מערכת COL
|
יום כ"ג תשרי ה׳תשס״ט
22.10.2008
יש מאין ● הרצל פינת ליובאוויטש
במשך ימים ארוכים הרצל קוסאשוילי שבר את הראש בנושא הטור החדש ● בהתחלה חשב לכתוב על מצוקת הדיור ואז קיבל הצעה מחבר לכתוב על המקווה בשכונתו או על היחסים בין גבר לחמותו. חבר נוסף שיגר SMS עם המלצה לכתוב על התור במכולת ● אז ממה נתהוו 1538 מילה? לטור המלא ● פספסתם את אחד הטורים? כנסו ל"הרצל פינת ליובאוויטש"
הרצל קוסאשוילי
מזג-האוויר המצויין והרוח הנעימה ששטפה את פניי בסוכת בית-הכנסת, לא הצליחו לרומם את רוחי השפופה. "מה אתה יודע, קשים חייו של הכותב", חשבתי לעצמי בקול וחברי שישב מולי והביט בי בדאגה ניכרת, היסה אותי מיד: "מה כל-כך קשה לך בחיים? אתה גרוזיני או פולני? מה אתה מתלונן כל הזמן?".
"מה, מה אתה מתלונן? עוד יומיים אני אמור להעלות טור ואין לי אפילו את השורה הראשונה. תן לי רק שורה אחת ומשם אני כמעיין המתגבר. שורה! זה כל מה שאני צריך".
הדלקתי סיגריה והתבוננתי בו בעודו מנסה להפעיל את תאי מוחו האפורים שכנראה לא היו בשימוש מאז הבוקר. "יש לי אחלה רעיון בשבילך", אמר ורכן לעברי כממתיק סוד: "תכתוב על מצוקת הדיור בשכונה, זה אחלה נושא, אני אומר לך. אתה תדליק אש, יהיה אקשן".
"זה לא זה", דחיתי על הסף את רעיונו. "הנושא כבר נדוש ושגור בפי כל. ובכלל, מדובר בבעיה רצינית שגם אני כמעט ונפלתי קורבן למזימת מחירי הנדל"ן המופקעים בלוד. אתה רוצה שאני אסתלבט על זה? וחוץ מזה, אני לא על תקן נביא הזעם המוכיח. מה לי ולהבערת מדורות? חכה, יש לפחות שבעה חודשים עד ל"ג בעומר".
"אתה לא צודק, זה נושא חם. אני אומר לך שאתה תעורר מודעות לבעיה החריפה הזאת. אבל איך שאתה רוצה. אתה בעל הבית, תכתוב על מה שבא לך...".
לאחר כעשר שניות של מאמץ חשיבתי ניכר, הוסיף: "אתה יודע מה? אולי תכתוב על המקווה פה בלוד, אני אומר לך, יודו לך על זה כל חכמי הקבלה".
אני לא על תקן של נביא זעם. דיור בלוד ● צילום ארכיון: COL
"עזוב אותי מהצרה הזאת, הטור אמור להיות בעל אופי הומוריסטי, אתה חושב שמקקים שמסתובבים לך בין הרגליים זה מצחיק?", עניתי ונשפתי כקטר. "המקווה בלוד יסחט ממני כוחות נפש ותעצומות שאין לי כרגע. אפילו טרילוגיית מאמרים על ביב השופכין הזה שאני מיטהר בו מידי בוקר, לא יצליחו לצנן את חמתי הבוערת ולמזער את כמויות הגופרית והאש שיש לי להמטיר במימיו העכורים של המקווה בלוד. אני מסוגל לחטוף התקף לב באמצע, אני אומר לך... זה יעלה לי בבריאות. מספיק גם ככה מסתכלים עליי במבטים רחמניים וסופניים לנוכח הסוכרת...".
"לא מקווה, לא נדל"ן, אז על מה אתה רוצה לכתוב? על תעלות הניקוז הסתומות עם בוא החורף?"
"לא יודע, תן לי נושא טוב. שילוב של אש ומים. משהו עם בשר שאפשר לנעוץ בו טלפיים, משהו נפיץ ודליק עם פוטנציאל בעירה ממושך. אבל גם משהו שיש סביבו קונצנזוס, לטוב ולרע. אני צריך להעלות נושאים לסדר היום מצד אחד. ומצד שני זה אמור להיות משהו סולידי, רגוע, אתה מבין? לא כמו בטור שעבר. ראית איזה עילג יצאתי עם הטור האחרון? אפילו הילדים בשכונה מלווים אותי במבטי בוז: "הנה זה שלא יודע מה זה "מגיס"..."
