מערכת COL
|
יום כ"ב אייר ה׳תשס״ח
27.05.2008
מבט אחר לשעורה ● הגיגים לפרשת במדבר
הכיצד יכולה שעורה גשמית (מאכל בהמה) לעדן את הנפש? מדוע מבכירה השעורה בשדות הארץ בטרם החיטה? האם יש לדבר השלכה תורנית ומעשית על חיי העבודה של היהודי? ● COL מגיש כמידי שבוע את מאמרה האקטואלי של הגב' רבקה ערנטרוי ● מוגש לקראת פרשת במדבר וספירת העומר למאמר המלא● מאמרים נוספים של הגב' ערנטרוי במדור "תורני" >>>
(צילום: ישראל ברדוגו)
מאת רבקה ערנטרוי
'בדרך מצוותיך' לאדמו"ר הצ"צ במצוות הקרבת וספירת העומר עמ' 50 מובא כי
את הפסוק "והיה באכלכם מלחם הארץ, תרימו תרומה לה'" (במדבר ט"ו י"ט) ודורש הזוהר כי כוונתו הוא לא רק כפשוטו - שהיא מצוות הפרשת חלה בראשית העריסות אך הכוונה העמוקה היא לעומר התנופה, היות ותנופה אינה מורה דווקא על הרמה אך על תנועה של הולכה ושיבה, ואולם העקרון שמסמל העומר היא תנועה של הרמה ובמצוות הפרשת חלה שנאמר "ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה לה'" (במדבר ט"ו כ') אין תנועת ההרמה משחקת משמעות מיוחדת. מדוע?
הזוהר, אפוא, מבאר את משמעות המושג לחם הארץ בתור שבולת השעורה המבכירה בטרם החיטה ואת המשמעות הרוחנית של הדבר בנוגע להשקף חייו של היהודי. הכיצד?
וכי לחם הארץ היא אך שעורה שממנה מביאים מנחה ראשונה, הלא יש חמישה מיני דגן, ומדוע אין מקריבים את העומר משאר מיני דגן?
מהי, אפוא, משמעותה הפנימית של השעורה ומה מאפיין אותה ומייחד אותה על שאר מיני דגן שדווקא היא מכונה לחם הארץ, היא מבכירה ראשונה ודוקא בה יש מחוייבות של תנועת הרמה והורדה?
כיצד משתקפים הדברים ומתגלמים בחיי היהודי ואיזו משמעות יש לימים בהם מוקרב העומר ובהם נערכת ספירתו עם השנויים הרוחניים שמתרחשים אז בנפשו של היהודי?
שעורה –שעור ה'
המושג שעורה נובע מהמילה שיעור (מידה) והוא מורה על המשכיות של החיים לברואי העולם הזה באופן שכל אחד מהם זוכה באותו שעור של חיים שהוא מסוגל להכיל. זוהי, למעשה, תנועה של גבורה והצטמצמות אלוקית.
(באם ממשיכים לנברא מסוים תכולה של אור שהיא למעלה מיכולתו להכילו, מתבטל הכלי והאור הפנימי שבקרבו נעשה מקיף לו).
הדבר התבצע בעשרה המאמרות שהעולם נברא בו, דהיינו ע"י הדיבור האלוקי שהתמשך מה' (חמשת) מוצאי הפה האלוקיים. ולכך רומזת אות הה' החותמת את המילה שעורה.
ההמשכיות של אור מצטמצם זה ממקורו בעליונים, (בארץ העליונה) נמשך לארצנו הגשמית ומתגלם בשעורה ונתבצע בתהליך שבירת הכלים ולכן בהתרקבה בארץ ועד לצמיחתה, דבקים בה הטוב והרע המעורבים זה בזה.
מאחר והגבורות נמשכות תחילה לבנות את העולם, ולאחריהן החסדים, מבכירה השעורה בטרם החיטה, והקרבתה על המזבח כקרבן העומר מזכך ומטהר אותה, כך שהיא מזינה את מלאכי הקודש, המכונים חיות המרכבה, ממש כמו ששעורה גשמית מזינה את הבהמה שבארץ.
חמשת מוצאות הפה מכוונים לארבע מחנות השכינה שבמרכבה העליונה, הנישאת ע"י מלאכי הקודש שנבראו בששת ימי בראשית והם האריה, השור והנשר שדרכם נמשכת החיות האלוקית לארץ המתגלמת באריה בתנועה של חסד ואהבה והסתלקות להיכלל בה', בעוד השור מסמל תנועה של גבורה ויראה של שור גועה, והנשר מסמל עפיפה במידה ממוצעת של אהבה ויראה מתמזגות.
