רבקה ערנטרוי

אותן דמויות נלהבות המתנשאות ונסחפות השמימה בסערה של השראה הניסכת עליהן, נאלצות בסופו של מסע ההמראה לחדול ממעופם ולנחות חזרה לקרקע המציאות, אך האם מביאות הן עימן בדרך חזור לישותם אותות ורשמים מאותם רגעים של התדבקות עילאית? האם עשויים רשמים אלו שחדרו לדמות המתרוממת לטפח את עצמה שתהווה בחינת משכן ראוי האוחז בקרבו אורות של קודש, כך שהאדם יהיה רוחני יותר, מעודן ונעים ומסב עונג לסביבתו?

מהי הדוגמא האישית אליה הוא מייחל להתדמות? מי ערב בעדו שהוא לא יסחף לגוף של כת, בה הוא עשוי, חלילה, לטבוע ולשקוע ולאבד צלם של אנוש ואת העקבות המובילות אותו בשלום בדרך בחזרה?

תורת החסידות מצביעה לו לאדם המבקש להתעלות בדרגותיו הרוחניות, על אותן מונחים ומושגים המופיעים בפרשת השבוע פיקודי בתור סמלים שההרמוניה שבינותם מהווה בחינת עקבות שיובילו אותו להתרוממות של רוח ולספיגת השראה מקודשת, שתחלחל למציאותו, תעדן אותו ותביאו לסיטואציה של נועם ועונג. הכיצד?

נקל לו לאדם זה להאזין לה (לחסידות) ולהישמע משום שאין בה כובד של אגו חוצץ ודוחה והיות ודברי החכמה שבה אינם מופגנים ומוטחים על האדם באופן חד ובוטה, אך הם נמשכים מתוך רוך ועדנה ודומה אז בעיניו כי השכינה היא שמדברת מתוך חכמת החסידות, ואז חודרים המסרים העמוקים שלה לנפש ומעצבים אותה להיותה משכן ה'.

בין משכן למשכן העדות

"אלה פקודי המשכן, משכן העדות אשר פוקד עפ"י משה, עבודת הלווים ביד איתמר..." (שמות לח, א) היא הסיסמא המזהירה את האדם שיהיה ערני ומודע לסכנה האורבת בדרכו ומאידך היא מקנה לו ציונים וסימני דרך שאם בעקבותם ילך, יגיע בסופה של דרך למשאלת נפשו בשלום.

שני משכנים מוזכרים בפסוק, האחד הוא משכן (סתם) והאחר הוא משכן העדות.
האדם בחייו הממשיים עלי אדמות בתור מציאות "היש" חולם להוות בחינת משכן עלי ארץ שיתחבר עם משכן העדות - הרוחני והעילאי ושהוא אינו נראה ונתפס בחושיו הדלים והמצומצמים של האדם אך משכן זה נזקק לעדות של סימנים להוכחה על קיומו.

העדות הזו מוכחת ע"י הנר המערבי הדולק שהות ארוכה יותר משאר נרות המקדש, על אף שהכהן מניח בו את אותה כמות של שמן כמו בשאר נרות המקדש שהמשכן הרוחני אינו נשלט ע"י גבולות מצמצמים של זמן..

העובדה שבני העם עומדים צפופים ומשתחווים רווחים כי המשכן בעולם הזה מהווה הוכחה ועדות למשכן רוחני שאינו נשלט ע"י גבולות של מקום. כיצד יהיה ניתן לראות בנו סימנים לעדות חותכת כי משכננו מוכיח על משכן העדות הרוחני והנצחי?
הכיצד יעפיל האדם אל משכן העדות וישאב ממנו את השראת הקודש לחייו?

הגישה של "אלה" פקודי המשכן תביא להפקדות שמשמעותה חסרון והעדר הטוב,(כגון "ואיש בל יפקד –יעדר) היות ו"אלה" הוא מושג המורה על גוף של רבים שהוא מפורד, וכל פרוד גורם חסרון והעדר הטוב.

תחושת הישות של האדם שאינה יודעת להתמזג עם הזולת ולהימהל עימו בשל גאווה ויהירות, מונעת ממנו הזדמנות ללמוד לקחי חיים ומוסר ואשר בשלהם יביא על עצמו הפסד בסמל של פ.ק.ד. שמחירו כבד מנשוא.

מפתחות חיצוניות

ואף אם חכם מופלג הוא וגאון עולם, ואם אין יראה של ענווה והתבטלות קודמת לחכמתו, הרי שלא תהיה לה קיום, היות ותחושה של שחצנות מאפילה על הזוך והצלילות של אור האמת שבחכמה.

