מערכת COL
|
יום ד' טבת ה׳תשס״ט
31.12.2008
לרגל המצב ● הרצל פינת ליובאוויטש
בימים האחרונים, במלחמה המרה והאמיתית לחלוטין שמתנהלת בגבולות הארץ, בין הפגזה להפגזה, מצאתי את עצמי מהרהר על מצבנו העגום וללא המוצא, כמו גם בדבר החמצת הצטרפותי ההיסטורית למערכה הצבאית... ● הרצל קוסאשוילי בטור קרבי במיוחד לקריאה
● פיספסתם את אחד הטורים? כנסו ל"הרצל פינת ליובאוויטש"
הרצל קוסאשוילי
כשהייתי ילד, בסוף שנות הלמ"דים ובתחילת המ"מים, אופנת ה"חייל בצבאות ה'" הייתה פסגת המהות של הילדות החב"דית. "שיחקנו בצבא", הקמנו ופירקנו ממלכות במחי-יד ועל כתפנו הצרות הייתה מונחת גאולת העם והארץ. משגדלנו במקצת, המשיך התסביך הצבאי לנשוף בעורפנו. מה שבא לידי ביטוי בעיקר בעובדה שהתחפושת הפופולארית בפורים הייתה איך לא..."חייל". כן, ממש כך. ליממה אחת היינו הופכים לחיילים "אמיתיים", עם מדים ירוקים והכומתות של אבא מהבוידעם, שהותאמו במיוחד למידות גופנו. חיילים ללא נשק "אמיתי", מצוידים בתחמושת הכבדה שכללה את "שנים-עשר הפסוקים" וההמנון הצבאי המפורסם "עוצו עצה ותופר", יצאנו לכבוש את העולם בחיוך עד לב השמים ובחזרה.
בימים האחרונים, במלחמה המרה והאמיתית לחלוטין שמתנהלת בגבולות הארץ, בין הפגזה להפגזה, מצאתי את עצמי מהרהר על מצבנו העגום וללא המוצא, כמו גם בדבר החמצת הצטרפותי ההיסטורית למערכה הצבאית...
בסיפור שלפניכם אני חייב להתריע, אין הפי-אנד ואין מנצחים, יש בעיקר מפסידים וקריאה נואשת לגאולה חזקה ועקשנית במיוחד שתמשוך אותנו מהבוץ הטובעני בו שקענו.
* * *
אשליית הבגרות שהתדפקה על דלתי בעוצמה לפני כשש-עשרה שנה, לא הפריעה את מנוחתי ולא הפרה את שנתי. בכל זאת, צו צבאי רשמי ראשון, עם חותמת המשולש המפורסמת בפינה. הייתי בסך-הכול בן 16 וקצת, תלמיד מן המניין בישיבה בלוד. הערכים עליהם חונכתי הם לשבת וללמוד כל היום, נגלה וחסידות, חסידות ונגלה. הפוך בה והפוך בה דכולא בה. ואולי דווקא בגלל זה, התרגשות אמיתית עטפה אותי ככל שנקפו הימים לקראת המפגש פנים אל פנים עם מערכת הביטחון.
ביחס למעמדי כבן-ישיבה (בייני"ש-ולכו תדעו אם אין קשר בין הכינוי הזה לשופטת דורית בייניש), אני מוצא את עצמי מגלה ידע בסיסי לא רע במבחני המיון הראשוניים בתל-השומר.
"סע הביתה, בימים הקרובים תקבל צו שני", הודיעו לי בלקוניות.
נסעתי הביתה ובימים הקרובים שלאחר-מכן, אכן נחת לו בתא הדואר שלי צו שני.
בין הצו הראשון לשני, המשכתי כמובן לקבל בתיבת הדואר מעטפות שרק העצימו את תחושת הבגרות ומרץ הקרב הנערי בתוכי. פניות מצד חילות מחילות שונים בצה"ל שכלל לא ידעתי על קיומם, הקוראים לי בחגיגיות ובאמצעות אין ספור דפים וקטלוגים, להצטרף לשורותיהם המובחרות...
