מערכת COL
|
יום י' טבת ה׳תשס״ח
19.12.2007
יעקב אבינו ע"ה לא מת ● היבטים ומשמעויות
"אחד מיסודות-המחשבה שלמדנו מגישתו של הרבי הוא, אשר אבן-הבוחן לפרשנות נכונה במאמרי אגדה שבש"ס או במדרש היא , התאמתם או אי-סתירתם את התפיסה ההלכתית בנידון. ועל כן, ככל שמאן דהו "מחפש" למצא "הכשר" לציפיותיו הוא, כך תגבר התעלמותו מן ההלכה והפשט... ■ ואילו לפרשנים-שוגים בלבד נחשבו, החרשתי, אך אין הצער [של השתיקה וההחרשה] שווה בנזק-המלך, אליו מנסים לייחס תפיסות ואמירות שאין להם מקור מבוסס. וד"ל ■ להדגמת היסוד הלזה, בחרתי ללבן ולברר על פי המקורות את המושג "צדיקים במיתתם – קרויים חיים" ואת פשר הופעת צדיקים שוכני-עפר לעיני בשר שראום בעלמא דין כמסופר בכו"כ מקומות בש"ס ומדרשי חז"ל ■ COL מגיש מאמר תורני מהרב יחזקאל סופר לפרשת ויחי - "יעקב אבינו ע"ה לא מת" למאמר המלא
הרב יחזקאל סופר
אחד מיסודות-המחשבה שלמדנו מגישתו של הרבי הוא, אשר אבן-הבוחן לפרשנות נכונה במאמרי אגדה שבש"ס או במדרש היא , התאמתם [או על כל פנים אי-סתירתם] את התפיסה ההלכתית בנידון, אחרת הרי"ז בבחי' "גילוי פנים [מל' פנימיות] בתורה שלא כ'הלכה' ...". ועל כן, ככל שמאן דהו "מחפש" למצא "הכשר" לציפיותיו הוא, כך תגבר התעלמותו מן ההלכה והפשט, שכלליהם נוקשים וברורים, מול דביקותו במונחים דרושיים בהם "יעלה לנו השמיימה" , להמיר "פשוטו של מקרא" ב"מעשה-ניסים" כאשר אין כל הכרח וראיה לכך, בחינת "יבוא הנס מכל מקום"...
ואילו לפרשנים-שוגים בלבד נחשבו, החרשתי, אך אין הצער [של השתיקה וההחרשה] שווה בנזק-המלך, אליו מנסים לייחס תפיסות ואמירות שאין להם מקור מבוסס. וד"ל.
להדגמת היסוד הלזה, בחרתי ללבן ולברר על פי המקורות את המושג "צדיקים במיתתם – קרויים חיים" ואת פשר הופעת צדיקים שוכני-עפר לעיני בשר שראום בעלמא דין , כמסופר בכו"כ מקומות בש"ס ומדרשי חז"ל.
וכבסיס לאופן-ההתייחסות החילותי בבירור הסוגיא ד"יעקב אבינו לא מת", בה משתקף העימות בין הרובד ה"דרושי" [מקרא אני דורש] ובין תוקפה ההלכתי המחייב של ה"מציאות-החושית" [וכי בכדי ספדו ספדנייא וכו'].
1. "יעקב אבינו לא מת"
איתא בגמרא [תענית ה,ב.] :
רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא! אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן "אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה". בתר דסעוד אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן "יעקב אבינו לא מת"! אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?... אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" - מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.
ופירש"י שם :
לא מת - אלא חי הוא לעולם: בכדי - וכי בחנם ספדו ספדיא וחנטו חנטיא דכתיב ביה (בראשית ג) ויחנטו (אותו) ויספדו (לו):מקרא אני דורש - והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת: מה זרעו בחיים - כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים החיים הוא מקבץ, שהן בשבי, שהמתים אינן בשבי: אף הוא בחיים - שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו, כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו', ודרשינן ישראל סבא, ודחנטו חנטיא נדמה להם שמת, אבל חי היה.
בהשקפה ראשונה נראה שדעת רש"י נוטה לפרש כפשוטו, שיעקב אבינו ממשיך לחיות ביולוגית, נשמה בגוף גשמי עד עצם היום הזה. ולכאורה כן משמע גם בפירושו על התורה [שהוא עוד יותר "פשוטו של מקרא" מאשר פי' על הש"ס]:
ד"ה ויגוע ויאסף. "ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז"ל: יעקב אבינו לא מת (תענית ה)"
ברם, אי הכי תקשי לרש"י [מלבד הסתירה מ"ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה",בלבד. ולדידם: הרי חי כבר למעלה מ-3500 שנה...- תיקשי גם] מיניה וביה באותה פרשה:
בד"ה ויחי יעקב - למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. [רש"י על בראשית פרק מז פסוק כח]
וכן בד"ה : ואנכי אעלך - הבטיחו להיות נקבר בארץ: [רש"י בראשית מו ,ד.]
וכיון שסתימת פרשת ויחי וכן ההבטחה להיות "נקבר" בארץ, שניהם באו מאת הקב"ה, לא שייך לומר שגם לקב"ה "נדמה לו שמת, אבל חי היה"...
