מערכת COL
|
יום ז' כסלו ה׳תשס״ט
04.12.2008
מנגבים את הדמעות ומסתערים קדימה ● מאמר
נסתיימה ההלוויה. אני מוצא את עצמי מולי אחד משלוחי הרבי הוותיקים. אפו אדום, עיניו דומעות. הוא מוציא ממחטה מכיסו ומנגב את הדמעות. "נו?", אני שואל. "מנגבים את הדמעות ומסתערים קדימה, מתוך מארש!", הוא אומר, ואתה שומע בקולו את העוצמה ואת הנחישות ■ מאמרו של דובר חב"ד הרב מנחם ברוד המתפרסם בשבועון "משפחה" למאמר
(צילום: י. בלינקו, COL)
הרב מנחם ברוד
זה היה שיאם של שישה ימים איומים ומיוסרים. הלב כבר נקרע לגזרים ביום חמישי שעבר, בשעות הבוקר, כאשר התפרסם שהעוזרת המסורה של בית-חב"ד במומביי, סנדרה, הצליחה להימלט מהבית, עם מוישי הפעוט, וסיפרה מה קורה בפנים. הלב עדיין פרפר בתקווה לנס, עד ממש לפני כניסת השבת, כאשר התברר שלא נותר בבית אף אדם חי. מדי כמה שעות נחשף עוד פרט ששבר את רסיסי הלב לרסיסים זעירים עוד יותר.
ואז באה ההלוויה הענקית, מיטות הקדושים הי"ד המוטלות מול בניין 770, הזעקות מעל הדוכן, יללות השבר מבני-המשפחה ומהקהל. אחרי כל זה עולה לדוכן הרב שמעון רוזנברג, אביה של רבקה הולצברג הי"ד, וכשהוא פותח במילים: "ילדים שלי, גבי ורבקי", לא נותרת בקהל עין אחת יבשה. בכל פינה שבה נופל מבטך אתה רואה חסידים מליטים את פניהם בכפות ידיהם, מרעידים מבכי. הרב רוזנברג מוסיף לזעוק בבכי נסער, וסוחט את מיתרי הלב עד תום.
נסתיימה ההלוויה. אני מוצא את עצמי מולי אחד משלוחי הרבי הוותיקים. אפו אדום, עיניו דומעות. הוא מוציא ממחטה מכיסו ומנגב את הדמעות. "נו?", אני שואל. "מנגבים את הדמעות ומסתערים קדימה, מתוך מארש!", הוא אומר, ואתה שומע בקולו את העוצמה ואת הנחישות.
רבים מחסידי חב"ד חוו השבוע טלטלה רגשית המתקרבת בעוצמתה לזו שפקדה את חסידות חב"ד לפני כחמש-עשרה שנים, בג' בתמוז תשנ"ד, יום הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל. אותם מראות של חסידים ההולכים שפופים, בעיניים דומעות, בלב קרוע. וגם אז, לאחר שנטמן ארון הקודש, מול רגבי האדמה הלחים, נשמעה הכרזתו המרטיטה של אחד השלוחים: "רבי! אנחנו נשבעים להמשיך את השליחות, לפתחה ולהרחיבה עד שתגיע לכל פינה נידחת בעולם, ועד שנביא בפועל את משיח צדקנו".
ואכן, מתוך השבר העמוק ביותר קמה חסידות חב"ד והפכה את הכאב לכוח מניע. השבועה שנשבעו השלוחים ברגע הנורא ביותר קוימה ומתקיימת מדי יום ביומו. מדי שנה בשנה, ב'באנקט' החגיגי המסיים את כינוס השלוחים העולמי, מתקיים ה'ראל קול', שבו מוכרזות שמות המדינות והשלוחים באותן מדינות קמים על רגליהם. לאחר מכן מתבקשים לקום השלוחים שיצאו בשנות היו"דים, אחריהם אלה שיצאו בשנות הכ"פים, הלמ"דים, המ"מים, ועד ג' בתמוז תשנ"ד. בשלב הזה עומדים בערך רבע מהשלוחים. ואז מתבקשים לקום כל מי שיצאו לשליחות אחרי ג' בתמוז תשנ"ד. ברגע הזה אתה רואה פתאום מסה אדירה מתרוממת על רגליה. אלה הם ה'גבי הולצברגים', השלוחים הצעירים שיצאו לשליחותם בחמש-עשרה השנים האחרונות, אחרי הסתלקותו של הרבי.