אני יודע שאין חידוש באינפורמציה הזאת, אבל אני בכל זאת חש צורך להזכיר לאלו מכם שהספיקו לשכוח את התקופה המוזרה הזאת שהצו השני מורכב בעיקר מסדרת בדיקות רפואיות שמטרתן לגבש את הפרופיל הצבאי והבריאותי שלך.
אגדות לרוב שזורות סביב המפגשים הללו בין מערכת הביטחון ובחורי הישיבה במסגרת הצו הראשון והשני. כל אחד וה"פעקלאך" שלו. יש את אלה שקיבלו פטור על "סעיף נפשי" חמור שכלל הפרעות קשב ובעיית הרטבה חריפה. יש את אלה שריירו את עצמם למוות תוך כדי פרכוס אימתני בחדרו של הקב"ן שבטח השתומם היכן מתחבאים כל הלמדנים ותלמידי-החכמים הגדולים שלנו, בתוך מצעד רפי השכל ותשושי הנפש שהשתרכו מחוץ לחדרו.
ויש גם-איך לא, את אנשי החיל הקשוחים שמייד עם כניסתם לבקו"ם הצהירו שבסקאלת הדעות הפוליטיות והביטחוניות, מימינם הם רואים רק קיר... ובאותה נשימה ביקשו M-16 טעון ודרוך בתקווה למצוא כמה בני מיעוטים, לפרוק בהם את חמתם הבוערת ואת משנתם המדינית והמקורית, הקוראת לטרנספר "פיזי" מהעולם הזה היישר למסדרונות העולם הבא של כל אשר בשם ערבי יכונה.
וישנם כמוני... כאלה שממש לא התאמצו בשביל הפטור שלהם משירות צבאי. ולמען האמת אפילו לא חפצו בכך. הצבא הדף אותי בנחישות ובמהירות אל מחוץ לשורותיו.
עם המזל שלי, הכול מתחיל ומסתיים באוכל ובתחלואיו. אם נהוג לומר שהצבא צועד על קיבתו, אז אני מאלה שמזדחלים...
שוב, בעיית עודף המשקל הייתה בעוכריי ושחטה את פוטנציאל הגנראליות שבי לצמיתות.
הרופא הקשיש שהיה ממוצא פולני או משהו כזה, הביט בי נבוך והמום כאחד. מדובר בשלב בו מודדים את גובהך לכל הכיוונים... הצעיר האתיופי שנשקל לפניי הזכיר לי את צינורות הספגטי שהבאתי לקרבי בלילה הקודם. חמישים ומשהו קילוגרמים שהיו מורכבים בעיקר מעצמות וחיוכים. מכיוון שמדובר במשקל הישן והטוב והמדויק, טיפסתי בזהירות מדודה על המשקל. המשקולת הטיחה את עצמה בצד השני במהירות של קליע. ירדתי מהמשקל נבוך ומבויש. הרופא המבוהל מלמל משהו על זה שהוא מקווה שלא הרסתי לו את המשקל. "תחכה פה", פקד עליי במבט ייקי למהדרין. לאחר כשלוש דקות שנדמו לנצח הוא חזר עם משקל בגודל שמתאים יותר לשקילת עגלות בקר טרם מכירתם בשוק הבשר. משקל מרופט בצבע אדום מיושן שמבוסס על חוגה. "עכשיו תעלה", נזף בי.
עליתי. החוגה השלימה סיבוב מלא וחגיגי והמשיכה אל עבר הסיבוב השני שלה...
"אתה לא מתאים לצבא, בחורצ'יק", קבע נחרצות. "תשמור על הבריאות שלך, אתה עוד צעיר", הציע בדאגה כנה.
תוך שלושה חודשים מצאתי את עצמי נכנס לחדר שעל דלתו התנוססה הכתובת "וועדה רפואית" ויוצא ממנו לאחר 40 שניות עם מסמך זמני שמגדיר אותי כבלתי כשיר לשירות ביטחון לפי סעיף כזה או אחר.
אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה חבוטה, אבל זו האמת. בהמתיני ליד החדר, בו ייגזר גורלי הצבאי לכאן או לכאן, הייתי ה"דוס" היחידי מבין עשרה "לא דתיים-צפונים" לפחות שהחליפו את התהילים בכסיסת ציפורניים אינטנסיבית. הם הביטו בי בקנאה גלויה, יוצא מחדר הגורלות במהירות שיא שכזאת...
