יעקב קפלן
צילום: י' בלינקו, ארכיון

בט' באדר שני ת"ש הגיע כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע ל'חצי הכדור התחתון'. באותו יום, 44 שנים מאוחר יותר, יצא הגה"ח הרב יהודה-לייב שפירא שי' מ'חצי הכדור התחתון' אל עבר צידו האחר של הכדור, אל 'המדינה ההיא'.

כשהרב שפירא שיחי' מעלה זיכרונות מ-14 הימים שבהם עשה עם רעייתו בשליחות-קודש בגוב-האריות הסובייטי, הוא כאילו חווה אותם מחדש. תוך שהוא מעיין בדו"ח הארוך ששלח לאחר מכן לרבי, הוא נזכר בעוד ועוד פרטים והתמונה כולה קורמת עור וגידים. אתה מקשיב לו ומרגיש כאילו הנך מתלווה אליו במסעו לתוככי רוסיה הסובייטית, רוסיה של קונסטנטין צ'רננקו.

הימים ימי השלטון הקומוניסטי ברוסיה הסובייטית. השלטונות משתמשים באמתלאות שונות כדי להקשות על יהודי ברית-המועצות את חיי היהדות ולמנוע מהם את האפשרות לקיום מצוות, למרות שהחוקה הסובייטית מדברת במפורש על "חופש דת".
אל תוך המציאות המעורפלת הזו היו נוחתים באותה תקופה זוגות השלוחים שלשכת 'עזרת אחים' החב"דית היתה שולחת מארצות-הברית לברית-המועצות. השלוחים נסעו תמיד בברכתו המפורשת של הרבי, למרות שהנסיעה עצמה היתה אפופה בחשאיות רבה. השלוחים היו נוסעים לרוסיה בתור תיירים, כמובן, אבל היו מביאים איתם ספרי-קודש ותשמישי קדושה (לשימוש עצמי, כביכול), מוסרים שם שיעורי-תורה לגברים ולנשים, ובעיקר – מחזקים את רוחם של היהודים באותם מפגשים חטופים ובהתוועדויות מחתרתיות שקיימו עמם.

לפני נסיעתם של הרב והרבנית שפירא שיחיו, כבר נסעו כמה זוגות שלוחים. ובכל זאת, כשאני שואל את הרב שפירא אם לא חש פחד לקראת כניסתו למדינה קומוניסטית, הוא מודה שהיה פחד. "שאלנו מביני-דבר מה עלול לקרות אם השלטונות יתפסו אותנו בדבר שאסור לשיטתם, והם אמרו לנו שלפי הכללים המקובלים כיום, הרי שבמקרה הכי גרוע יגרשו אותנו מיד מברית-המועצות. אבל לך תדע איזה 'כללים' יכולים להתחדש ברוסיה מרגע לרגע, וברור שאין להוציא מכלל אפשרות מצב של מאסר. בכל זאת, החלטנו להסתכן למען המשימה החשובה של חיזוק יהודי רוסיה – ולנסוע.

"עצם ההכנה לנסיעתנו היתה כרוכה מצידנו במאמצים רבים", פותח הרב שפירא את סיפורו. "הגענו ללשכת 'עזרת אחים' בניו-יורק ושם לימדו אותנו כיצד יהיה עלינו להתנהג בימי שהייתנו שם. נתנו לנו הדרכות ממש לגבי כל פרט ופרט, כמו מה מותר להביא לשם לפי החוק ובמה נצטרך לנסות להערים על השלטונות.

