו עיניו רוצה להיות בטוח שאכן אין כל חשש חלילה של 'ג' לוגין' מים שאובים בבריכה... וכך, כמובן – וגם בזה זכיתי להיות נוכח – כאשר צריך לתת הכשר לאוצרות המים, ורבי מאיר עם חלאט הפסים נוסח 'תולדות אהרן' משתחל לתוך בור ה'אוצרות', ובין גיחה לגיחה – בין 'בורות 'הזריעה' וה'השקה' הוא מספיק לענות על שאלה הלכתית מורכבת בדיני 'כלאי זרעים' ששואל אותו רב חובש 'כיפה סרוגה' מקיבוץ שעלבים, וביני לביני מתייחס לסוגיה הלכתית שמציג בפניו 'מורה הוראה' מחשובי חסידי גור.
עוד הוא מתעסק עם הכשר המקווה, מביא אליו בעל איטליז תרנגולות עם 'שאלות' אותן הוא מניח בשורה על ספסל שבחדר הכניסה למקווה. רבי מאיר בוחן את 'הריאות' וכדרכו, בדיבור מהיר ללא הרמת קול 'חותך' לכאן או לכאן. ברם, המפליא והמרתק בכל זה, איי! איזו נעימות, רוגע, נהירו דאנפין... כידוע רבי מאיר לא היה דווקא מן הנוטים לקולא, אבל הבחנת בחוש, כי דקדוקיו ודיוקיו לא נבעו מ'עצבים' דמקרי 'נערוון', אלא היו תוצאה של מערכת שיקולים המיוסדת על אדני ההיגיון ההלכתי 'הקר'.
●
במעט שיעורים בשולחן ערוך 'יורה דעה' שזכיתי לשמוע ממנו ושניתנו בכולל 'תרביצא', גדלה ההתפעמות וההפלאה הכיצד רבי מאיר מפרק לחלקים ופירורים 'חתיכת' סעיף בשולחן-ערוך על נושאי כליו, הכיצד הוא מגדיר את השיטות של הט"ז והש"ך, באיזו הפלאה הוא מתרגם כל דבר לשפת ההלכה למעשה.
כשלמד 'בית יוסף' על הטור, הוא לא הסתפק בדברי הראשונים כפי שמביא מרן, אלא פתח את ספרי הראשונים בעצמם. תענוג לנפש לראות איך הוא לומד קטע ב'בעלי הנפש' להראב"ד. אגב, מעניין שהוא לימד מתוך הספר 'בעלי הנפש' בהוצאת 'מוסד הרב קוק'... ואם בהא עסקינן, יצוין, כי גם הקנאות אצלו לא נבעה מצמצום וכיווץ מוחין, אלא מתוך אידיאולוגיה טהורה וחלק בלתי נפרד משיטה בעבודת ה' אותה קנה אצל רבותיו הק' בבתי המדרש בהם התגדל.
ובאותו עניין: סבו הגדול (אבי אמו) של רבי מאיר, היה הגה"ק רבי יששכר שלמה טייכטאהל הי"ד גאב"ד פישטיאן בעל 'משנת שכיר' שכתב גם את הספר 'אם הבנים שמחה'. ה'ציונים', כידוע, עטו על הספר כמוצא שלל רב, ורצו לייחס למחבר הדגול לא פחות מאשר 'ציונות'. כשעלתה על הפרק השאלה האם לצנזר מהספר את הקטעים 'הבעייתיים' שהרוצים לטעות רצו להיתלות בהם, התנגד לכך נכדו רבי מאיר, שפסק שאם מחליטים להדפיס את הספר, אין רשות לצנזר!
ומעניין לעניין באותו עניין: בעיניי ראיתי קטע מודפס שנחשף ממש לאחרונה מכתי"ק של הרב טייכטאהל בו הוא מצהיר שהכוונות שמייחסים לו אינן נכונות כלל ועיקר, וכך גם – שמעתי – אמר הרבי זי"ע מליובאוויטש לבנו של גאב"ד פישטיאן, יבלחטו"א הרב מנחם טייכטאהל שליט"א, בערך בזאת הלשון: "אביכם היה רחוק מציונות".
●
על מידת הענווה וה'ביטול' החסידי שלו כבר דובר ועוד ידובר רבות. התקשרותו המופלאה לרבותיו הק' החל בילדותו ברה"ק בעל 'שומרי אמונים' ואחר-כך אצל ממשיכי דרכו האדמורי"ם הקדושים הייתה מן המפורסמות, ברם לא כולם יודעים כי אחד מרבותיו הראשונים ב'לימוד', אם לא הראשון, היה הגאון והחסיד החבד"י המופלא רבי אברהם צבי (הערש) כהן זצוק"ל שהיה ר"מ ב'תולדות אהרן' וכן בכולל 'תרביצא' ולימים ר"מ וראש הכולל בישיבות ליובאוויטש בלוד ובכפר חב"ד.