למען ההגינות אני חייב לציין רק שהוועדה הציעה לי את אופציית הערעור על קביעה זו. משום מה, לא מצאתי לנכון לממש זכות זו.
כך פחות או יותר, נסתם הגולל על הקריירה הצבאית המפוארת שלי.
* * *
דווקא בימים אלו, ימים בהם כל אזרח שפוי ובר-דעת מאשדוד דרומה, מנסה לתפוס מחסה מאימת ההפגזה החמאסית שמלאה הארץ מפניהם, מתעורר אצלי החשק המוזר יש לומר, לערער על קביעת הוועדה הרפואית שפסלה אותי אז מלשרת. ללבוש מדי זית ולהצטרף לשיירת שריון עמוסת נשק וטירוף בעיניים. אני מודע לכך שאין היגיון בדחף הקרבי המוזר הזה, בערך על משקל היצר שמדגדג לך לשקוד על התורה ועל העבודה דווקא בליל הניטל...
ולא שיש באמתחתי תואר "הפרשן הביטחוני" של האתר. כאחד שרמת הסיווג הביטחוני שלו שואפת לאפס והרזומה הצבאי שמוצמד אליי, אפילו לא כולל טיגון חביתות בשמן ממוחזר. אני מנוע מלהביע דעה בפורומים כאלה ואחרים.
אבל ידי חובת כמה מילים על "המצב הביטחוני" הארור אליה נקלעה ישראל בשנים האחרונות אני חייב לצאת איכשהו. אם לא במעשה לפחות במחשבה ובדיבור.
* * *
אין מה לומר, מבצע סוף העונה הזה ששמו המקורי "עופרת יצוקה" (ופה אפשר בהחלט להודות ולפרגן על קורטוב ההומור שקיים בבור הביטחוני בקריה, או על כל פנים בוועדת השמות המבצעיים בצה"ל-אני בטוח שבאחד הבורות קיימת וועדה הזויה שכזאת) מגיע באיחור ניכר. מבצע החיסול הזה היה כבר מזמן אמור להופיע בחלונות הראווה של עזה ולהתנפץ עליהם ברעש גדול.
יסלחו לי כל מומחי הביטחון הקיימים והוירטואליים, אבל שרי הביטחון בהיסטוריה הישראלית שהיו נפוחים מחשיבות עצמית כמו גם מהשכפ"ץ שגורמי הביטחון כפו עליהם, ממש לא היטיבו. גם אם תרצו ותוסיפו לזה את הפוזה הכי קרבית שכל שר-ביטחון אימץ לעצמו, מי על כנף מטוס סבנה ומי ובחגור מלא. והנה קיבלתם מוקיונים נבוכים שבדיחותיהם הנבובות כבר מזמן הפסיקו להצחיק אותנו, מבוכה גדולה. ולחשוב שכמה מהם נשאו בתואר הבלתי הפיך-"מר-ביטחון". אכן, מר ממוות הביטחון הזה שהמציאו לאזרחי המדינה והארץ הזאת.
מה לעשות וצה"ל "קנה" את תדמיתו הסמרטוטית והדהויה בכסף רב ובצדק מלא. עטרת הניצחון ההרואי והניסי של מלחמת ששת הימים נשכחה ונעלמה כלא הייתה כלל. הרבה מים עכורים זרמו במערכות הניקוז שלנו מאז. האינתיפאדה הראשונה, השנייה והשלישית. וועידת מדריד שהולידה את רעיון העוועים של המדינה הפלסטינית. הסכמי אוסלו שקיבעו את העובדות ואת הנשק בשטח. דרך מלחמת לבנון השנייה וכלה בעופרת היצוקה... מה הפלא שהצבא נראה מסורבל ושפוף יותר מתמיד וותיקי האזרחים מתגעגעים לימים בהם בגרוש היה חור והאבטיח היה אדום וצה"ל היה צה"ל?
ברגעי ההכרעה בהם עמדנו בצמתים החשובים ביותר לא ידענו להכריע את המערכה לטובתנו. תמיד איכשהו, הבלבול המדיני והלחץ העולמי הובילו את הממשלות שלנו למהלכים שגויים עליהם שילמנו ועודנו משלמים בריבית גבוהה ולא הגיונית.