"למשל, מסרו לנו שמות, כתובות ומספרי-טלפון של יהודים ברוסיה שיהיה עלינו לפגוש שם. הם היו בעיקר אנשים שאירגנו קבוצות קטנות של יהודים שילמדו תורה במחתרת, והיינו אמורים להביא להם בסתר חפצי-ערך, שבברית-המועצות היו יקרים מאוד, כדי שימכרו אותם בשוק השחור ובכסף שיקבלו תמורתם יוכלו לממן את המשך הפעילות והשיעורים שלהם. אילו השלטונות היו תופסים אצלנו רשימות מסודרות של אזרחים רוסים, זו היתה ממש סכנה עבורנו. לכן היינו צריכים לרשום את הכול בקודים. בדרך-כלל השתמשנו ב'כתב מזוזה', כתב שבו כל אות מוחלפת באות הבאה אחריה באל"ף-בי"ת. כך רשמנו לעצמנו את כל הפרטים הנחוצים לנו".

הרבה תיחכום היה דרוש כדי להסוות את תשמישי-הקדושה שנשלחו איתם. "למשל, את הדיו ששלחו איתנו בשביל כתיבת ספר-תורה, הסתרנו בתוך שפופרת של משחת-נעליים. לקחנו שפופרת מלאה, רוקנו את תוכנה ואז מילאנו אותה בדיו. כך בדיוק עשינו גם לגבי צבע המשמש לצביעת רצועות של תפילין".

כשזה הגיע לציציות, הרעיון היה יותר קל. "הבאתי אתי הרבה טליתות-קטנות, לשימוש עצמי כביכול. מלבד זאת, הבאנו חמישה סלילים גדולים של חוטים כשרים לציציות. בכל סליל היה חוט אחד ארוך מאוד שמלופף על גבי כדור (כמו חוטי טווייה), ונעצנו כמה מסרגות בכדורים האלה, כדי שזה ייראה כאילו אשתי משתמשת בזה לטווייה".

גם פריטי לבוש דתיים לא היו נפוצים אז ברוסיה. לכן הביאה איתה הרבנית שפירא עשר פאות-נכריות והרבה מטפחות ראש ("לשימוש עצמי"), וכן כיפות וצעצועים עם סמלי 'צבאות ה''. היו יהודים ברוסיה שנזקקו לתרופות מסויימות שאין להשיגן ברוסיה, וה'תיירים' התבקשו לקחת איתם גם את התרופות הללו בעבורם. הציוד האלקטרוני שיועד למכירה בשוק השחור כלל שתי מצלמות חדישות, שני מכשירי הקלטה משוכללים ושני שעונים דיגיטליים חדשים.

והיה פריט נוסף שלקחו איתם, פשוט אבל שימושי מאוד עבורם. "הזהירו אותנו מראש, שכאשר נשב בחדרנו במלון, אסור לנו לדבר על שום עניין שקשור לשליחותנו המחתרתית, משום שסוכני ק-ג-ב יושבים במקום סתר ומצותתים לכל מילה שנאמרת בחדר. לכן הבאנו איתנו משחק ילדים ידוע, שבו אפשר לכתוב בעזרת עיפרון על לוח ניילון מיוחד, ואחר-כך מסיטים ידית קטנה כלפי מטה ומוחקים את כל מה שנכתב על הלוח. בצורה זו נוכל לנהל 'שיחות' בנושאים חשאיים כשנשהה בחדרנו במלון".
ולא נפקד גם מקומו של משלוח נכבד של מזון כשר למהדרין, מצרך נדיר ויקר מאוד ברוסיה של הימים ההם. "שלחו איתנו עשרות רבות של קופסאות שימורים שהכילו נקניק ובשר מבושל (שתרם חמי, הרב ליברמן, מעסקי הבשר שלו), אבקת מרק, טונה, גבינה, שמרים ושוקולד. והעיקר: הבאנו איתנו שמונה פאונד של מצה שמורה. וכל זה היה מיועד כביכול עבורנו".