בעוד אני מניח לבן-שיחי לאחר ההכוונה הנ"ל, לנבור בתחתית חביות מנת משכלו ולשלוף משם רעיונות נוספים לטור, הפלאפון מצפצף ומתריע על הודעה חדשה שהתקבלה מחבר אחר בזה הלשון: "רעיון לטור הבא: התורים בחנות לקניות יום שישי".
זה נשמע מעניין על פניו, התחלתי לגלגל במוחי את הטור האופציונאלי. אפשר לתאר בהרחבה את חוק מרפי שמוכיח את עצמו פעם-אחר-פעם בתורים המייגעים במכולת. לאחר שוטטות חסרת-מעצורים עם רשימת מצרכים שכלל לא ידעת על קיומם. נאמן לשליחות שהטילה עליך אשתך, בתוספת אזהרה שלא תעז להתבלבל בין האקונומיקה הסמיכה לדלילה הכוללת נתינת סימנים מובהקים בצבעי הפקקים. אתה מאתר בגבורה את "הקופה המהירה", חותך לכיוונה בפראות ובניווט מיומן, תוך כדי רמיסת והטלת קשיש או קשישה לרצפה, משל היו ערבות להושענא רבא.
מעשה שטן, בדיוק כשאתה סמוך ובטוח בניצחונך, אתה מגלה באיטיות ארסית שמרוקנת לך את כל הדם מהפרצוף, שהקופאית שמולך ללא כל הודעה מוקדמת, לקתה בידיה והקואורדינציה השתבשה משהו. או לחלופין, שהכרטיס אשראי של הלקוח שלפניך בפרכוס אחרון, מסרב לעבור את מחסום התשלום.
אתה מביט בעיניים כלות בטור "הארוך" שלשמאלך שהתקצר לכדי לקוח בודד וגם הוא רק עם שקית חלב ולחם פרוס באמתחתו. אתה שוקל בדעתך, קרוע לגזרים מעצבים, האם לחתוך שוב לצד השני? ונמלך מיד. כמה מרפקים אתה כבר יכול לנעוץ בגוף כפוף של קשיש מיוסר?
אפשר גם להתעכב על מפלגת העוקפים המתוחכמים במכולת שמעצבנים אותי הרבה יותר מאלה שעוקפים אותי על הכביש. אני מדבר על אלה שמסתכלים על העגלה העמוסה שלך ומניפים את תכולתם אל מול עיניך הטרוטות והמייחלות, שלא תפספס חלילה, גם את אתה סובל מליקוי מאורות חריף: "אתה רואה שאני רק עם שנים שלושה פריטים, אתה תיתן לי לעקוף אותך, נכון?" פעם שאלו וביקשו בבושה ובהכנעה, היום הם פשוט עוקפים אותך באלגנטיות מתריסה. בהסתמכם על שליטתך והתמצאותך בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם...
שלא לדבר על נהרות הדיו שאפשר למזוג עד בלי די, על התקף הקניות הנשי שהתואר "בולמוס קניות" הולם יותר את מימדיו המפלצתיים. כנראה שמקנן בהן, בנשים, חשש אמיתי שמא מחר תפרוץ מלחמה קשה ועקובה מדם רחמנא ליצלן שתגרור בעקבותיה מצור הרמטי על יושבי העיר, אין קונה ואין בא...
חשש ממלחמה. נשים קונות במכולת בכפר-חב"ד בימי הבראשית ● ארכיון: COL
טרם מצאתי הסבר הגיוני אחר שיניח באמת את דעתי הטרופה, לכך שסליל חשבונית הקנייה המוצמד בגאווה למקרר בדלת העליונה משתפל עד לרצפה.
או-קיי, ניתחתי את תמונת המצב בקור-רוח, מה יש לנו? קניות, עקיפות וניתוח מעקפים. כמה יש פה? חמש מאות מילה? שש מאות מקסימום. מה הלאה? מה עוד אפשר לכתוב על מכולות?
"יש! מצאתי!", הזדעק בן-שיחי כמוצא שלל רב. "אתה צריך לכתוב על היחסים הטעונים שבין גבר לחמותו, הניואנסים הקטנים האלה שמרכיבים את עמוד השנאה בין גבר לחמותו ובין כלה לחמותה".