כולם, פוליטיקאים מטעם ועיתונאים ופרשנים מדיניים מדופלמים, עסוקים עכשיו בלסכם את "השנה האזרחית" היוצאת שאם להודות על האמת, הייתה יותר "שנה צבאית" מאשר אזרחית...
לא צריך להיות חמוש בעיני נץ ובעדשה טלסקופית מיוחדת בכדי למצוא את העובדה שהימים האלה הם בעיקר ימים בהם אין מלך בישראל.
כל חדל-אישים בדרגת סרן ומעלה מרשה לנכס לעצמו את היכולת הבלעדית לניהול המדינה הבלתי אפשרית הזאת על שלל תחלואיה, כאילו מדובר פה באיזה כפר דייגים נידח במיקרונזיה.
שוב מתברר, בפעם המי-יודע-כמה שההצהרות הבומבסטיות בדבר "נכונותנו לשלום", גובה מאיתנו כמו גם מלחמות העבר והמלחמה הנוכחית, מחיר דמים ארור מאין כמותו.
אדמו"רי השמאל היהירים שלגלגו (ממש כך) על הצהרותיו ואזהרותיו של הרבי, בדבר תוצאות הנסיגה וההתרפסות בפני המרים שבאויבינו. מברישים את כלי הקריסטל היוקרתיים שלהם באיזה גורד שחקים מטופח ונוצץ. אנחנו, האזרחים המבוהלים והמתרוצצים אלה שנדרשים לשלם את מלוא המחיר הכבד בעוון זחיחות הדעת של "מנהיגנו".
ולא שהאדישות פשתה בתוכנו. מה לא ניסינו? החלפנו ממשלות וראשים. ההוא הרע במיעוטו וההוא הטוב ברעותו... כל אחד ופוטנציאל ההרס העצמי שלו.
לאחר שהפכנו רשמית לשפני הניסיונות חסרי האונים של האוחזים בהגה השלטון. מה הפלא שאפילו קטני האמונה מגלגלים את עיניהם השמימה ומצפים לישועה ניסית. כל פיתרון אחר, צבאי ומדיני כאחד נראה מגוחך ולא הגיוני על יד פיתרון ישן-נושן, כמו גאולה אמיתית ושלימה שרק בכוחה יש לפרק את חלום הבלהות הזה-משיח נאו!
כשהייתי ילד, בסוף שנות הלמ"דים ובתחילת המ"מים, אופנת ה"חייל בצבאות ה'" הייתה פסגת המהות של הילדות החב"דית. "שיחקנו בצבא", הקמנו ופירקנו ממלכות במחי-יד ועל כתפנו הצרות הייתה מונחת גאולת העם והארץ. משגדלנו במקצת, המשיך התסביך הצבאי לנשוף בעורפנו. מה שבא לידי ביטוי בעיקר בעובדה שהתחפושת הפופולארית בפורים הייתה איך לא..."חייל". כן, ממש כך. ליממה אחת היינו הופכים לחיילים "אמיתיים", עם מדים ירוקים והכומתות של אבא מהבוידעם, שהותאמו במיוחד למידות גופנו. חיילים ללא נשק "אמיתי", מצוידים בתחמושת הכבדה שכללה את "שנים-עשר הפסוקים" וההמנון הצבאי המפורסם "עוצו עצה ותופר", יצאנו לכבוש את העולם בחיוך עד לב השמים ובחזרה.
בימים האחרונים, במלחמה המרה והאמיתית לחלוטין שמתנהלת בגבולות הארץ, בין הפגזה להפגזה, מצאתי את עצמי מהרהר על מצבנו העגום וללא המוצא, כמו גם בדבר החמצת הצטרפותי ההיסטורית למערכה הצבאית...
בסיפור שלפניכם אני חייב להתריע, אין הפי-אנד ואין מנצחים, יש בעיקר מפסידים וקריאה נואשת לגאולה חזקה ועקשנית במיוחד שתמשוך אותנו מהבוץ הטובעני בו שקענו.