אדם זה מדומה לגזבר הממונה על הון רב ואשר יש בידיו המפתחות הפנימיות לכספת, אך חסרים לו המפתחות החיצוניות לבריח הסוגר על המדור בו נעולה הכספת.(מאמרי אדה"ז לפרשיות התורה והמועדים פרשת פקודי)
המפתח למדור בו מצויה הכספת מסור בידיו של משה וזוהי הסיבה שהמניין (הפקוד) של נדבות השקלים לבנין המשכן נעשה ע"י משה, היות והוא מסמל שיא של ענווה והתבטלות ובשל כך הוא מהווה כלי ומשכן לשיא החכמה.

ואכן, בעטיים של אותם תלמידי חכמים שהפליגו בתורה בהשכלתם הנרחבת ולא פתחו בלימודם בברכת התורה, הקודמת ללימוד - באה הגולה הראשונה ומצאצאיהם של תלמידי חכמים אלו לא נמצאו אח"כ תלמידי חכמים, היות וברכת התורה היא בחינת הסתופפות בחכמתו של ה' מתוך התבטלות, כי אז עשויה המודעות להיכלל באור התורה, ממש כמו שגרעין נרקב ונפסד באדמה, המתבטל ממציאותו החוצצת, עשוי להיכלל בכח הצמיחה שבארץ ולפרוח.

האור שבחכמת ה' הוא נצחי ואדיר כ"כ כך שאין ההכרה של האדם עשויה לתפוס בו, אדרבה, ההסתמכות על השכל הבריא וההגיון הישר בלבד, מביאה להבנה מעוותת.

לכן נאמר "אשר פוקד על פי משה" דהיינו, אשר חובר ע"י משה בשל ענוותנותו בקשר של התעלות המשכן שבארץ למשכן העדות הנעלה שהסמל שלו היא ירושלים של מעלה. (שם)

וכך ניתן להבין את משמעותן העמוקה של המילים בפסוק הבא:
"ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו, כי שם עלו שבטים, שבטי י-ה להודות לה'..."

ירושלים של מטה בסמל של משכן בעולם החומרי, מתעלה במגמה להתחבר עם ירושלים של מעלה, שהסמל שלה הוא משכן העדות. שם מקנן אור ה' בדרגה של י-ה ושהתוצאה של תפיסת רמה משגשגת זו היא הודיה. למה הכוונה?

השם י-ה מורה על אור רוחני מעצמותו הפנימית של ה' ששום כלי בעולם אינו אוחז בו, תפיסתו היא באופן של שלילה והמנעות. הכיצד?

שס"ה מצוות עשה הן הכלים שלתוכם נמשך אור זה היות וההימנעות בדרך של שלילה שלא לעבור על הציווי מורה על תנועה של התבטלות ודוקא לשם ממשיך ה' עוצמה ששום כלי בעלם אינו אוחז בו ואכן הגימטריה של המילה שמי ושל י-ה בונה את סכומן של שס"ה מצוות לא תעשה.

(ש=300 מ=40 י=10 = י=10 ה=5 =365 )

רמ"ח מצוות עשה אוחזות בקרבן את האור החיצוני יותר שאינו נגלה בסמל של זכרון, שהיא תפיסה מטושטשת יחסית לראיה צלולה ואכן, הגמטריא של השם ו=ה המורה על האור החיצוני של ה' והגמטריה של המילה זכרי יוצרות את הגמטריה של רמ"ח המצוות.

(ז=7 כ=20 ר=200 י=10 =ו=6 ה=5 =248)

רמ"ח מצוות העשה מהוות עדות לאותו אור כמוס ונעלם המסתתר בשס"ה מצוות הלא תעשה, והארת מה ,אכן, נמשכת לתוכן ממצוות הלא תעשה.
את האור הנסתר הזה בירושלים של מעלה לא ניתן לראות ולהצביע עליו וא"א לתופסו בבחינת ברכה הנמשכת ארצה ונתפסת בהצלחה ממשית, אך התפיסה של אור בסמל י-ה היא ע"י הודיה. למה הכוונה?

הודיה היא תנועה סמויה ושקטה בלב על ערך שהוא מופשט מעימנו ומרוחק, ועם אור נשגב זה שתפיסתו היא רק בדרך של הודיה, שהיא הכרה מרוחקת וחיצונית בכל זאת מתחבר האדם שסמלו הוא המשכן של מטה.
הכיצד נעשית התעלות זו?

עבודת הלווים ביד איתמר –משום מה יש לתרום עבור עבודתם אם היא מתבצעת בנשיאת המשכן וכליו ולא ברכישת כלים?

התעלות הנפש והתרוממותה נעשית ע"י נגן. זוהי הסיבה לזמרות ולנגונים בשבת, היום והם מעלים אותנו לרמות של קודש הנחשפים לפנינו בשבת.

שירת הלווים היא עבודת המקדש שלהם שמגמתה להביא להתעוררות העם, שנעה מהכיוון של מטה כלפי למעלה.