ובאשר, זכיתי אני בעוניי להיות תלמידו של ר' אברהם הערש ואף להיבחן אצלו לצורך סמיכה לרבנות, הייתה לי הרגשה מיוחדת לשמוע את רבי מאיר מזכיר ואומר לא פעם, במהלך שיעוריו; "ר' אברהם הערש אמר", כך, או כך וכו'. בכל חול המועד לקח רבי מאיר את יבלחטו"א בניו שליט"א כדי לחלות את פני רבו בביתו ב'בתי וורשא', באומרו: "הנה, זה רבי המובהק". כשנפטר ר' אברהם הערש קרע ר' מאיר 'קריעה' כדין תלמיד לרבו. ובעניין זה, דומני שלא פחות מאשר רבי מאיר העריץ את רבו, הייתה הערכתו והוקרתו של רבי אברהם הערש לתלמידו חביבו, ועוד לפני כארבעים שנה כבר שמעתי כמה הפליא ר' אברהם הערש את עמל התורה מתוך יגיעת נפש ובשר במשך 16 (!) שעות ביממה, אצל תלמידו ר' מאיר.
ר' אברהם הערש היה גם מספר, כי כאשר ר' מאיר למד אצלו הלכות טריפות ביחד עם עוד תלמידים בכולל 'תרביצא', היה ר' מאיר דואג להביא לשיעור חלקי בהמה מבית המטבחיים, כדי שיבינו על מה מדברים...
ה"אמור לחכמה אחותי את" התקיים ברבי מאיר 'עם כל ההידורים' כולל גם ה'חלק החמישי שבשולחן ערוך'. מחכימי דיהודאי היה. זכורני בעניין זה, שתוך כדי התבוננות פעם ב'שאלת נשים', הוא עלה על בעיה רפואית מסויימת. וכבר התפרסם שרבי מאיר היה גם 'דוקטור', וזאת, ללא הסמכה רפואית אקדמית כמובן.
ועוד על אהבת התורה שלו: בימים בהם היה קשה להשיג ספרים, ר' מאיר הוזיל כספים מפרוטותיו הדלות וכך רכש לעצמו ספרים שהיו אז נדירים. קיימים ספרי קדמונים שנדפסו במשך השנים ואשר צולמו מתוך הספרים שבאוצר הספרים שלו.
דיברנו על אהבת התורה ואהבת ה' שלו, ועדיין לא נגענו ב'קצה המטה' של ה'אהבת ישראל' שלו. כבר אמר מי שאמר שכדי לגרום שהזולת ישנא אותך, אין צורך בהרבה: אך תאמר לו איזה מילה קשה, תפגע בו, והרי לך שונא... ברם, מה עושים כדי שהזולת יתחיל לאהוב אותך? כאן קיים 'רצפט' ברור: תתחיל אתה לאהוב אותו... ר' מאיר פשוט 'הזמין' אהבה אצל כל הבאים במחיצתו. איה הסופר אשר יוכל צייר את העיניים המפיקות כל-כך הרבה טוב לב, את הפנים המביעות כל-כך הרבה אהבה.
למידת סבלנותו וחמלתו לא היה קץ.
שמעתי שבהספד מרורים בלונדון השבוע סיפר הגר"ח וואזנער שליט"א מעשה מדהים שסח לו אחד הרבנים המוצ"ים בירושלים. אישה אחת ניגשה השבוע לאותו מו"ץ ושאלה בתמימותה האם היא צריכה לשבת 'שבעה' אחרי ר' מאיר למרות שאיננה קרובת משפחה. לשאלת המו"ץ "מה פתאום?", השיבה אותה אישה, שר' מאיר היה לה כמו אב, הוא היה מדריך אותה על כל צעד ושעל והייתה תדיר שואלת אותה בענייני הלכות והליכות. לאחר פטירת ר' מאיר אותה אישה לא ידעה את נפשה מרוב צער, אותו מו"ץ שלא יכול היה לשאת את בכייתה, אמר לה שמעתה היא יכולה לשטוח את שאלותיה בפניו. קיצורו של דבר: במשך 3 ימים התקשרה האשה למו"ץ לא פחות מ-11 פעמים... צא והבן, באלו חמלה ורחמים, והעיקר באיזו אהבה וסבלנות, נשא ר' מאיר את צאן מרעיתו....
עוד סיפר: בשנות הזעם בהיותו ילד בערך בגיל 9 התגורר בצרפת ובמשך 9 חודשים הסתתר בבית חולים אשר (בו שכב על ערש הדוואי דודו אח אימו הבה"ח דוד זצ"ל), כי הנאצים הרשעים ימ"ש סגרו את הבית חולים ואין יוצא ואין בא, והיה מנותק במשך ה-9 חודשים האלה מאביו ומאמו, ואותו בית חולים היה תחת בעלות נוצרים קאתוליים ימ"ש, והם פעלו ללא ליאות להעביר כמה שיותר ילדי ישראל על דתם. שנים רבות לאחר מכן סיפר ר' מאיר כי כמה וכמה פעמים נגשו אליו הנוצרים והוא בגיל 9 דחה אותם ברוב עקשנותו!