המוצא החמישי הוא מוצא החיך שבו נתפס הטעם והוא מסמל את המקור למוצאות המתגלם בחכמה האלוקית שהסמל שלה הוא טעם.
העובדה שכל מחנה מקבל את השעור הספיציפי שלו גורמת לו שהוא יהיה נפרד ונבדל ממשנהו ולכך כוונת המילים במרכבת יחזקאל "ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה" (יחזקאל ט"ז ו') ואולם המילה פניהם מופיעה בטעם של זקף גדול, המפסיק בין המילים כנפיהם ופניהם היות והכנפיים נפרדות בשל השעור השונה של אלוקות שמקבל כל מחנה, אך לכלם נמשך אור ממוצא החך המסמל טעם בסמל של חכמה ואור זה חודר לפנימיותם (פניהם) ואינו מפריד ביניהם, אך אדרבא מביא שלום ביניהם בשל עוצמת האור החולשת עליהם ממוצא החך ומבטלת אותם להתאחדות של שלום.
המלאכים הם שממשיכים שעור זה מהארץ העליונה לארצנו והארץ מניבה שעורה, ואולם מצוות הקרבת העומר מיועדת שהיהודי בנשמתו האלוקית יברר שעורה זו על מזבח העומר והשעורה הרוחנית תזין עתה את המלאכים, המה חיות הקודש והמכונים "בהמה רבה".
וכהשעורה שנמשכה ,למעשה, מהארץ העליונה והרוחנית, נתבררה על המזבח בתור קרבן העומר, מזינה את המלאכים, וע"י אכילת מלאכים זו מתבררים הניצוצות הרוחניים שבשעורה ויש להם התעלות נוספת. (ממש כמו שתופעה של אכילה מבררת את המזון בהפרידה בין החלק הבר שבו ובין הפסולת. כך מבררים אותה המלאכים וקוראים קדוש, ובכך מתעלים הניצוצות מעלה לעליונים.
ע"י ספירת העומר, אנו ממשיכים אלינו ומורידים את אותם ניצוצות שנתבררו באכילת המלאכים את קרבן העומר ואלו משמעותיים מאוד לגבי הנפש הבהמית שבנו, היות והמשכות אלו גורמים שהתבוננותה של הנפש הבהמית תהיה נוגעת בנקודת הנפש,תהיה ממשית ומשמעותית עד שיתרחש מצב שהמידות יתעוררו והנפש הבהמית תתעדן יותר ותזדכך בתנועה של רצוא להיכלל באלוקות.
ע"י ספירת העומר אנו גם ממשיכים ברכה לתבואת הארץ שתמשך ע"י המלאכים המוליכים השפעה אל הארץ הגשמית.
רצוא ובטול – שעורה וחיטה
בעוד ששעורה מסמלת את השעור הרוחני בו יכולה לאחוז הנפש הבהמית ואת תנועת העמקתה והתבוננותה בגדלות ה' לפי יכולת שעורה עד להתעוררותה בתנועה של רצוא, הרי שהחיטה הנמשכת לאחר השעורה מהווה סמל לחכמה (אכילתה המתגלמת בשתי הלחם בקרבן שבשבועות)שאינה מעוררת אך תנועה של רצוא, אך מביאה לבטול. הכיצד?
השעורה מסמלת בחינה של בינה ותפיסה של הנפש הבהמית המתעמקת ומתבוננת בגדולת ה' לפי שעור יכולת השגתה, לעומתה מסמלת החיטה המשכה הנעלית ממקור המלאכים הן חיות המרכבה והשרש לנפש הבהמית.
החיטה היא סמל להמשכיות מבחינת האדם שעל הכסא וחז"ל רואים בה סמל לעץ הדעת ואכן הגמטריה שלה הוא 22 ומקביל ל22 האותיות הממשיכות (אתא – המשכה) את החכמה לגלויה.
אכילת שתי הלחם בשבועות מיועדת להמשיך את הדעת הנעלמת ולהביאה לידי גלוי, וממש כמו תינוק שאוכל דגן, יודע לפתע לקרוא אבא ורגשות ההשתוקקות שלו עצומים עד מצוי הנפש, מבלי שהתינוק מבין אפילו כיצד הוא משתייך לאביו, כן מעוררת אכילת העם את החיטה בקרבן שתי הלחם בשבועות את העם להיכלל במקור החכמה בתנועה של בטול המכשירה אותו לקראת הגילוי שבמעמד הר סיני.