היום הקודר והכואב ביותר נהפך אפוא לרגע מכונן, שבו קריאתו הגדולה של הרבי לצאת ולהפיץ את היהדות והחסידות לכל יהודי על פני תבל, נהפכה לצוואה. דווקא אחרי השבר הגדול התחילו לצאת שלוחים למקומות נידחים וקשים ביותר, שבעבר לא הגיעו אליהם. דווקא שם הם חוללו את המהפכה הגדולה. מאות-אלפי צעירים יהודים, שלא היה להם שום קשר וזיקה לענייני יהדות, קיבלו שם מבט חדש על ה' ותורתו ועל יהודים חרדים, שומרי תורה ומצוות.
גם השבוע האחרון יהיה שבוע מכונן. אחרי אירוע כזה לא חוזרים לשגרה. מכאן אפשר רק להסתער קדימה בעוצמה כפולה ומכופלת. אתה חש את הדם הרותח בעורקי השלוחים, מגדולם ועד קטנם. אם מישהו נרדם קצת, התעייף או נתפס לרוטינה של יום-יום – עכשיו הוא בוער בלהבה אדירה.
היוזמות כבר מתעופפות. פה מחליטים להקים מקווה. שם מייסדים שיעור חדש. כאן יקום עוד גן-ילדים. שם מתגלגל רעיון איך להביא מדי שבוע מסר יהודי לאלפי יהודים. וזוהי רק ההתחלה.
השלוחים היקרים, הרב גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד, קידשו שם שמים בחייהם, וקירבו אלפים אל ה' ותורתו, אבל בעלותם בסערה השמימה קידשו שם שמים בממדים ובעוצמות שלא היה להם תקדים. הם איחדו לבבות של מיליוני יהודים ברחבי העולם כולו סביב עדינותם, טוהר מידותיהם, האהבה ששפעה מהם, הנתינה האין-סופית, ומסירות-הנפש שבה חיו.
אבל התרומה הגדולה עוד יותר של השלוחים האלה תתברר בימים הבאים, כאשר כולנו נראה איזו תנופה העניקו למפעל השליחות. מעכשיו, כאשר נחוש קצת עייפות או נעמוד להיכנע לנימה של כבדות ועצלות, או אם היצר ינסה לגרור אותנו להבלי העולם – ניזכר ברב גבריאל ורעייתו הולצברג, ודם חדש יסעיר את עורקינו וימריץ אותנו לקום כאריות ולהמשיך את השליחות.
זו צוואתם, זו קריאתם, זו משאת-נפשם, ובע"ה נמלא אותה עד תום. עד שיבוא משיח-צדקנו.
זה היה שיאם של שישה ימים איומים ומיוסרים. הלב כבר נקרע לגזרים ביום חמישי שעבר, בשעות הבוקר, כאשר התפרסם שהעוזרת המסורה של בית-חב"ד במומביי, סנדרה, הצליחה להימלט מהבית, עם מוישי הפעוט, וסיפרה מה קורה בפנים. הלב עדיין פרפר בתקווה לנס, עד ממש לפני כניסת השבת, כאשר התברר שלא נותר בבית אף אדם חי. מדי כמה שעות נחשף עוד פרט ששבר את רסיסי הלב לרסיסים זעירים עוד יותר.
ואז באה ההלוויה הענקית, מיטות הקדושים הי"ד המוטלות מול בניין 770, הזעקות מעל הדוכן, יללות השבר מבני-המשפחה ומהקהל. אחרי כל זה עולה לדוכן הרב שמעון רוזנברג, אביה של רבקה הולצברג הי"ד, וכשהוא פותח במילים: "ילדים שלי, גבי ורבקי", לא נותרת בקהל עין אחת יבשה. בכל פינה שבה נופל מבטך אתה רואה חסידים מליטים את פניהם בכפות ידיהם, מרעידים מבכי. הרב רוזנברג מוסיף לזעוק בבכי נסער, וסוחט את מיתרי הלב עד תום.
נסתיימה ההלוויה. אני מוצא את עצמי מולי אחד משלוחי הרבי הוותיקים. אפו אדום, עיניו דומעות. הוא מוציא ממחטה מכיסו ומנגב את הדמעות. "נו?", אני שואל. "מנגבים את הדמעות ומסתערים קדימה, מתוך מארש!", הוא אומר, ואתה שומע בקולו את העוצמה ואת הנחישות.