* * *
אשליית הבגרות שהתדפקה על דלתי בעוצמה לפני כשש-עשרה שנה, לא הפריעה את מנוחתי ולא הפרה את שנתי. בכל זאת, צו צבאי רשמי ראשון, עם חותמת המשולש המפורסמת בפינה. הייתי בסך-הכול בן 16 וקצת, תלמיד מן המניין בישיבה בלוד. הערכים עליהם חונכתי הם לשבת וללמוד כל היום, נגלה וחסידות, חסידות ונגלה. הפוך בה והפוך בה דכולא בה. ואולי דווקא בגלל זה, התרגשות אמיתית עטפה אותי ככל שנקפו הימים לקראת המפגש פנים אל פנים עם מערכת הביטחון.
ביחס למעמדי כבן-ישיבה (בייני"ש-ולכו תדעו אם אין קשר בין הכינוי הזה לשופטת דורית בייניש), אני מוצא את עצמי מגלה ידע בסיסי לא רע במבחני המיון הראשוניים בתל-השומר.
"סע הביתה, בימים הקרובים תקבל צו שני", הודיעו לי בלקוניות.
נסעתי הביתה ובימים הקרובים שלאחר-מכן, אכן נחת לו בתא הדואר שלי צו שני.
בין הצו הראשון לשני, המשכתי כמובן לקבל בתיבת הדואר מעטפות שרק העצימו את תחושת הבגרות ומרץ הקרב הנערי בתוכי. פניות מצד חילות מחילות שונים בצה"ל שכלל לא ידעתי על קיומם, הקוראים לי בחגיגיות ובאמצעות אין ספור דפים וקטלוגים, להצטרף לשורותיהם המובחרות...
אני יודע שאין חידוש באינפורמציה הזאת, אבל אני בכל זאת חש צורך להזכיר לאלו מכם שהספיקו לשכוח את התקופה המוזרה הזאת שהצו השני מורכב בעיקר מסדרת בדיקות רפואיות שמטרתן לגבש את הפרופיל הצבאי והבריאותי שלך.
אגדות לרוב שזורות סביב המפגשים הללו בין מערכת הביטחון ובחורי הישיבה במסגרת הצו הראשון והשני. כל אחד וה"פעקלאך" שלו. יש את אלה שקיבלו פטור על "סעיף נפשי" חמור שכלל הפרעות קשב ובעיית הרטבה חריפה. יש את אלה שריירו את עצמם למוות תוך כדי פרכוס אימתני בחדרו של הקב"ן שבטח השתומם היכן מתחבאים כל הלמדנים ותלמידי-החכמים הגדולים שלנו, בתוך מצעד רפי השכל ותשושי הנפש שהשתרכו מחוץ לחדרו.
ויש גם-איך לא, את אנשי החיל הקשוחים שמייד עם כניסתם לבקו"ם הצהירו שבסקאלת הדעות הפוליטיות והביטחוניות, מימינם הם רואים רק קיר... ובאותה נשימה ביקשו M-16 טעון ודרוך בתקווה למצוא כמה בני מיעוטים, לפרוק בהם את חמתם הבוערת ואת משנתם המדינית והמקורית, הקוראת לטרנספר "פיזי" מהעולם הזה היישר למסדרונות העולם הבא של כל אשר בשם ערבי יכונה.
וישנם כמוני... כאלה שממש לא התאמצו בשביל הפטור שלהם משירות צבאי. ולמען האמת אפילו לא חפצו בכך. הצבא הדף אותי בנחישות ובמהירות אל מחוץ לשורותיו.
עם המזל שלי, הכול מתחיל ומסתיים באוכל ובתחלואיו. אם נהוג לומר שהצבא צועד על קיבתו, אז אני מאלה שמזדחלים...
שוב, בעיית עודף המשקל הייתה בעוכריי ושחטה את פוטנציאל הגנראליות שבי לצמיתות.