שיתוף בין שתי הנפשות
ההתגלות האלוקית בחצות של פסח לא שינתה את מעמדה ומצבה של הנפש הבהמית, היא עדיין נשארה אז בתוקפה, אך בשל האור העצום, היא נתבטלה ולא היתה מוחשת, ביום שלאח"כ פג האור והיהודי החל לזכך את נפשו הבהמית ע"י הקרבת העומר שנעשתה ע"י הנפש האלוקית.
הנפש הבהמית עצומה היא ועזה היות ואין בה שליטה של מוחין המרככת ומשקיטה אך מאידך בשל מקורה הנעלה, נמשכת אליה תנועה של התבטלות מהחיות שבמרכבה בשל עוצמת הגבוה הנשגב שלהם, דבר שאין לנפש השכלית, היות והשכל חש את מציאותו החזקה וקשה לו להתבטל ולהיכנע.
הנפש האלוקית גורמת שהנפש הבהמית תתעורר בתנועה של רצוא, ואך הנפש הבהמית משיבה בה עוצמה וכח עז שאין בה בשל שליטת המוחין המרככת אותה.
וכך ניתן להבין את פשר המילים המהווים ססמא לימים שמפסח ועד לעצרת:
"משכני" – זוהי משיכה של נפש אלוקית בלבד בהתגלות האלוקית של חצות הלילה בפסח מצרים.
"אחריך נרוצה" – ההתעוררות של הנפש הבהמית בעבודת הקרבת העומר והספירה בתנועה של רצוא, משפיעה על הנפש האלוקית שתתעצם אף היא ותתחזק ומכאן הבטוי בלשון רבים. (נרוצה) ומשם מובילה הדרך ל"הביאני המלך חדריו" זהו עולם של תורה שנמשך לעם במעמד הר סיני.
התגלמות התהליך בעבודת היהודי
תהליך זה חוזר על עצמו יום יום.
את ראשית היום פותחים בתפילת "מודה" שהיא מצוי של הנפש האלוקית בהתבטלותה בדומה למצה שנאכלה לפני התגלותו של ה' במצרים בחצות.
ספירת העומר מקבילה לחלק התפילה שבפסוקי דזמרה, המעורר את הנפש הבהמית בהשגותיה והבנתה בהתעמקה בגדולת ה' מתוך התבוננות. עבודת התפילה נחתמת בתפילת העמידה המסמלת התבטלות מוחלטת של שתי הנפשות ובטול זה בא לגלויו במעמד הר סיני.
(עפ"י לקוטי תורה במדבר, דרך מצוותיך – מצוות הקרבת וספירת העומר ולקוטי שיחות א' פרשת אמור)
'בדרך מצוותיך' לאדמו"ר הצ"צ במצוות הקרבת וספירת העומר עמ' 50 מובא כי
את הפסוק "והיה באכלכם מלחם הארץ, תרימו תרומה לה'" (במדבר ט"ו י"ט) ודורש הזוהר כי כוונתו הוא לא רק כפשוטו - שהיא מצוות הפרשת חלה בראשית העריסות אך הכוונה העמוקה היא לעומר התנופה, היות ותנופה אינה מורה דווקא על הרמה אך על תנועה של הולכה ושיבה, ואולם העקרון שמסמל העומר היא תנועה של הרמה ובמצוות הפרשת חלה שנאמר "ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה לה'" (במדבר ט"ו כ') אין תנועת ההרמה משחקת משמעות מיוחדת. מדוע?
הזוהר, אפוא, מבאר את משמעות המושג לחם הארץ בתור שבולת השעורה המבכירה בטרם החיטה ואת המשמעות הרוחנית של הדבר בנוגע להשקף חייו של היהודי. הכיצד?
וכי לחם הארץ היא אך שעורה שממנה מביאים מנחה ראשונה, הלא יש חמישה מיני דגן, ומדוע אין מקריבים את העומר משאר מיני דגן?
מהי, אפוא, משמעותה הפנימית של השעורה ומה מאפיין אותה ומייחד אותה על שאר מיני דגן שדווקא היא מכונה לחם הארץ, היא מבכירה ראשונה ודוקא בה יש מחוייבות של תנועת הרמה והורדה?
כיצד משתקפים הדברים ומתגלמים בחיי היהודי ואיזו משמעות יש לימים בהם מוקרב העומר ובהם נערכת ספירתו עם השנויים הרוחניים שמתרחשים אז בנפשו של היהודי?
