כל הורה רוצה לעזור לבנו, כל מורה רוצה לתרום לתלמידיו. הרצון לנתינה טבוע בדמינו וירושה לנו מאבותינו, כמו שכתוב בגמרא: "סימני ישראל ביישנים, רחמנים, וגומלי חסדים". השאלה היא האם כאשר אנו משתדלים להועיל למישהו,האם באמת הועלנו לו? האם באמת הוא מניב תוצאות ממה שאנו אומרים לו, או מניסיון החיים שאנו מנסים להעביר לו?

לרוב, הקונפליקטים בתקשורת בין הורים לבין ילדיהם המתבגרים, או בין מורה לתלמידיו, מתחילים כאשר הצד שאמור לקבל "לא מוכן לקבל", וכתוצאה מזה הצד "שנותן" לא מקבל את התגובה שלה הוא ציפה.

פרשת השבוע מתחילה בפסוק: "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". מסביר רש"י: "בני אהרון: ולא בנות אהרון".

ייעוד הכוהנים בעולם, כמו ייעוד הזכרים בעולם הוא להשפיע, מצות הכוהנים היא ולהשפיע ברכה לעם ישראל, ומצות פרו ורבו היא על הזכר והוא נקרא המשפיע. עם המצווה מגיעה האחריות: "לנפש לא יטמא בעמיו".

אחד הדברים שאנו יכולים ללמוד מפרשת השבוע, היא הדרך איך לתת ולאפשר לשני להביא תוצאות לחייו, בצורה נוחה, טובה וקלה לשני הצדדים.

א. אחד הדברים החשובים הוא "לנפש", כאשר אנו נסתכל על הנפש של השני, ולא על המעשים שלו, ונזכור של כל אחד מישראל הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש" זה אחד הדברים שיכולים לאפשר לנו לתת לשני באמת, ומתוך מקום נקי.

ב. אחד הדברים שיכול "לפוצץ" שיחה בין הורים לילדים מתבגרים, זה כאשר ההורים משתמשים במשפטים כמו "אני יודע שזה לא יעזור אבל אני בכל אופן אומר את זה" או "אני אומר לך, אם תמשיך כך המצב שלך בחיים יהיה גרוע". "לא יטמא בעמיו" למרות שזה מעמינו, ואנו "מכירים" את הצד השני, ואת התגובות שלו, ולמרות שאנו בטוחים שהתוצאות לא תהיינה כמו שאנו מצפים, אנו נבחר לא ליפול למלכודת הזאת, כי כאשר אנו מדברים מתוך מקום של "אני יודע" או "אני מבין יותר ממך" אנו בעצם סוגרים את האפשרויות גם לעצמינו וגם לשני. אחד הדברים שיכולים לאפשר לנו לתת לשני, באופן שיביא לו תועלת, זה כאשר נבחר לדבר מתוך מקום של שפע אפשרויות, מתוך מקום שמאפשר לשני, להביא תוצאות לחייו שלו.

ג. אחת הסיבות לקונפליקטים האלה, היא תוצאה לכך שאנו מכניסים רגשות לתוך קו המחשבה שלנו. כאשר זה קורה אנו באופן אוטומטי משתקים את המוח ונותנים רק לרגשות שלנו לדבר, ואנו מדברים מתוך הכאב שלנו, מה שגורם לנו להיות לא אובייקטיבים ולא רלוונטיים. ולכן "לנפש לא יטמא בעמיו" אחד הדברים שיכולים לאפשר לנו לתת לשני הוא כאשר לא ניטמע בתוך הבנאדם השני ולא נערב רגשות בתוך הסיטואציה. למרות שזה עמך, למרות שהוא קרוב אלינו, ולמרות שזה "התפקיד" שלנו לתת לו.

ד. עוד דבר שאנו יכולים ללמוד מהכוהנים: לזכור שאנו במקום של נתינה ללא תנאי וללא תמורה, כמו שכתוב: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" כאשר אנו באים ממקום של שליחות מאת הקב"ה, ולא מתוך מקום של "אנו יודעים יותר טוב" או עם ציפייה בלב, לקבל את התוצאה שאנו חושבים שהיא הכי טובה, אז, "ואני אברכם" הן את הצד הנותן והן את הצד המקבל.

שאלות שהמאמן היה שואל אותך באימון:

1. מה המסר שאתה מבקש להעביר לשני?

2. מה הסנגוריה שאתה יכול ללמד עליו?

3. איזו אפשרות חדשה אתה מתכוון לאפשר לו?

4. מה אתה היית מציע לאדם אחר לעשות במצב דומה?

בברכת שבת שלום
יוסף חיים בולטון