"תגיד לי, אתה מצחצח את השיניים שלך עם סמירנוף בבוקר? מאיפה באים לך הרעיונות האלה? מה עשית אותי? יועץ נישואין? זה לא מעניין אף אחד!", פסקתי. "וחוץ מזה, למה לכתוב על נושאים שמעוררים בך עצב ואמוציות שליליות אחרי חודש גדוש בחגים ובשמחה כחודש תשרי? אם כבר, זה טור לתשעה באב, אתה לא חושב"?
מוטרד ומבולבל חזרתי לביתי, לאחר התפילה והשיחה העקרה עם בן-שיחי שהמשיך לשלוף רעיונות שנעו בין פושרים למגוחכים. השלמתי כבר בייאוש מדעת שבאותו הבוקר כבר לא יקוים בי לצערי "ותשועה ברוב יועץ..."
"נו, יש לך כבר רעיון לטור"? מתעניינת אשתי לנוכח פניי המהורהרות. נזרקתי על הספה בסלון באנחה, "לא תאמיני, אפילו לא כיוון".
"מה דעתך? אולי תכתוב טור על "זמן חב"ד".
"זמן חב"ד?" מצאתי את עצמי מופתע. "נו כן, תכתוב טור על תופעת המחוגים הגמישים בליובאוויטש".
"תני לי דוגמא", ניסיתי למקד אותה. "למשל, תכתוב על זה שאם אתה קובע פגישה עם חב"דניק, אתה לא באמת מצפה ממנו להתייצב במקום בשעה שנקבעה. שחצי שעה לכאן או לכאן זה בהחלט סביר ונסלח...
אתה יכול לשלב את הקונפליקט שבין החינוך הרוסי הקפדני לדיוק ועמידה בזמנים, לזה שדווקא חסידי חב"ד שרובם ממוצא רוסי מתעלמים ומתעלים למעלה מהזמן... צריך לפתח את זה כמובן, אני סומכת עליך, אבל זה הבסיס בעיקרון".
"זה נחמד, מקורי והכול. אבל אני לא יודע, אני מבולבל. תגידי, מה דעתך שאני אכתוב טור על זה שאין לי טור"?
"השתגעת? אם אתה שואל אותי, זו התאבדות!"
"למה התאבדות? זה דווקא יכול להיות משעשע, הכול בהפוך על הפוך, אתה מבינה? אני כותב טור שלם, אלף חמש מאות מילה על זה שאין לי טור. על הלבטים וכל זה... וזה גם אמיתי".
"קודם כל זה בנאלי. כל בעל טור זב חוטם וצרוע כותב בשלב מסוים את 'טור-האין-לי-טור'. מילא היית בטור המאתיים שלך ונתקעת. אחרי חמישה טורים אתה שולף ומבזבז את תירוץ ה"אין-לי-טור"? אתה מודע לזה שלא תוכל לחזור שוב על טור כזה. גם לא בעוד עשר שנים, כן? וחוץ מזה, אתה חייב להחליט מהר. אסור לך לאכזב את הקוראים שלך. הם מצפים ממך לטור...".
"קודם כל הם יבינו אותי. הלחץ של החגים, הריצות המטורפות האלה תפסו את מרבית זמני. אני אולי לא בקי גדול בהלכה, אבל, אפילו אני יודע שבחוה"מ יש בעיה לכתוב. מתי רצית בדיוק שאכתוב טור? תוך כדי הסעודה מפסקת של ערב יום-כיפור? ושנית, אני חושב שאין מוקדם ומאוחר בתורה. הרי הטור הזה יגיע יומו, מה זה משנה אם בעוד עשר שנים או עכשיו...?"
"אתה אופטימי, מה? אחרי טור כזה, אתה באמת חושב שישמרו לך על הפינה הזאת עשר שנים?"
"זה לא מצחיק. את יודעת מה כן מצחיק ואבסורדי? שבמהלך חול-המועד סוכות, השתתפתי באין-ספור התוועדויות עד לאור הבוקר ממש. ומטבע הדברים חזו עיניי בעשרות דמויות ססגוניות שאפשר וצריך היה לכרות בניסיון לשכתב את קווי המתאר שלהם את כל עצי הלבנון..."