שעורה –שעור ה'
המושג שעורה נובע מהמילה שיעור (מידה) והוא מורה על המשכיות של החיים לברואי העולם הזה באופן שכל אחד מהם זוכה באותו שעור של חיים שהוא מסוגל להכיל. זוהי, למעשה, תנועה של גבורה והצטמצמות אלוקית.
(באם ממשיכים לנברא מסוים תכולה של אור שהיא למעלה מיכולתו להכילו, מתבטל הכלי והאור הפנימי שבקרבו נעשה מקיף לו).
הדבר התבצע בעשרה המאמרות שהעולם נברא בו, דהיינו ע"י הדיבור האלוקי שהתמשך מה' (חמשת) מוצאי הפה האלוקיים. ולכך רומזת אות הה' החותמת את המילה שעורה.
ההמשכיות של אור מצטמצם זה ממקורו בעליונים, (בארץ העליונה) נמשך לארצנו הגשמית ומתגלם בשעורה ונתבצע בתהליך שבירת הכלים ולכן בהתרקבה בארץ ועד לצמיחתה, דבקים בה הטוב והרע המעורבים זה בזה.
מאחר והגבורות נמשכות תחילה לבנות את העולם, ולאחריהן החסדים, מבכירה השעורה בטרם החיטה, והקרבתה על המזבח כקרבן העומר מזכך ומטהר אותה, כך שהיא מזינה את מלאכי הקודש, המכונים חיות המרכבה, ממש כמו ששעורה גשמית מזינה את הבהמה שבארץ.
חמשת מוצאות הפה מכוונים לארבע מחנות השכינה שבמרכבה העליונה, הנישאת ע"י מלאכי הקודש שנבראו בששת ימי בראשית והם האריה, השור והנשר שדרכם נמשכת החיות האלוקית לארץ המתגלמת באריה בתנועה של חסד ואהבה והסתלקות להיכלל בה', בעוד השור מסמל תנועה של גבורה ויראה של שור גועה, והנשר מסמל עפיפה במידה ממוצעת של אהבה ויראה מתמזגות.
המוצא החמישי הוא מוצא החיך שבו נתפס הטעם והוא מסמל את המקור למוצאות המתגלם בחכמה האלוקית שהסמל שלה הוא טעם.
העובדה שכל מחנה מקבל את השעור הספיציפי שלו גורמת לו שהוא יהיה נפרד ונבדל ממשנהו ולכך כוונת המילים במרכבת יחזקאל "ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה" (יחזקאל ט"ז ו') ואולם המילה פניהם מופיעה בטעם של זקף גדול, המפסיק בין המילים כנפיהם ופניהם היות והכנפיים נפרדות בשל השעור השונה של אלוקות שמקבל כל מחנה, אך לכלם נמשך אור ממוצא החך המסמל טעם בסמל של חכמה ואור זה חודר לפנימיותם (פניהם) ואינו מפריד ביניהם, אך אדרבא מביא שלום ביניהם בשל עוצמת האור החולשת עליהם ממוצא החך ומבטלת אותם להתאחדות של שלום.
המלאכים הם שממשיכים שעור זה מהארץ העליונה לארצנו והארץ מניבה שעורה, ואולם מצוות הקרבת העומר מיועדת שהיהודי בנשמתו האלוקית יברר שעורה זו על מזבח העומר והשעורה הרוחנית תזין עתה את המלאכים, המה חיות הקודש והמכונים "בהמה רבה".
וכהשעורה שנמשכה ,למעשה, מהארץ העליונה והרוחנית, נתבררה על המזבח בתור קרבן העומר, מזינה את המלאכים, וע"י אכילת מלאכים זו מתבררים הניצוצות הרוחניים שבשעורה ויש להם התעלות נוספת. (ממש כמו שתופעה של אכילה מבררת את המזון בהפרידה בין החלק הבר שבו ובין הפסולת. כך מבררים אותה המלאכים וקוראים קדוש, ובכך מתעלים הניצוצות מעלה לעליונים.
ע"י ספירת העומר, אנו ממשיכים אלינו ומורידים את אותם ניצוצות שנתבררו באכילת המלאכים את קרבן העומר ואלו משמעותיים מאוד לגבי הנפש הבהמית שבנו, היות והמשכות אלו גורמים שהתבוננותה של הנפש הבהמית תהיה נוגעת בנקודת הנפש,תהיה ממשית ומשמעותית עד שיתרחש מצב שהמידות יתעוררו והנפש הבהמית תתעדן יותר ותזדכך בתנועה של רצוא להיכלל באלוקות.