התרוממות של רוח והתעלותה לא תשאיר כל אותות ורשמים ממשיים על הנפש אם לא תתלבש בכלי אוחז של מעש. הכלי לאחוז בהתעוררות של ירושלים של מטה לירושלים של מעלה ולהתחבר (באור מסוג י-ה שהתפיסה שלו נעשית ע"י תנועת ההודיה) הן אותיות התורה, שהסמל שלהן כאן הוא איתמר. הכיצד?

האותיות א.מ.ר בונות את שמו וכוונתן לימוד ושינון באופן של אמירה, אך אין זה לימוד שניטלו ממנו המפתחות החיצוניות והוא נעדר ברכת התורה של התבטלות והתכללות באור האין סופי.

הכיצד מתבטא לימוד לשמו שהסמל שלו הוא איתמר ושעל ידו נעשתה עבודת הלווים בזמרה, המעלה ומרוממת והרשמים שהיא מובילה אליהם נאחזים בדמותו של האדם המייחל להתדמות למשכן העדות של מעלה ולהתחבר עימו?

בין אותיות הא.מ.ר כולל השם איתמר את אות הת' שתפקידה הדקדוקי הוא להורות על פעילות שנעשית מאליה, ללא כח רודני, שולט ומפעיל בצורת בנין התפעל, כגון האדם מבשל הוא המפעיל והיוזם ולעומת זאת מאכל שמתבשל - מתבשל (התפעל) מאליו..

לימוד התורה בסמל של איתמר מקנה לאדם את הזכות כאילו השכינה מדברת מתוך גרונו, היות ומה שמניע לימוד כזה הן מידות של ענווה והתבטלות ומציאותו אינה כבדה אז ואינה מצטיירת כמרותית ולכן אין היא חוצצת ופוגמת בקליטה של אמיתת האור שבחכמה הנלמדת.

זמרת הלווים של ימינו

את זמר הלווים אנו מבטאים בתפילת השחר בפסוקי דזמרה. השבח שאנו מרוממים ומפארים את ה' על גדולתו הנשגבה, מרוממת אף אותנו ומעלה אותנו בסערה של התחברות בירושלים של מעלה מתוך קידוש ה' וחרוף נפש והמגיעים לבטוים במילים: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד"

כאן מתחבר המשכן של ירושלים של מטה עם משכן העדות, היא ירושלים של מעלה!

איתמר הוא בן אהרון וההתעלות בזמר הלווים תופסת משמעות ממשית בהתלבשותה בכלים של אותיות התורה (שנלמדות מאליהן, מתוך ביטול והכנעה, והן מביאות להתחברות אך לאחריה ממשיך לנו אהרון הכהן השראה וקדושה בכיוון של מלמעלה למטה, כדרך הכהנים.

עטרת ראשנו

נוהג זה מעטר אותנו ומפאר אותנו בזריחה של הוד והדר של כתר המקיף את ראשנו אך אינו חודר פנימה לישותנו, (כגון אותו אור אלוקי שהוא מקיף הנמשך במצוות לא תעשה) אך הארה מזערת מאור מקיף זה מתלבשת במצוות העשה, ואכן הגימטריה של המילה כתר עולה עלסכום הגמטריות של רמ"ח מצוות עשה ושל שס"ה מצוות לא תעשה ושל שבע מצוות דרבנן, כדלהלן:
(כ=20 ת=400 ר=200 =620 =248=365=7=620)

ספירת הכתר הוא המגשרת בין המאציל והנאצלים, דהיינו בין המשפיע והמקבל, והיא ממשיכה לו אור נצחי ושהאבנים הנוצצות בו, מעידות על הזדככות המצוות והן נעשות בהירות ומאירות ומסמלות את ברורו של העולם החומרי השפל ביותר מהאטימות שבקליפותיו ודוקא גילוי זה של אור שנתברר מחומריות העולם, הוא האדיר ביותר, היות וה' מתאווה להמשיך את אור העדי עד נצחי שלו דווקא לעולם החומרי והשפל ביותר ושפה יהיה משכנו. (לקוטי תורה ותורת חיים לפרשת פקודי)

משכן העדות – עבודת התשובה

המשכן נועד להוות עדות חותכת כי ה' וויתר לעם על חטא העגל והמשכן שנתמשכן (בתור משכון) פעמיים בשני חורבנות הבית, יתעלה בדרגתו ביחס למצבו בטרם החורבן בשל עבודת התשובה של העם.

בעבודה של תשובה מנקודת הנפש, ניתן להעפיל אל אותם גבהים נשגבים, שם אין גבולות חוצצים של מדידה בשל מציאותנו הרגשנית. כאן נעשית העבודה מתוך כח הבינה המתנשא מעלי הרגש ואינו מושפע ממנו, ביחוד כשהרגש מעוות אך בכחה של בינה המתרומם מהרגש לזכך אותו ובכך עשויה הבינה לרומם את המערכת כולה של ישותנו, שתהיה ראויה לענוד את העטרת הנוצצת באור נצחי של עדי עד.

(עפ"י ספר מאמרים מלוקט, תורת מנחם פרשת פקודי)