הרב יוני שפיצר, עין כרם - ירושלים
המוזיקה השתנתה

רעייתי החזירה את השפופרת למקומה וחייכה. "טליה", היא זרקה. חייכתי גם אני. הריטואל הזה חוזר אחת לכמה זמן, כשבסוף כל שיחה עם טליה, שנינו מחייכים. כן, מי היה מאמין.

לעין-כרם הגענו בערב ראש-השנה תשס"ג. עם ההתארגנות הראשונית ופריקת המזוודות התחלנו להתכונן לחגים שבפתח. והנה הגיע גם חג-הסוכות. הדירה שבה התגוררנו שכנה במרכז השכונה, בטבורו של מדרחוב שבו עוברים מאות מטיילים, מקומיים ותיירים. מובן שניצלנו את מיקומנו האסטרטגי ובנינו שם סוכה גדולה, כשאנו מזמינים את העוברים והשבים להיכנס פנימה, לברך על ארבעת-המינים ולטעום דבר-מה. מחוץ לסוכה הפעלנו מוזיקה חסידית בתקווה למשוך לסוכה מבקרים רבים ככל האפשר. לפתע נכנסה לסוכה בסערה אישה כבת ארבעים והחלה לצעוק עלינו: "כבו את המוזיקה ה'דוסית' הזאת! מה קורה פה?! מה זה הרעש הזה?!", ועוד כהנה.

זו הייתה פגישתנו הראשונה עם שכנתנו היקרה טליה.

התנצלנו וכיבינו את המוזיקה, חוששים מהבאות; מי יודע מה עוד צפוי לנו.

למרבה הפלא, דווקא בעקבות אותה התפרצות של טליה, משהו בה השתנה. היא יצרה איתנו קשר שהתחזק והלך. ומשנוכחה לדעת שאין לנו קרניים, החלה גם להתארח אצלנו בסעודות-שבת. הסעודות הללו פתחו לפניה צוהר לעולם חדש בעבורה, וכל דעותיה על יהדות ועל דתיים השתנו עם הזמן מן הקצה אל הקצה. בתוך כך למדנו כי היא מחוברת לכל מיני 'תורות' ו'אמונות' שמקורן במזרח-הרחוק.

מספר שבועות לאחר אותו חג-סוכות, בליל י"ט בכסלו, חזרתי מהתוועדות חסידית ולפתע קלטו אוזניי שירה שעלתה מביתה של טליה. לא הייתי צריך להתאמץ הרבה כדי לקלוט את מילות השיר "א-לי אתה ואודך", עם המנגינה החב"דית הידועה. משתאה כולי הקשתי על דלת ביתה של טליה. האומנם אירגנה שכנתנו מתחת לאפנו התוועדות חסידית ולנו לא סיפרה על כך?! תהיתי.

כשהדלת נפתחה נדהמתי לגלות קבוצת בני-אדם (בהמשך יתברר לי כי מדובר בחבורה הנפגשת בקביעות, כל פעם בבית אחר) היושבת במעגל על רצפת הסלון ושרה בדבקות "א-לי אתה". גם הם הביטו בי בתדהמה גדולה.

נכנסתי פנימה, הצגתי את עצמי ואמרתי ש"כל דבר בעולם הוא בהשגחה-פרטית ובכלל זה גם הפגישה שלנו". התקרבתי אליהם עוד והצטרפתי למעגל. ואז סיפרתי להם כי הלילה הזה הוא 'חג הגאולה' של הצדיק שחיבר את הניגון המרגש שהם שרים, על מילותיו של דוד המלך. סיפרתי להם עוד על רבנו הזקן וחשתי מיד ברושם העז שדבריי כמו גם עצם הופעתי המפתיעה – הותירו עליהם.

אם נזקקתי להוכחה נוספות בדבר התועלת שהצמיחה הפגישה הלא-מתוכננת בסלון ביתה של טליה, הרי שקיבלתיה כעבור זמן מה. יום אחד, בעודי עומד במרכז המדרחוב ומזכה יהודים במצוות תפילין, פגשתי את ראש הקבוצה הנזכרת, שסיפר לי כי מאז י"ט בכסלו הוא מניח תפילין יום-יום.

וטליה? היא, לצערנו, עזבה את עין-כרם ומתגוררת במקום אחר. אבל הקשר בינינו מוסיף להיות הדוק וחם. "מי היה מאמין שיום אחד יהיו לי חברים חרדיים!", היא אומרת לנו לא-פעם בחיוך.

הטור "שליחות אישית" נכתב על-ידי א' השלוחים בישראל ומפורסם באדיבות מגזין כפר חב"ד