"נו, מה את אומרת? מה לעשות? זה מה שיש לי עכשיו בראש. אני אומר לך יש לי אינטואיציה טובה לגבי הטור הזה".
"בטח, שמענו על האינטואיציה הטובה שלך, היית חייב לכתוב על זה שאתה לא יודע מה זה מגיס? איזה בושות עשית..."
לאחר שנת צהריים מסויטת, בה אני חולם שאני עומד למשפט ראוותני כפות ומושפל בפני קוראי הטור הנכבדים וכולם מטיחים בי את אשר על ליבם במילים קשות שיכולות לפורר חומה בצורה, החשתי את צעדיי לבית-הכנסת לתפילת מנחה-מעריב.
תופעת המחוגים הגמישים בליובאוויטש. חסידים ושעון ● צילום: שמואל בן צבי, COL
"יש לי עוד רעיונות לטור הבא שלך, רוצה לשמוע?" תפס אותי החבר מהבוקר. "לא תודה, יש לי כבר רעיון. בראש שלי זה כבר מסודר צריך רק להוריד לנייר... למרות שאשתי לא ממש מתלהבת מהרעיון".
"מה?! אתה מראה את הטור לאשתך?!"
"כן, למה לא? אני סומך על שיקול הדעת שלה. ובכלל, חשוב לי לשמוע חוות דעת נוספת, לא יזיק..."
"שמע, כל הכבוד לך. אני לא הייתי עומד בביקורת של אשתי. היא טוענת שאני נשמה טובה אבל עם שתי ידיים שמאליות...".
"בוא, בוא להתפלל", טפחתי לו בעידוד על השכם. "הנה לך הזדמנות להתפלל בעבור נשותינו שלא יהיו אלמנות לעולם..."
"טוב, זה סופי! אני אומר נלך על זה. תראי שיהיה בסדר". הכרזתי בחגיגיות עם כניסתי לבית.
"נו, שיהיה". חילצתי ממנה ברכת דרך מאולצת. "אתה כנראה מתעקש שיצליפו בך, אני רק לא מאמינה שלא זיהיתי בך את הצד המזוכיסטי לפני החתונה?"
"אני מבקשת ממך דבר אחד, תכתוב על מה שאתה רוצה. אבל שלא תעז לכתוב מילה על זה שבחודש הבא אתה עוזב את חברת ההשכרה שאתה עובד בה והופך למובטל, אתה שומע? רק אל תהפוך את הטור שלך ללוח דרושים".
"אין בעיה, קיבלת. אני מבטיח, אף מילה!
מזג-האוויר המצויין והרוח הנעימה ששטפה את פניי בסוכת בית-הכנסת, לא הצליחו לרומם את רוחי השפופה. "מה אתה יודע, קשים חייו של הכותב", חשבתי לעצמי בקול וחברי שישב מולי והביט בי בדאגה ניכרת, היסה אותי מיד: "מה כל-כך קשה לך בחיים? אתה גרוזיני או פולני? מה אתה מתלונן כל הזמן?".
"מה, מה אתה מתלונן? עוד יומיים אני אמור להעלות טור ואין לי אפילו את השורה הראשונה. תן לי רק שורה אחת ומשם אני כמעיין המתגבר. שורה! זה כל מה שאני צריך".
הדלקתי סיגריה והתבוננתי בו בעודו מנסה להפעיל את תאי מוחו האפורים שכנראה לא היו בשימוש מאז הבוקר. "יש לי אחלה רעיון בשבילך", אמר ורכן לעברי כממתיק סוד: "תכתוב על מצוקת הדיור בשכונה, זה אחלה נושא, אני אומר לך. אתה תדליק אש, יהיה אקשן".
"זה לא זה", דחיתי על הסף את רעיונו. "הנושא כבר נדוש ושגור בפי כל. ובכלל, מדובר בבעיה רצינית שגם אני כמעט ונפלתי קורבן למזימת מחירי הנדל"ן המופקעים בלוד. אתה רוצה שאני אסתלבט על זה? וחוץ מזה, אני לא על תקן נביא הזעם המוכיח. מה לי ולהבערת מדורות? חכה, יש לפחות שבעה חודשים עד ל"ג בעומר".
"אתה לא צודק, זה נושא חם. אני אומר לך שאתה תעורר מודעות לבעיה החריפה הזאת. אבל איך שאתה רוצה. אתה בעל הבית, תכתוב על מה שבא לך...".