הכול חשוד

ההכנות לשליחות החשאית כללו גם תידרוך מפורט שהרב והרבנית שפירא קיבלו בלשכת 'עזרת אחים' על הקבוצות השונות שמארגנות ברוסיה פעילות יהודית ושיעורי-תורה. עיקר התידרוך היה כמובן לגבי הפעילים הבולטים של חב"ד שם, שבראשם עמד הרה"ח ר' געטשע וילנסקי (ע"ה), זקן החסידים במוסקווה ("יהודי מאוד נעים ומסור, שכל הפעולות התנהלו דרכו"), לצד הרה"ח ר' גרשון ('גרישה') רוזנשטיין (ע"ה), וכן בחור פעיל ונמרץ בן 19 שהיה מכונה 'יהודה הקטן' (כדי להבחין בינו לבין הקשיש ר' יהודה ברטנובסקי שהיה מכונה 'יהודה הגדול').

ואם כבר הזכרנו מספר פעילים חב"דיים במוסקווה, כדאי לציין שהיתה להם התכתבות רצופה עם לשכת 'עזרת אחים' בניו-יורק. יצויין במיוחד 'יהודה הקטן' שהיה 'מאכער גדול', וגם התמחה בכתיבה בשפת-סתרים. "באחד המכתבים ששלח 'יהודה הקטן' לניו-יורק בנוגע אלינו, כתב שאלה כלשהי 'בנוגע לאיש שבא ממקום הרחצה...' (שהרי מוצאנו ממיאמי-ביטש)...".

אבל השלוחים תודרכו גם לגבי מספר פעילים לא-חב"דיים כמו פולאנסקי ואסס, שמסרו שיעורי-תורה לעשרות תלמידים. "עבור פולאנסקי, לדוגמה, שלחו באמצעותנו מצלמה יקרה שהיתה שווה אז ברוסיה כמה מאות רובלים. העזרה של ליובאוויטש לא היתה מיועדת רק לחב"דניקים; כל מי שעסק ברוסיה בהרבצת תורה קיבל תמיכה מ'עזרת אחים' בהוראת הרבי".

תידרוך מיוחד קיבלו הרב והרבנית שפירא בנוגע לצילום תמונות ברוסיה: מותר להם להצטלם בעצמם וכן לצלם נופים ומקומות, כולל בתי-כנסת וכדומה, אבל אסור לצלם אף אדם אחר!

הרב שפירא מסביר: "השלוחים שנסעו לפנינו צילמו שם כמה אנשים, וכשהיו בנמל-התעופה בדרכם לצאת מרוסיה, עצרו אותם פקידי המכס והחרימו מהם את כל התמונות, וגם רשימות של בקשות שונות שביקשו כמה אנשים למסור לרבי. מיד כשהמטוס שלהם עצר בחניית-ביניים באירופה, התקשרו לניו-יורק ודיווחו על כך לרבי. ושמעתי אחר כך שהרבי היה מאוד מודאג מזה. משום שאם השלטונות יתפסו את האנשים המדוברים – הרי זה בעיניהם דבר חמור מאוד: קיום קשרים עם גורמים בחו"ל! לכן, לפני נסיעתנו כבר למדו בלשכת 'עזרת אחים' את הלקח והזהירו אותנו שלא נצלם שום יהודי ברוסיה".

גם בנוגע לבקשות של אנשים מרוסיה שיופנו לניו-יורק, הדריכו אותם מראש כיצד לנהוג. "את כל השמות והנתונים שימסרו לנו כדי להעבירם לניו-יורק, יהיה עלינו לרשום ב'כתב מזוזה' ובקודים שונים. את הניירות האורגינליים שימסרו לנו יהיה עלינו להשליך לבית-הכיסא. וגם זאת עלינו לעשות בדרך מושכלת: בשעת קריעת הניירות יש צורך להוריד את המים כל הזמן, כדי שמכשירי הציתות של הק-ג-ב המושתלים בחדרנו לא יקלטו את רעש קריעת הניירות".

"התחושה הכללית שאפפה אותנו בסיום מסכת התידרוכים", מסכם הרב שפירא, "היא שאצל השלטונות ברוסיה הכול חשוד ועל-כן עלינו להיזהר על כל צעד ושעל.

