מאת הרצל קוסאשוילי

מראה הזאטוטים הסוחבים (תרתי משמע) באחדות נדירה, עצים ושאר אוצרות למדורת ל"ג בעומר, הביא אותי להרהורים של ממש, שלא לומר הרהורים נוגים, על הפערים וההבדלים בין חווית המדורה והקומזיץ בתקופת ילדותי, להתמסדות המדורות ברוב פאר והדר של ילדי המחר וההווה. תתפלאו, אבל מקוששי העצים נמוכי הקומה הזכירו לי על הדרך, אף את צוררי היהודים לדורותיהם. כן, ממש כך, את אלה אשר עומדים בכל דוד ודור לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם. יכלו כל אויבנו כעשן, אמן.

אתם בטח צוברים עצבים: "ילדים מזכירים לך את צוררי היהודים?! איך בדיוק?" למי שלא זוכר, לא יודע, או שטרם נולד בתחילת שנות הממ"ים, כך נראה ל"ג בעומר בשנת ה'תשמ"ג לספירתנו: הלהיט התורן באותם ימים בתור אחמדיניג'אד שנוא ומקולל (וכמובן מכוער) היה עאבד כאמל נאצר (שר"י), נשיא הממלכה העותומאנית המצרית שמלך לפני אנואר סאדאת (ימ"ש), מחולל "השלום" המדומה עם מנחם בגין המנוח. וזה למרות שבאותם ימים, נאצר הארור כבר לא היה בין החיים וגם ימיו של סאדאת היו למעשה ספורים. לא אכביר במילות סרק, ברשותכם, אגש ישירות לתיאור הטקס רב-ההוד וההדר מאותם ימים ועל המשמעות העמוקה שהענקנו כפירומנים מדופלמים ל"חג חיסול החשבונות- ל"ג בעומר".

בני גילי ובעיקר הורינו האומללים, בטח זוכרים איך בעמל רב, היינו מלקטים ואוספים מכל הבא ליד, תוך שימת דגש והידור על "לקט, שכחה ופאה", קרשים, שרידי קרטונים, זרדי ענפים יבשים,לחים, עצי פרי, עצי סרק, אצטרובלים, ספרי טלפונים ועוד, מי בסתר ומי במחתרת. מיטב המוחות וההשקעה, בתכלית כל ההידורים המתבקשים, כל מה שיכל לפאר ולהדר את המדורה הובא בחשבון. השיא האמיתי היה, בהינתן האות לתחילת החגיגות כשהדגל הבוער כבר בראש התורן, בצורת העלאתו למוקד של "נאצר", מין עיסה לא ברורה שבצורת האחרונה הזכירה דחליל שדוף המורכב מקרשים וסמרטוטים, ראשו על כרעיו ועל קרבו. כמובן שהמדורה הייתה אמורה להיות בגודל המתאים לשריפת בובה בדמותו של נאצר, מכף רגל ועד ראש. הבנתם נכון, המוטיב המרכזי היה: וכל המרבה לשרוף את מנהיגי מצרים, הרי זה משובח.

יחד כל ילדי ישראל. צילום: י. בלינקו, COL

כך, משולהבים ומשולבים רקדנו וקיפצנו בעוז ובעזוז מסביב למדורת ההבלים הזאת, מאמינים עד לשד עצמותינו כי נאצר אכן עולה בלהבות ברגעים אלה ממש. תפוחי האדמה שהיו יוצאים כגושי פחם תעשייתי, היוו בסך-הכול בונוס לטקס ההוצאה להורג. שלא לדבר על ריח העשן שהיה עוטף אותנו ונספג בבגדינו.

אין לי תלונות על מידת הרצינות שהושקעה מצידנו כילדים בפרויקט התמים הזה. בסך הכול, מה כבר היה לנו לעשות באותם ימים? לגלוש בcol? אבל בכל זאת, לעיתים, מרוב דבקות במטרה הרחקנו לכת.

מלחמה של ממש וקרבות אמת ניטשו בין הניצים משני העברים. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר כל דאלים גבר... עד לפיתרון ההוגן-יחלוקו... האחד את השני כמובן.

אל יקל בעיניכם הדבר, אני לא בטוח שאפשר היה להימנע מלהיקלע למלכודת זו. שכן, נדרשה נחישות מצד אחד, נחישות ועקשנות שתמקם אותך בצד של "הנחשבים" ויודעי העיתים בכיתה. ומצד שני עדינות, לדעת להבחין בין טוב לרע והיכן עובר הגבול הדק בין מחיית זכר- עמלק ללא תשנא את אחיך בלבבך. אמת, לא תמיד זה הצליח.