הרופא הקשיש שהיה ממוצא פולני או משהו כזה, הביט בי נבוך והמום כאחד. מדובר בשלב בו מודדים את גובהך לכל הכיוונים... הצעיר האתיופי שנשקל לפניי הזכיר לי את צינורות הספגטי שהבאתי לקרבי בלילה הקודם. חמישים ומשהו קילוגרמים שהיו מורכבים בעיקר מעצמות וחיוכים. מכיוון שמדובר במשקל הישן והטוב והמדויק, טיפסתי בזהירות מדודה על המשקל. המשקולת הטיחה את עצמה בצד השני במהירות של קליע. ירדתי מהמשקל נבוך ומבויש. הרופא המבוהל מלמל משהו על זה שהוא מקווה שלא הרסתי לו את המשקל. "תחכה פה", פקד עליי במבט ייקי למהדרין. לאחר כשלוש דקות שנדמו לנצח הוא חזר עם משקל בגודל שמתאים יותר לשקילת עגלות בקר טרם מכירתם בשוק הבשר. משקל מרופט בצבע אדום מיושן שמבוסס על חוגה. "עכשיו תעלה", נזף בי.
עליתי. החוגה השלימה סיבוב מלא וחגיגי והמשיכה אל עבר הסיבוב השני שלה...
"אתה לא מתאים לצבא, בחורצ'יק", קבע נחרצות. "תשמור על הבריאות שלך, אתה עוד צעיר", הציע בדאגה כנה.
תוך שלושה חודשים מצאתי את עצמי נכנס לחדר שעל דלתו התנוססה הכתובת "וועדה רפואית" ויוצא ממנו לאחר 40 שניות עם מסמך זמני שמגדיר אותי כבלתי כשיר לשירות ביטחון לפי סעיף כזה או אחר.
אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה חבוטה, אבל זו האמת. בהמתיני ליד החדר, בו ייגזר גורלי הצבאי לכאן או לכאן, הייתי ה"דוס" היחידי מבין עשרה "לא דתיים-צפונים" לפחות שהחליפו את התהילים בכסיסת ציפורניים אינטנסיבית. הם הביטו בי בקנאה גלויה, יוצא מחדר הגורלות במהירות שיא שכזאת...
למען ההגינות אני חייב לציין רק שהוועדה הציעה לי את אופציית הערעור על קביעה זו. משום מה, לא מצאתי לנכון לממש זכות זו.
כך פחות או יותר, נסתם הגולל על הקריירה הצבאית המפוארת שלי.
* * *
דווקא בימים אלו, ימים בהם כל אזרח שפוי ובר-דעת מאשדוד דרומה, מנסה לתפוס מחסה מאימת ההפגזה החמאסית שמלאה הארץ מפניהם, מתעורר אצלי החשק המוזר יש לומר, לערער על קביעת הוועדה הרפואית שפסלה אותי אז מלשרת. ללבוש מדי זית ולהצטרף לשיירת שריון עמוסת נשק וטירוף בעיניים. אני מודע לכך שאין היגיון בדחף הקרבי המוזר הזה, בערך על משקל היצר שמדגדג לך לשקוד על התורה ועל העבודה דווקא בליל הניטל...
ולא שיש באמתחתי תואר "הפרשן הביטחוני" של האתר. כאחד שרמת הסיווג הביטחוני שלו שואפת לאפס והרזומה הצבאי שמוצמד אליי, אפילו לא כולל טיגון חביתות בשמן ממוחזר. אני מנוע מלהביע דעה בפורומים כאלה ואחרים.
אבל ידי חובת כמה מילים על "המצב הביטחוני" הארור אליה נקלעה ישראל בשנים האחרונות אני חייב לצאת איכשהו. אם לא במעשה לפחות במחשבה ובדיבור.
* * *
אין מה לומר, מבצע סוף העונה הזה ששמו המקורי "עופרת יצוקה" (ופה אפשר בהחלט להודות ולפרגן על קורטוב ההומור שקיים בבור הביטחוני בקריה, או על כל פנים בוועדת השמות המבצעיים בצה"ל-אני בטוח שבאחד הבורות קיימת וועדה הזויה שכזאת) מגיע באיחור ניכר. מבצע החיסול הזה היה כבר מזמן אמור להופיע בחלונות הראווה של עזה ולהתנפץ עליהם ברעש גדול.