"הנסיעה שלנו נועדה להתקיים ביום שלישי, ט' באדר שני התשד"מ", מתחיל הרב שפירא בטון דרמטי את השלב השני של סיפורו. "כמובן, לפני כן כתבנו לרבי על הצעת הנסיעה, והרבי נתן לנו את ברכתו. בבוקר יום הנסיעה נודע לנו כי הרבי עומד לנסוע ל'אוהל', והמזכיר מסר לי שכאשר הרבי ישוב מה'אוהל' עליי להיות ב-770. הבנתי מדבריו שהרבי כנראה ישלח איתי משהו לרוסיה. לאחר מכן סיפרו לי שבאותו בוקר הרבי הכין חבילה שלמה של דולרים ושאל את המזכיר אם אני ואשתי נהיה ב-770 כשישוב מה'אוהל'. המזכיר ענה שכן, ולכן הודיע לנו שעלינו להמתין שם. למעשה, הרבי החליט שלא לשלוח איתנו את כל החבילה (כנראה מטעמי ביטחון) ושלח רק דולר עבורי ודולר עבור אשתי, וציין על פתק שזה על-מנת לתת זאת לצדקה ברוסיה, לאחר שנמיר את הדולרים באופן חוקי למטבע המדינה".


חיילים ושוטרים חמושים

קודם הנסיעה התעניין הרב שפירא, דרך המזכירות, אם יזכו להביא עמם 'משקה' מהרבי ליהודי רוסיה. "אחרי מנחה המזכיר נכנס לחדרו של הרבי, ואחר כך יצא ואמר לי את הדברים בשם הרבי: 'הרי הם נוסעים לרוסיה לפורים, ופורים הוא זמן ששותים 'משקה'. הם נוסעים למדינה שכולה 'משקה', ואם יביאו 'משקה' מכאן – עלולה להתעורר שאלה אצל הרשויות שם: מדוע מביאים 'משקה' מאמריקה לרוסיה? הדבר עלול לעורר אצלם ספקות וחששות, ולכן עדיף שלא לשלוח'. עד כדי כך הרבי היה זהיר בזה! והרבי הוסיף: 'שייקחו איתם דברים אחרים מכאן, שייקחו איתם נקניק וכדומה'...".

הרבי נתן לנו את ברכתו ויצאנו לדרכנו. בשעה שש בערב יצאנו מניו-יורק במטוס של חברת התעופה 'לופטהנזה' שטס למוסקווה, עם חניית-ביניים בפרנקפורט. לפרנקפורט הגענו ביום רביעי בבוקר, י' באדר שני. כעבור כמה שעות היינו אמורים להמשיך עם 'לופטהנזה' למוסקווה, אבל היינו צריכים להחליף מטוס. כבר בנמל-התעופה בפרנקפורט התחלנו לטעום את טעמה של 'המדינה ההיא'. השער שדרכו יוצאים אל המטוס שטס למוסקווה ממוקם במקום מאוד צדדי בנמל-התעופה. אבל זה לא היה כמו סתם החלפת מטוס בטיסה. מיד כשהתקרבתי לשער הזה, הרגשתי כאילו אני עובר כעת לעולם אחר...".

"נחתנו במוסקווה בי' באדר שני בשעה שש בערב. מיד כשירדנו במדרגות מהמטוס הרגשנו שהגענו למדינה שבה אין לך חופש תנועה וחופש פעולה. כל כמה מדרגות עומדים חיילים ושוטרים חמושים בנשק, זה ממש הפיל עלינו פחד. בכל שטח נמל-התעופה במוסקווה היתה תאורה מאוד חלשה ומעומעמת. זה הזכיר לי את התיאורים של הרבי הריי"צ ברשימת-המאסר שלו, כיצד הובילו אותו במדורי בית-הסוהר 'שפאלערקע' במקומות חשוכים כדי להפחידו. היה ברור לי שהם רוצים לנטוע בלב כל התיירים את התחושה שכעת אתה כבר ברשותם".