בעלי הזיכרון המיוחד אף יזכרו ש"ברוגזים" מחשמלים ומיתולוגיים נוצרו בעידודם של הלהבות. לעיתים, "ברוגזים" שאף החזיקו מעמד עד לשנה הבאה עלינו לטובה ולמדורה וחוזר חלילה, אמן.

היום נותנים בתופים וברשמיות. צילום: א.מ. קרית מלאכי

נסו לדמיין לעצמכם, ילדים בני 9-10 מקסימום, שוקדים על ייצור בובה בגודל אנושי (פחות או יותר, לא תמיד עם קווי המתאר המדויקים של הדמות המתבקשת, במקרה הזה נאצר, כאמור). עבורנו, המלאכה הייתה כחודש ומחצה. ז"א שמיד לאחר חג הפסח, יצאנו לחירות ולשדות למלאכת איסוף החומרים ושחזור הצורר.

כנמלים חרוצות, בסבלנות מופתית המאפיינת פתולוגים, מקץ חודש ימים של קיבוץ הררי זבל וחומרי תבערה כמו קרשים, סמרטוטים וכד' למקום המסתור, היה לנו "נאצר" שידליק עבורנו את המדורה ואת האווירה.

זכורני שפעם אחת, באותם שנים בהם שיא הקדמה היה ידויי אבנים על גגות רעפים, מינו אותי לתפקיד החשוב: "ליבוי הלהבות עד לב השמים". כאחד שלקח את החיים אז ברצינות גמורה, נעמדתי דרוך ומוכן בסמוך לערימות הקרשים והעצים, כשאני מרחיק משיגי גבול באמצעות מקל רועים עבה. משהבחנתי בזווית עיני בנאצר החרוך, מנסה בערמומיות ובתירוצי סרק להתחמק מהמדורה, הדפתי אותו חזרה למוקד הלהבות ברגלי (שהייתה אז קטנה).

מכיוון, ששרוכים למדתי לקשור כדבעי בסביבות גיל 10-11, מצאתי את עצמי לפתע יחף וצווח אל מול הנעל הקטנה שלי שהצטרפה לנאצר המפוחם בתוככי הסנה הבוער.
מסתבר שזה לא חייב להיות כך ומסורת לא תמיד מתאפיינת בכך שהיא נשמרת מדור לדור. יכול להיות, ואני לא בא להאשים, אבל יכול להיות שאלה שיצקו שמן על ידינו באותם ימים השתמשו בשמן רותח.

איפה נאצר ימ"ש? צילום: COL

הנה לכם ל"ג בעומר מודל ה'תשס"ט, מצאו את ההבדלים:

הממסדיות שולטת בכל חלקה טובה. אם פעם היינו כפרטיזנים מיומנים ומורעבים, נלחמים על כל חלקה טובה בשדות הקטל, כיום הדברים נראים קצת אחרת. מדורה אחת גדולה מספקת חשמל והתלהבות לכל ילדי השכונה, אף להרפתקנים שביניהם. לא כבעבר, כשחמש-מאות מדורות (כבר אז כיוונו לגימטריית ח"י רוטל עם הכולל) מסביב לשכונתנו המצומקת שיוו לה מראה של כפר אינדיאני חרב לאחר פוגרום אכזרי.

היום, כולם למען מטרה אחת משותפת. גוררים לטבור השכונה או הכפר חבית ששימשה בעברה הלא רחוק לבלילת זפת, או לשיטת המחמירים "צפרדע זבל" עירוני ומעלים אותה ואת תכולתה באש, מבלי לחפש קורבן או פורקן לכעסים מצטברים. החיילים-ילדים, מאוחדים במשימתם (זה כל העניין של ל"ג בעומר, לא?) ובעיקר, משקיעים את מרצם וכישרונם באימון על מקצב התופים המוביל את התהלוכה הראשית, ברעש רצחני ומחריש אוזניים שמרעיד את כל השכונה.

החגיגה הססגונית מגובה כמובן בפרסים שלא שערום אבותינו ואבותיכם, לפידים ותמרות עשן, אבל הכול ממוסד ותקין. ובעיקר, חף ממחלוקות, מריבות ומזימות.

אין פה הרי המצאת רעשנית וסנסציונית. נבצר ממני להבין, מדוע אז, באותם ימים, כל העסק היה פיראטי וכרוך ביוזמות פרטיות ובעיקר עקומות מצד כנופיות ילדים.

ואילו היום, מדובר באירוע מסודר ורשמי לכל דבר ועניין, המגובה בהוצאה כספית נדיבה מטעם הקהילות די בכל אתר ואתר. כנראה שבמקרה הזה נצטרך להמתין לרשב"י שיתרץ...