לאחר כעשר שניות של מאמץ חשיבתי ניכר, הוסיף: "אתה יודע מה? אולי תכתוב על המקווה פה בלוד, אני אומר לך, יודו לך על זה כל חכמי הקבלה".
אני לא על תקן של נביא זעם. דיור בלוד ● צילום ארכיון: COL
"עזוב אותי מהצרה הזאת, הטור אמור להיות בעל אופי הומוריסטי, אתה חושב שמקקים שמסתובבים לך בין הרגליים זה מצחיק?", עניתי ונשפתי כקטר. "המקווה בלוד יסחט ממני כוחות נפש ותעצומות שאין לי כרגע. אפילו טרילוגיית מאמרים על ביב השופכין הזה שאני מיטהר בו מידי בוקר, לא יצליחו לצנן את חמתי הבוערת ולמזער את כמויות הגופרית והאש שיש לי להמטיר במימיו העכורים של המקווה בלוד. אני מסוגל לחטוף התקף לב באמצע, אני אומר לך... זה יעלה לי בבריאות. מספיק גם ככה מסתכלים עליי במבטים רחמניים וסופניים לנוכח הסוכרת...".
"לא מקווה, לא נדל"ן, אז על מה אתה רוצה לכתוב? על תעלות הניקוז הסתומות עם בוא החורף?"
"לא יודע, תן לי נושא טוב. שילוב של אש ומים. משהו עם בשר שאפשר לנעוץ בו טלפיים, משהו נפיץ ודליק עם פוטנציאל בעירה ממושך. אבל גם משהו שיש סביבו קונצנזוס, לטוב ולרע. אני צריך להעלות נושאים לסדר היום מצד אחד. ומצד שני זה אמור להיות משהו סולידי, רגוע, אתה מבין? לא כמו בטור שעבר. ראית איזה עילג יצאתי עם הטור האחרון? אפילו הילדים בשכונה מלווים אותי במבטי בוז: "הנה זה שלא יודע מה זה "מגיס"..."
בעוד אני מניח לבן-שיחי לאחר ההכוונה הנ"ל, לנבור בתחתית חביות מנת משכלו ולשלוף משם רעיונות נוספים לטור, הפלאפון מצפצף ומתריע על הודעה חדשה שהתקבלה מחבר אחר בזה הלשון: "רעיון לטור הבא: התורים בחנות לקניות יום שישי".
זה נשמע מעניין על פניו, התחלתי לגלגל במוחי את הטור האופציונאלי. אפשר לתאר בהרחבה את חוק מרפי שמוכיח את עצמו פעם-אחר-פעם בתורים המייגעים במכולת. לאחר שוטטות חסרת-מעצורים עם רשימת מצרכים שכלל לא ידעת על קיומם. נאמן לשליחות שהטילה עליך אשתך, בתוספת אזהרה שלא תעז להתבלבל בין האקונומיקה הסמיכה לדלילה הכוללת נתינת סימנים מובהקים בצבעי הפקקים. אתה מאתר בגבורה את "הקופה המהירה", חותך לכיוונה בפראות ובניווט מיומן, תוך כדי רמיסת והטלת קשיש או קשישה לרצפה, משל היו ערבות להושענא רבא.
מעשה שטן, בדיוק כשאתה סמוך ובטוח בניצחונך, אתה מגלה באיטיות ארסית שמרוקנת לך את כל הדם מהפרצוף, שהקופאית שמולך ללא כל הודעה מוקדמת, לקתה בידיה והקואורדינציה השתבשה משהו. או לחלופין, שהכרטיס אשראי של הלקוח שלפניך בפרכוס אחרון, מסרב לעבור את מחסום התשלום.
אתה מביט בעיניים כלות בטור "הארוך" שלשמאלך שהתקצר לכדי לקוח בודד וגם הוא רק עם שקית חלב ולחם פרוס באמתחתו. אתה שוקל בדעתך, קרוע לגזרים מעצבים, האם לחתוך שוב לצד השני? ונמלך מיד. כמה מרפקים אתה כבר יכול לנעוץ בגוף כפוף של קשיש מיוסר?