אבל הפחד הגדול עוד היה לפניהם. "עמדנו יחד עם כל נוסעי המטוס בתור לבדיקת הדרכונים והוויזות. כשהגיע תורנו הם לקחו את הדרכון של אשתי, עיינו בו ודפדפו בו למשך זמן ארוך, כאילו שמשהו לא בסדר שם. כמובן, הם עשו זאת במכוון על-מנת לעורר בנו פחד ותחושה לא-נעימה. אחרי ה'בדיקה' הממושכת הורו לאשתי להמשיך בדרכה ולהמתין בצד, ולי הורו להמתין. שוב חזר על עצמו המחזה, והפעם ביתר שאת: הם התחילו לבדוק את הדרכון שלי ולעיין בין דפיו בדקדקנות, כאילו שיש שם איזו בעיה. בין לבין שוחחו בטלפון כמה פעמים, וקראו לאישיות בדרג גבוה. בינתיים השתרך מאחורינו תור ארוך מאוד של אנשים שעדיין לא עברו את בדיקת הדרכונים, אבל הפקידים כלל לא נראו מוטרדים מזה... הפקיד הבכיר הרים טלפון רגיל ושוחח עם מישהו, ואחר כך הרים טלפון אדום ושוחח עם עוד מישהו. היה ברו שהכול נעשה כדי להטיל עלינו פחד ולהלחיץ אותנו. הגיע פקיד בכיר עוד יותר, הם דיברו בינם לבין עצמם משך זמן רב, ובסוף שחררו אותי ופגשתי את אשתי שהמתינה בצד.

"לאחר שאספנו את כל המזוודות הגדולות והעמוסות שלנו, המשכנו לעמדה של בדיקת המזוודות על-ידי אנשי המכס. כשהגיע תורנו, עצרו אותנו והתחילו לערוך בדיקה מדוקדקת ביותר בכל חפצינו".

אם בני הזוג שפירא סברו שבדיקת המזוודות שלהם תסתיים כעבור עשר דקות, הם טעו לגמרי. הבדיקה נמשכה קרוב לשלוש שעות! החרדה שליוותה את זוג השלוחים באותן שעות אינה מאפשרת להם לשכוח שום פרט מהבדיקה הקפדנית. "לפני הכול הם בדקו את תיק-הצד שלי ומיששו בו כל חתיכת נייר", משחזר הרב שפירא. "כבר שם היה לי 'נס' קטן: הם רק מיששו בידיהם את הניירות, אך לא עיינו בתוכנם. כך התאפשר לי להכניס אתי לרוסיה שתי חוברות של 'הנחות', ביידיש ובאנגלית, מההתוועדות של הרבי בשבת האחרונה, פרשת פקודי, וכן את ה'ליקוט' השבועי שהגיה הרבי לפרשת ויקרא".

השלב הבא היה הרבה פחות 'חלק'. "בתיקי-הצד שלנו היו גם שתים-עשרה חבילות של נקניק. בהתחלה הפקידה הבודקת התכוננה להשאיר בידינו את הנקניק, משום שבשר מוכן לאכילה מותר להכניס למדינה. אבל אז הופיעה פקידה בכירה יותר וטענה שזה אסור בהחלט. אומרת ועושה: היא לקחה מידינו את כל חבילות הנקניק והכניסה אותן לתיק הפרטי שלה. אחר-כך הביאה נייר שכתוב עליו, ברוסית ובאנגלית, שאסור להכניס מחו"ל כמה דברים, כולל בשר חי, וביקשה שנחתום על זה. בהתחלה סירבנו, בנימוק שנקניק אינו בגדר בשר חי אלא מבושל, אך היא התעקשה ובלית-ברירה חתמנו על הטופס".

במבט לאחור ייתכן שמעז יצא מתוק: לאחר שהפקידה מילאה את תאבונה בחבילות הנקניק, שכך תאבונה להחרים עוד דברים, וכך ניצלו כמעט כל תשמישי-הקדושה שהשלוחים הביאו.