ע"י ספירת העומר אנו גם ממשיכים ברכה לתבואת הארץ שתמשך ע"י המלאכים המוליכים השפעה אל הארץ הגשמית.
רצוא ובטול – שעורה וחיטה
בעוד ששעורה מסמלת את השעור הרוחני בו יכולה לאחוז הנפש הבהמית ואת תנועת העמקתה והתבוננותה בגדלות ה' לפי יכולת שעורה עד להתעוררותה בתנועה של רצוא, הרי שהחיטה הנמשכת לאחר השעורה מהווה סמל לחכמה (אכילתה המתגלמת בשתי הלחם בקרבן שבשבועות)שאינה מעוררת אך תנועה של רצוא, אך מביאה לבטול. הכיצד?
השעורה מסמלת בחינה של בינה ותפיסה של הנפש הבהמית המתעמקת ומתבוננת בגדולת ה' לפי שעור יכולת השגתה, לעומתה מסמלת החיטה המשכה הנעלית ממקור המלאכים הן חיות המרכבה והשרש לנפש הבהמית.
החיטה היא סמל להמשכיות מבחינת האדם שעל הכסא וחז"ל רואים בה סמל לעץ הדעת ואכן הגמטריה שלה הוא 22 ומקביל ל22 האותיות הממשיכות (אתא – המשכה) את החכמה לגלויה.
אכילת שתי הלחם בשבועות מיועדת להמשיך את הדעת הנעלמת ולהביאה לידי גלוי, וממש כמו תינוק שאוכל דגן, יודע לפתע לקרוא אבא ורגשות ההשתוקקות שלו עצומים עד מצוי הנפש, מבלי שהתינוק מבין אפילו כיצד הוא משתייך לאביו, כן מעוררת אכילת העם את החיטה בקרבן שתי הלחם בשבועות את העם להיכלל במקור החכמה בתנועה של בטול המכשירה אותו לקראת הגילוי שבמעמד הר סיני.
שיתוף בין שתי הנפשות
ההתגלות האלוקית בחצות של פסח לא שינתה את מעמדה ומצבה של הנפש הבהמית, היא עדיין נשארה אז בתוקפה, אך בשל האור העצום, היא נתבטלה ולא היתה מוחשת, ביום שלאח"כ פג האור והיהודי החל לזכך את נפשו הבהמית ע"י הקרבת העומר שנעשתה ע"י הנפש האלוקית.
הנפש הבהמית עצומה היא ועזה היות ואין בה שליטה של מוחין המרככת ומשקיטה אך מאידך בשל מקורה הנעלה, נמשכת אליה תנועה של התבטלות מהחיות שבמרכבה בשל עוצמת הגבוה הנשגב שלהם, דבר שאין לנפש השכלית, היות והשכל חש את מציאותו החזקה וקשה לו להתבטל ולהיכנע.
הנפש האלוקית גורמת שהנפש הבהמית תתעורר בתנועה של רצוא, ואך הנפש הבהמית משיבה בה עוצמה וכח עז שאין בה בשל שליטת המוחין המרככת אותה.
וכך ניתן להבין את פשר המילים המהווים ססמא לימים שמפסח ועד לעצרת:
"משכני" – זוהי משיכה של נפש אלוקית בלבד בהתגלות האלוקית של חצות הלילה בפסח מצרים.
"אחריך נרוצה" – ההתעוררות של הנפש הבהמית בעבודת הקרבת העומר והספירה בתנועה של רצוא, משפיעה על הנפש האלוקית שתתעצם אף היא ותתחזק ומכאן הבטוי בלשון רבים. (נרוצה) ומשם מובילה הדרך ל"הביאני המלך חדריו" זהו עולם של תורה שנמשך לעם במעמד הר סיני.
התגלמות התהליך בעבודת היהודי
תהליך זה חוזר על עצמו יום יום.
את ראשית היום פותחים בתפילת "מודה" שהיא מצוי של הנפש האלוקית בהתבטלותה בדומה למצה שנאכלה לפני התגלותו של ה' במצרים בחצות.
ספירת העומר מקבילה לחלק התפילה שבפסוקי דזמרה, המעורר את הנפש הבהמית בהשגותיה והבנתה בהתעמקה בגדולת ה' מתוך התבוננות. עבודת התפילה נחתמת בתפילת העמידה המסמלת התבטלות מוחלטת של שתי הנפשות ובטול זה בא לגלויו במעמד הר סיני.
(עפ"י לקוטי תורה במדבר, דרך מצוותיך – מצוות הקרבת וספירת העומר ולקוטי שיחות א' פרשת אמור)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