אפשר גם להתעכב על מפלגת העוקפים המתוחכמים במכולת שמעצבנים אותי הרבה יותר מאלה שעוקפים אותי על הכביש. אני מדבר על אלה שמסתכלים על העגלה העמוסה שלך ומניפים את תכולתם אל מול עיניך הטרוטות והמייחלות, שלא תפספס חלילה, גם את אתה סובל מליקוי מאורות חריף: "אתה רואה שאני רק עם שנים שלושה פריטים, אתה תיתן לי לעקוף אותך, נכון?" פעם שאלו וביקשו בבושה ובהכנעה, היום הם פשוט עוקפים אותך באלגנטיות מתריסה. בהסתמכם על שליטתך והתמצאותך בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם...
שלא לדבר על נהרות הדיו שאפשר למזוג עד בלי די, על התקף הקניות הנשי שהתואר "בולמוס קניות" הולם יותר את מימדיו המפלצתיים. כנראה שמקנן בהן, בנשים, חשש אמיתי שמא מחר תפרוץ מלחמה קשה ועקובה מדם רחמנא ליצלן שתגרור בעקבותיה מצור הרמטי על יושבי העיר, אין קונה ואין בא...
חשש ממלחמה. נשים קונות במכולת בכפר-חב"ד בימי הבראשית ● ארכיון: COL
טרם מצאתי הסבר הגיוני אחר שיניח באמת את דעתי הטרופה, לכך שסליל חשבונית הקנייה המוצמד בגאווה למקרר בדלת העליונה משתפל עד לרצפה.
או-קיי, ניתחתי את תמונת המצב בקור-רוח, מה יש לנו? קניות, עקיפות וניתוח מעקפים. כמה יש פה? חמש מאות מילה? שש מאות מקסימום. מה הלאה? מה עוד אפשר לכתוב על מכולות?
"יש! מצאתי!", הזדעק בן-שיחי כמוצא שלל רב. "אתה צריך לכתוב על היחסים הטעונים שבין גבר לחמותו, הניואנסים הקטנים האלה שמרכיבים את עמוד השנאה בין גבר לחמותו ובין כלה לחמותה".
"תגיד לי, אתה מצחצח את השיניים שלך עם סמירנוף בבוקר? מאיפה באים לך הרעיונות האלה? מה עשית אותי? יועץ נישואין? זה לא מעניין אף אחד!", פסקתי. "וחוץ מזה, למה לכתוב על נושאים שמעוררים בך עצב ואמוציות שליליות אחרי חודש גדוש בחגים ובשמחה כחודש תשרי? אם כבר, זה טור לתשעה באב, אתה לא חושב"?
מוטרד ומבולבל חזרתי לביתי, לאחר התפילה והשיחה העקרה עם בן-שיחי שהמשיך לשלוף רעיונות שנעו בין פושרים למגוחכים. השלמתי כבר בייאוש מדעת שבאותו הבוקר כבר לא יקוים בי לצערי "ותשועה ברוב יועץ..."
"נו, יש לך כבר רעיון לטור"? מתעניינת אשתי לנוכח פניי המהורהרות. נזרקתי על הספה בסלון באנחה, "לא תאמיני, אפילו לא כיוון".
"מה דעתך? אולי תכתוב טור על "זמן חב"ד".
"זמן חב"ד?" מצאתי את עצמי מופתע. "נו כן, תכתוב טור על תופעת המחוגים הגמישים בליובאוויטש".
"תני לי דוגמא", ניסיתי למקד אותה. "למשל, תכתוב על זה שאם אתה קובע פגישה עם חב"דניק, אתה לא באמת מצפה ממנו להתייצב במקום בשעה שנקבעה. שחצי שעה לכאן או לכאן זה בהחלט סביר ונסלח...
אתה יכול לשלב את הקונפליקט שבין החינוך הרוסי הקפדני לדיוק ועמידה בזמנים, לזה שדווקא חסידי חב"ד שרובם ממוצא רוסי מתעלמים ומתעלים למעלה מהזמן... צריך לפתח את זה כמובן, אני סומכת עליך, אבל זה הבסיס בעיקרון".
"זה נחמד, מקורי והכול. אבל אני לא יודע, אני מבולבל. תגידי, מה דעתך שאני אכתוב טור על זה שאין לי טור"?
"השתגעת? אם אתה שואל אותי, זו התאבדות!"
"למה התאבדות? זה דווקא יכול להיות משעשע, הכול בהפוך על הפוך, אתה מבינה? אני כותב טור שלם, אלף חמש מאות מילה על זה שאין לי טור. על הלבטים וכל זה... וזה גם אמיתי".