עוד סופר באותו הספד: 90% מכל המכתבים והשו"ת שכתב היה כותב בין 1-4 לפנות בוקר כי במשך כל היום היה עסוק במקוואות, עגונות, גירות, גירושין, מילה, שיעורי תורה וכולי וכולי, ובכל ערב היה לו חתונה, בר מצוה, שמחת 'תנאים' וכל כיוצא בזה... לכן, הזמן היחיד שנשאר לו היה בשעות הקטנות של הלילה...
בשבועות האחרונים הגיע לביתו של רבי מאיר יבלחטו"א כ"ק האדמו"ר מאמשינוב שליט"א. היה זה בערב שבת קודש שעתיים לפני הזמן כי רצה לעשות ברית מילה לאחד מחסידיו באותו יום. רבי מאיר נטה בדעתו שלא למול והאדמו"ר מאמשינוב שליט"א סבר שאפשר למול. וכך במשך שעה וחצי ישבו ודנו, שקלו וטרו ב'נודע ביהודה' וב'חתם סופר' ואחר כך אמר רבי מאיר: "אויב דער רבי הייסט מל'ען וועל איך מל'ן!" (– אם הרבי יורה הרי אמול אותו) והרבי אמר לו: "איך וויל הערען דער פסק פונ'ם רב!" (–אני רוצה לשמוע את הפסק מהרב) וכך התווכחו במשך שעה ארוכה עד שיצא הדבר מפי השליט ורבי מאיר פסק שאי-אפשר לעשות הברית באותו יום. האדמו"ר מאמשינוב חזר הביתה חצי שעה לפני הזמן והברית, כמובן, לא התקיימה...
ביום האחרון לחייו ישב באסיפה קשה מאוד עם מורי הוראה בישראל בסוגיה קשה של היתר עגונה הלכה למעשה, ואחרי שעות ארוכות של ליבון הלכה פסק להתיר את העגונה ושלא כהרגלו ציוה להביא 'לחיים' ובירך 'שהכל' ונתן לכל שאר הרבנים, כשהוא מברך 'לחיים' על שזכה לפסוק הלכה ברורה. אחר-כך עלתה נשמתו בטהרה...
●
השתתפתי, בתוככי האלפים, בהלווייתו. אם נאמר ונגדיר 'לוויה עצובה' – מאי קא משמע לן? למיטב הרגשתי ההגדרה היותר מדוייקת היא: לווייה מוכת תדהמה. הכול היו אפופים תדהמה, שממון ותימהון לבב, הלם ואלם טרום דמעות, הכיצד והיאך הסתלק כל כך מהר, בכזה חטף כבה המאור והמאיר. ככה בפתע פתאום? אוי מה היה לנו! המוטו של ההספדים והדיבורים לא היה על 'הגה"צ' על 'הגדול', אלא על 'ר' מאיר', כן סתם 'ר' מאייער', כמו 'סתם' ר' חיים (מבריסק), ור' איצ'ה דער מתמיד, ר' ישראל מסלנט, כך 'סתם' בפשטות 'ר' מאיר', שכשמו כן היה – אור מאיר ומלטף ומקרין חביבות.
הרה"ק אדמו"ר מוהרש"ב מליובאוויטש זי"ע, טרם עליית נשמתו לגנזי מרומים אמר (=בתרגום חפשי): "אני עולה השמיימה, ואת 'הכתבים' אני משאיר לכם". על דרך זה, נוכל להמליץ על רבי מאיר. הוא השאיר אחריו ברכה בארץ: כתבים לרוב, בהם השקיע את כל הנפש רוח נשמה שלו, בבחינת "אנא נפשי כתבית יהבית".
אשרי חלקו וחבלו של ר' מאייער שזכה בע"ד שנותיו עלי-אדמות להגשמת מאווייו הנעלים כפי שכתב בדם תמצית ליבו הטהור בהקדמתו לספרו הגדול 'קנה בשם', ומה מלבבים הדברים: "...אלה וכאלה יוסף עמנו, להגדיל שמו הגדול הגיבור והנורא שנקרא עלינו, כן יעזור השי"ת לנו, ומשגיאות יצילנו, וממזכי הרבים יהיה חלקנו, ויתקדש שם שמים על ידינו...". אכן.
(תודה רבה על עזרתו לידי"נ הרה"ג ר' יששכר דוד קלויזנר שליט"א שאר-בשרו של הגר"מ זצ"ל)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