תמונת הרבי ניצלה

מתיק-הצד עברה הבדיקה למזוודות. "הם בדקו את כל חפצינו, אחד לאחד, ומיששו כל חבילה וכל פריט קטן שהיה שם. חפץ אחרי חפץ. מיד בהתחלה גילו הבודקים שיש במזוודותינו המון קופסאות של מזון. הם התחילו לדבר על כך בינם לבין עצמם ושמעתי שאחד מהם אמר לחברו ברוסית בקול רם: 'הם מביאים את זה בתור מתנות לאנשי אודסה' (אינני מבין רוסית, אבל מספר מילים ברוסית למדתי בבית, ושמעתי אותם אומרים 'אודסה' ו'פאדארקעס' [מתנות]). בינתיים חזרה הפקידה הבכירה ואמרה שיש כאן סוג מסויים של גבינה שאסור להכניס מחו"ל, והחרימה לנו כמה גבינות. למזלנו, חלק מתכולת המזוודות נבדק לפני שחזרה ומהדברים הללו לא החרימו כלום. אבל מהמזוודות שנבדקו לאחר שחזרה החרימו עוד מאכלים אחדים.

"לדוגמה, הבאנו צנצנת סגורה של קפה טחון, שבתוכה היה קופון לקנייה חוזרת של המוצר בהנחה. הם ניענעו את הצנצנת, ופתאום גילו שיש בתוכה נייר מרשרש! מיד הם עשו מזה 'עסק' שלם: מה עושה חתיכת נייר בתוך צנצנת קפה?! ניסיתי להסביר להם שזה קופון של הנחה אבל ברוסיה הסובייטית כנראה לא ידעו מהי 'הנחה'... הם קראו לפקידים בכירים ובסוף הסכימו להשאיר לנו את הקפה".

ושוב נס: דווקא בבדיקת המצות לא הוחרמה אפילו מצה אחת. "הם פתחו את כל הקופסאות של המצות ובדקו בין כל מצה ומצה, אבל בין כל מצה ומצה היה נייר דק ובהשגחה פרטית הם נגעו רק בניירות ולא במצות! שמעתי שהם מדברים בינם לבין עצמם ברוסית על מהותן של המצות, ואמרתי להם באנגלית שזה סוג של קרקרים. אינני יודע אם האמינו לי, אבל עובדה היא שלא החרימו את המצות".

מהמאכלים נמשכה הבדיקה לספרים ותשמישי-הקדושה. בקשר לספרים התברר שהיתה להם סיבה טובה לחשד. "בניו-יורק הורו לי שאתלוש את הכריכה ודף השער של כל הספרים, כי שם מופיעים חותמת קה"ת והשם ליובאוויטש, וגם כדי שלא יהיה נראה שאנו מכניסים ספרים חדשים. אבל בדיעבד התברר שההנחיה הזו היתה טעות, כי דווקא תלישת הכריכה עוררה את חשדם. הם הניחו בצד את כל הספרים שהבאתי אתי, ולמרות כל טענותיי שהספרים מיועדים לשימוש אישי בלבד, זה היה ללא הועיל. הם פסקו שמדובר בספרות זרה שאין שום היתר להכניסה למדינה".

אחר כך הביאו הבודקים טופס גדול ברוסית וכתבו עליו את שמות כל הספרים שהחרימו. "הם אמרו לי שכתוב שם שהוחרמו כל הספרים שהבאתי ועלי לחתום על זה. אמרתי להם שאינני יכול לחתום, כי אינני יודע לקרוא רוסית ואינני יודע על מה אני חותם. אך הם התעקשו ואמרו שאני חייב לחתום. ניסיתי להתעקש ולדרוש שלפחות אכתוב לפני חתימתי שורה אחת באנגלית, שאני חותם על כך שהחרימו את ספריי ותו לא, אבל גם לכך לא הסכימו. 'נייט!', קבע הפקיד בפסקנות.

הכתבה במלואה מתפרסמת השבוע במגזין של 'כפרחב"ד'