"קודם כל זה בנאלי. כל בעל טור זב חוטם וצרוע כותב בשלב מסוים את 'טור-האין-לי-טור'. מילא היית בטור המאתיים שלך ונתקעת. אחרי חמישה טורים אתה שולף ומבזבז את תירוץ ה"אין-לי-טור"? אתה מודע לזה שלא תוכל לחזור שוב על טור כזה. גם לא בעוד עשר שנים, כן? וחוץ מזה, אתה חייב להחליט מהר. אסור לך לאכזב את הקוראים שלך. הם מצפים ממך לטור...".
"קודם כל הם יבינו אותי. הלחץ של החגים, הריצות המטורפות האלה תפסו את מרבית זמני. אני אולי לא בקי גדול בהלכה, אבל, אפילו אני יודע שבחוה"מ יש בעיה לכתוב. מתי רצית בדיוק שאכתוב טור? תוך כדי הסעודה מפסקת של ערב יום-כיפור? ושנית, אני חושב שאין מוקדם ומאוחר בתורה. הרי הטור הזה יגיע יומו, מה זה משנה אם בעוד עשר שנים או עכשיו...?"
"אתה אופטימי, מה? אחרי טור כזה, אתה באמת חושב שישמרו לך על הפינה הזאת עשר שנים?"
"זה לא מצחיק. את יודעת מה כן מצחיק ואבסורדי? שבמהלך חול-המועד סוכות, השתתפתי באין-ספור התוועדויות עד לאור הבוקר ממש. ומטבע הדברים חזו עיניי בעשרות דמויות ססגוניות שאפשר וצריך היה לכרות בניסיון לשכתב את קווי המתאר שלהם את כל עצי הלבנון..."
"נו, מה את אומרת? מה לעשות? זה מה שיש לי עכשיו בראש. אני אומר לך יש לי אינטואיציה טובה לגבי הטור הזה".
"בטח, שמענו על האינטואיציה הטובה שלך, היית חייב לכתוב על זה שאתה לא יודע מה זה מגיס? איזה בושות עשית..."
לאחר שנת צהריים מסויטת, בה אני חולם שאני עומד למשפט ראוותני כפות ומושפל בפני קוראי הטור הנכבדים וכולם מטיחים בי את אשר על ליבם במילים קשות שיכולות לפורר חומה בצורה, החשתי את צעדיי לבית-הכנסת לתפילת מנחה-מעריב.
תופעת המחוגים הגמישים בליובאוויטש. חסידים ושעון ● צילום: שמואל בן צבי, COL
"יש לי עוד רעיונות לטור הבא שלך, רוצה לשמוע?" תפס אותי החבר מהבוקר. "לא תודה, יש לי כבר רעיון. בראש שלי זה כבר מסודר צריך רק להוריד לנייר... למרות שאשתי לא ממש מתלהבת מהרעיון".
"מה?! אתה מראה את הטור לאשתך?!"
"כן, למה לא? אני סומך על שיקול הדעת שלה. ובכלל, חשוב לי לשמוע חוות דעת נוספת, לא יזיק..."
"שמע, כל הכבוד לך. אני לא הייתי עומד בביקורת של אשתי. היא טוענת שאני נשמה טובה אבל עם שתי ידיים שמאליות...".
"בוא, בוא להתפלל", טפחתי לו בעידוד על השכם. "הנה לך הזדמנות להתפלל בעבור נשותינו שלא יהיו אלמנות לעולם..."
"טוב, זה סופי! אני אומר נלך על זה. תראי שיהיה בסדר". הכרזתי בחגיגיות עם כניסתי לבית.
"נו, שיהיה". חילצתי ממנה ברכת דרך מאולצת. "אתה כנראה מתעקש שיצליפו בך, אני רק לא מאמינה שלא זיהיתי בך את הצד המזוכיסטי לפני החתונה?"
"אני מבקשת ממך דבר אחד, תכתוב על מה שאתה רוצה. אבל שלא תעז לכתוב מילה על זה שבחודש הבא אתה עוזב את חברת ההשכרה שאתה עובד בה והופך למובטל, אתה שומע? רק אל תהפוך את הטור שלך ללוח דרושים".
"אין בעיה, קיבלת. אני מבטיח, אף מילה!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
