מכות קטנות ומועילות
הרב מנחם-מענדל גערליצקי
שכונות הצפון החדש, ת"א

מכירים את מאמר חז"ל "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל"?

אז נכון שאנחנו רחוקים עדיין מט"ו בשבט, אבל דווקא לאחרונה יצא לי לחשוב על מאמר זה. בעצם, בעיקר על מילה אחת מתמיהה שיש בו – "שמכה אותו". ריבונו-של-עולם, אם המזל (או המלאך, לפי גירסה אחרת) רוצה שהעשב יגדל, הוא לא יכול סתם-כך להגיד לו "גדל!", למה להרביץ?! די לאלימות!

אז זהו, שכנראה ה"מכה אותו" הוא תנאי הכרחי ל"גדל". כי כדי לגדול ובעיקר כדי לגדול נכון, צריך מדי פעם איזו מכה. מכה קטנטנה, תוצאה גדולה.

                                                            *

לפחות פעם בשבוע אני משתדל לעשות הליכה קצרה סביב שכונת השליחות שלי. ולא, לאו דווקא מטעמי ספורט ובריאות הגוף. כשליח וכרב עליך לזהות מצבים שונים שבהם אנשים זקוקים לך. אחד המצבים המובהקים ביותר שבו אנשים זקוקים לך באמת הוא כאשר משפחתם נקלעת לאבל (לא-עלינו ולא-עליכם) עקב פטירת אדם קרוב ויקר.

עוד לא נתקלתי במשפחה שסירבה להצעה מנומסת לארגן בביתה תפילות מנחה וערבית במהלך ה'שבעה' על יקירה. הצורך להיאחז בערכי היהדות העתיקים והיציבים, במיוחד בעיתות טלטלה, גורמת שכל עזרה תתקבל בברכה, וכל דבר-תורה או תפילה ייפלו על אוזניים קשובות.

משפחת כהן (שם בדוי) לא היתה שונה. שיתוף הפעולה שלהם היה נלהב. נרות הודלקו, כיפות וסידורים הובאו, הנשים התכנסו במרפסת הבית, והגברים התמודדו בכבוד עם טקסטים חדשים ולא-מוכרים. בין מנחה לערבית הושמעו דברי-תורה ונאמרו רעיונות חסידיים שהובילו לדיונים ערניים שמיום ליום נעשו יותר ויותר מלאי עניין ומשמעות.

דא עקא, ביום האחרון (או שלפניו) מה'שבעה', צץ לו עניין אישי כלשהו, שמנע ממני לקיים את ביקורי היומי בבית האבלים. נו, חשבתי לעצמי, יום אחד לא אבוא, מה כבר יקרה?

טלפנתי לידידיי החדשים, והתנצלתי עמוקות על נבצרותי הזמנית מעריכת התפילות ליום זה. כצפוי, בן שיחי מעבר לקו הנהן בהבנה. 'כן, בטח', אמר, ו'מה פתאום' ו'תרגיש נוח' ועוד כהנה.

אלא מה? כעבור שעה אני מקבל טלפון מצד שלישי (יהודי חביב העונה לשם אסף נגל), ששואל בעדינות אם אני השליח בשכונת אזורי-חן. למה? – כי יש שם איזו משפחה שהוא מכיר, שבדיוק יושבת 'שבעה' והם זקוקים לרב שינהל היום את התפילות.

"כן", הוא מספר לי בלהט, "היה להם איזה רב אחד שבא יום-יום; דווקא מאוד נחמד ומעניין, אבל לא כל-כך רציני... היום הוא מודיע להם פתאום שהוא לא יכול לבוא, והם חושדים בו שפשוט נמאס לו מהם ועל-כן הוא מתחמק. אבל לא נורא", מוסיף ומסביר לי נגל, "אני כבר מתורגל: מיד התקשרתי לצא"ח וקיבלתי את מספר הטלפון שלך. נו", הוא חותם בשאלה, "אז אתה יכול לגשת לשם הערב?".

                                                         *

מזל או מלאך – לא יודע. אבל כמו שבהצלחותינו אנו רואים בבירור את 'כוח המשלח', כך גם ב'מכות' הקטנות שאנו מקבלים על הראש מדי פעם, אם רק מתבוננים היטב, אפשר לראות מאחוריהן את הרבי העומד על גב השליח ו"מכה אותו ואומר לו: גדל!".

הטור "שליחות אישית" נכתב על-ידי א' השלוחים בישראל ומפורסם באדיבות מגזין כפר חב"ד