יסלחו לי כל מומחי הביטחון הקיימים והוירטואליים, אבל שרי הביטחון בהיסטוריה הישראלית שהיו נפוחים מחשיבות עצמית כמו גם מהשכפ"ץ שגורמי הביטחון כפו עליהם, ממש לא היטיבו. גם אם תרצו ותוסיפו לזה את הפוזה הכי קרבית שכל שר-ביטחון אימץ לעצמו, מי על כנף מטוס סבנה ומי ובחגור מלא. והנה קיבלתם מוקיונים נבוכים שבדיחותיהם הנבובות כבר מזמן הפסיקו להצחיק אותנו, מבוכה גדולה. ולחשוב שכמה מהם נשאו בתואר הבלתי הפיך-"מר-ביטחון". אכן, מר ממוות הביטחון הזה שהמציאו לאזרחי המדינה והארץ הזאת.
מה לעשות וצה"ל "קנה" את תדמיתו הסמרטוטית והדהויה בכסף רב ובצדק מלא. עטרת הניצחון ההרואי והניסי של מלחמת ששת הימים נשכחה ונעלמה כלא הייתה כלל. הרבה מים עכורים זרמו במערכות הניקוז שלנו מאז. האינתיפאדה הראשונה, השנייה והשלישית. וועידת מדריד שהולידה את רעיון העוועים של המדינה הפלסטינית. הסכמי אוסלו שקיבעו את העובדות ואת הנשק בשטח. דרך מלחמת לבנון השנייה וכלה בעופרת היצוקה... מה הפלא שהצבא נראה מסורבל ושפוף יותר מתמיד וותיקי האזרחים מתגעגעים לימים בהם בגרוש היה חור והאבטיח היה אדום וצה"ל היה צה"ל?
ברגעי ההכרעה בהם עמדנו בצמתים החשובים ביותר לא ידענו להכריע את המערכה לטובתנו. תמיד איכשהו, הבלבול המדיני והלחץ העולמי הובילו את הממשלות שלנו למהלכים שגויים עליהם שילמנו ועודנו משלמים בריבית גבוהה ולא הגיונית.
כולם, פוליטיקאים מטעם ועיתונאים ופרשנים מדיניים מדופלמים, עסוקים עכשיו בלסכם את "השנה האזרחית" היוצאת שאם להודות על האמת, הייתה יותר "שנה צבאית" מאשר אזרחית...
לא צריך להיות חמוש בעיני נץ ובעדשה טלסקופית מיוחדת בכדי למצוא את העובדה שהימים האלה הם בעיקר ימים בהם אין מלך בישראל.
כל חדל-אישים בדרגת סרן ומעלה מרשה לנכס לעצמו את היכולת הבלעדית לניהול המדינה הבלתי אפשרית הזאת על שלל תחלואיה, כאילו מדובר פה באיזה כפר דייגים נידח במיקרונזיה.
שוב מתברר, בפעם המי-יודע-כמה שההצהרות הבומבסטיות בדבר "נכונותנו לשלום", גובה מאיתנו כמו גם מלחמות העבר והמלחמה הנוכחית, מחיר דמים ארור מאין כמותו.
אדמו"רי השמאל היהירים שלגלגו (ממש כך) על הצהרותיו ואזהרותיו של הרבי, בדבר תוצאות הנסיגה וההתרפסות בפני המרים שבאויבינו. מברישים את כלי הקריסטל היוקרתיים שלהם באיזה גורד שחקים מטופח ונוצץ. אנחנו, האזרחים המבוהלים והמתרוצצים אלה שנדרשים לשלם את מלוא המחיר הכבד בעוון זחיחות הדעת של "מנהיגנו".
ולא שהאדישות פשתה בתוכנו. מה לא ניסינו? החלפנו ממשלות וראשים. ההוא הרע במיעוטו וההוא הטוב ברעותו... כל אחד ופוטנציאל ההרס העצמי שלו.
לאחר שהפכנו רשמית לשפני הניסיונות חסרי האונים של האוחזים בהגה השלטון. מה הפלא שאפילו קטני האמונה מגלגלים את עיניהם השמימה ומצפים לישועה ניסית. כל פיתרון אחר, צבאי ומדיני כאחד נראה מגוחך ולא הגיוני על יד פיתרון ישן-נושן, כמו גאולה אמיתית ושלימה שרק בכוחה יש לפרק את חלום הבלהות הזה-משיח נאו!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