רבים מחסידי חב"ד חוו השבוע טלטלה רגשית המתקרבת בעוצמתה לזו שפקדה את חסידות חב"ד לפני כחמש-עשרה שנים, בג' בתמוז תשנ"ד, יום הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל. אותם מראות של חסידים ההולכים שפופים, בעיניים דומעות, בלב קרוע. וגם אז, לאחר שנטמן ארון הקודש, מול רגבי האדמה הלחים, נשמעה הכרזתו המרטיטה של אחד השלוחים: "רבי! אנחנו נשבעים להמשיך את השליחות, לפתחה ולהרחיבה עד שתגיע לכל פינה נידחת בעולם, ועד שנביא בפועל את משיח צדקנו".
ואכן, מתוך השבר העמוק ביותר קמה חסידות חב"ד והפכה את הכאב לכוח מניע. השבועה שנשבעו השלוחים ברגע הנורא ביותר קוימה ומתקיימת מדי יום ביומו. מדי שנה בשנה, ב'באנקט' החגיגי המסיים את כינוס השלוחים העולמי, מתקיים ה'ראל קול', שבו מוכרזות שמות המדינות והשלוחים באותן מדינות קמים על רגליהם. לאחר מכן מתבקשים לקום השלוחים שיצאו בשנות היו"דים, אחריהם אלה שיצאו בשנות הכ"פים, הלמ"דים, המ"מים, ועד ג' בתמוז תשנ"ד. בשלב הזה עומדים בערך רבע מהשלוחים. ואז מתבקשים לקום כל מי שיצאו לשליחות אחרי ג' בתמוז תשנ"ד. ברגע הזה אתה רואה פתאום מסה אדירה מתרוממת על רגליה. אלה הם ה'גבי הולצברגים', השלוחים הצעירים שיצאו לשליחותם בחמש-עשרה השנים האחרונות, אחרי הסתלקותו של הרבי.
היום הקודר והכואב ביותר נהפך אפוא לרגע מכונן, שבו קריאתו הגדולה של הרבי לצאת ולהפיץ את היהדות והחסידות לכל יהודי על פני תבל, נהפכה לצוואה. דווקא אחרי השבר הגדול התחילו לצאת שלוחים למקומות נידחים וקשים ביותר, שבעבר לא הגיעו אליהם. דווקא שם הם חוללו את המהפכה הגדולה. מאות-אלפי צעירים יהודים, שלא היה להם שום קשר וזיקה לענייני יהדות, קיבלו שם מבט חדש על ה' ותורתו ועל יהודים חרדים, שומרי תורה ומצוות.
גם השבוע האחרון יהיה שבוע מכונן. אחרי אירוע כזה לא חוזרים לשגרה. מכאן אפשר רק להסתער קדימה בעוצמה כפולה ומכופלת. אתה חש את הדם הרותח בעורקי השלוחים, מגדולם ועד קטנם. אם מישהו נרדם קצת, התעייף או נתפס לרוטינה של יום-יום – עכשיו הוא בוער בלהבה אדירה.
היוזמות כבר מתעופפות. פה מחליטים להקים מקווה. שם מייסדים שיעור חדש. כאן יקום עוד גן-ילדים. שם מתגלגל רעיון איך להביא מדי שבוע מסר יהודי לאלפי יהודים. וזוהי רק ההתחלה.
השלוחים היקרים, הרב גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד, קידשו שם שמים בחייהם, וקירבו אלפים אל ה' ותורתו, אבל בעלותם בסערה השמימה קידשו שם שמים בממדים ובעוצמות שלא היה להם תקדים. הם איחדו לבבות של מיליוני יהודים ברחבי העולם כולו סביב עדינותם, טוהר מידותיהם, האהבה ששפעה מהם, הנתינה האין-סופית, ומסירות-הנפש שבה חיו.
אבל התרומה הגדולה עוד יותר של השלוחים האלה תתברר בימים הבאים, כאשר כולנו נראה איזו תנופה העניקו למפעל השליחות. מעכשיו, כאשר נחוש קצת עייפות או נעמוד להיכנע לנימה של כבדות ועצלות, או אם היצר ינסה לגרור אותנו להבלי העולם – ניזכר ברב גבריאל ורעייתו הולצברג, ודם חדש יסעיר את עורקינו וימריץ אותנו לקום כאריות ולהמשיך את השליחות.
זו צוואתם, זו קריאתם, זו משאת-נפשם, ובע"ה נמלא אותה עד תום. עד שיבוא משיח-צדקנו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