וכן בד"ה : ועשית את הקרשים - הל"ל ועשית קרשים כמו שנאמר בכל דבר ודבר מהו הקרשים מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים. [שמות כו.ט.]
הרי שרש"י לא זז מפשוטו של מקרא אשר יעקב אבינו ע"ה נסתלק. ואף שדיוקו של רש"י ש"לא מת", גם הוא, לכאורה, מפשוטו של מקרא , שנרמז בהשמטת המונח "מיתה" שלא נאמרה בו, כי אם "ויגוע וייאסף" , הרי גם זה אינו דיוק בדרך ה"פשט", כי גם "גוויעה" - משמעותה "מיתה", כדמוכח מקרא:
וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וגו' [ספר בראשית ז, כא.]
ותרגם אונקלוס : ומית כל בשרא דרחיש על ארעא בעופא ובבעירא וגו'.
ואף שבעניין המבול נאמר בהם מיד בפסוק שלאחריו לשון "מיתה" גם כן, [בראשית ז,כב] : "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ", אמנם לכשנעיין נבחין דלכאורה קרא יתירא הוא, שהרי לאחר שהזכיר [בפסוק כ"א] את כל פרטי סוגי בעלי החיים וגם האדם ש"גוועו", מה מוסיף הכלל שכוללם יחד: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מתו"?
אלא יש לומר, דלהכי הפרידתן התורה לשני פסוקים, בראשון (שם ,כא) נאמר: וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ ["רומש" על גבי] בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה ובַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ [או "שורץ" על גבי] וְכֹל הָאָדָם" פסוק זה מדבר על "גויעת" הרמשים השורצים הטפילים הנדבקים בעוף, בבהמה, בחיה וגם באדם, שהמייחד אותם הוא שאינם נושמים דרך ריאות ואינם נכללים ב"כל אשר נשמת חיים באפיו" ופרש"י: "נשימה של רוח חיים" – שהיא דרך האף. ואילו בפסוק השני מדבר אודות היונקים-היבשתיים [כולל האדם] הנושמים דרך האף לריאות.
ולענייננו יש נפקא מינא: שהרי בני האדם בדור המבול השחיתו את דרכם ולא רק בינם לבין עצמם אלא גם כדפירש"י: (ו,יב.) בד"ה כי השחית כל בשר: "אפילו בהמה, חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן" (שהם בעלי "נשמה באפיו") ולא הזכיר הרמשים השורצים כיון שבהם לא היה שייך חטא זה. [וגם אינם "בשר" ]
על כן בהשמדת בעלי החיים ה"חוטאים" [כולל בני האדם] נאמר "מתו" בסיבת החטא, אבל במחיית בעלי החיים ש"לא חטאו" אלא שנכללו עם כל החי [כי חיותם הטפילית תלוייה בקיום בעלי החיים המאכסנים] - הרי שנקטפו "קודם זמנם" ללא סיבה של חטא, בהם נאמר רק "גויעה", [ולשון "מיתה" לא נאמרה בהם...] שזהו הכינוי-המקראי לסילוק בטרם עת!
ברם, כד מעיינת ביה שפיר, נראה שמה שכתב רש"י בפי' על הש"ס: "אלא חי הוא לעולם" זהו רק בהסבירו את הקס"ד של דר' נחמן בהבנת דברי ר' יצחק, שהם אמנם מאד תמוהים בעיניו, בהיותם סותרים את "ההספד,החניטה והקבורה" , אך ר' יצחק מיהר להבהיר את עצמו : "מקרא אני דורש", היינו שכוונתו בהקישו "הוא" ל"זרעו" – אשר בעת הגאולה "יביאנו [הקב"ה את יעקב אבינו שיתגלה אז ויירד כנשמה בגוף גשמי] בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו".
וכשם שדרשינן עה"פ וירא ישראל את היד הגדולה וגו' – שישראל סבא ירד בעת קריעת ים סוף, וחזה כנשמה בגוף את ניסי-גאולת בניו ממצרים – [וראה להלן ההסבר באיזה אופן "הופיע" כנשמה בגוף, מבלי שהיה אצלו "תחיית-המתים"...] – אבל אין הפירוש שמאז ש"ויגוע וייאסף" ועד היום, נשאר חי וקיים ביולוגית!
וי"ל בדא"פ שכשם שבעת הגאולה לע"ל יביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו, כשם שבעת קרי"ס הביאו לראות במו עיניו גאולתם ממצרים - כך רצה הקב"ה שיעקב יזכה לראות בעיניו את שיבת יוסף [הנמכר לעבד] ממצרים לארץ אבותיו וכיצד כשטנו של עשיו זוכה לראות את הריגתו בפתח מערת המכפלה, כמ"ש ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע. ולאחר ש"פתח יעקב עינויה ואחוך" שבה נשמתו לגנזי מרומים ומנוחתו כבוד במערת המכפלה, עד הגאולה העתידה.
ולהעיר שפעמיים חוזר רש"י על התמיהה [שנותרה בעינה גם לאחר המקרא אני דורש] : "ודחנטו חנטייא" ?! [ולכאורה למה אינו מקשה ומזכיר גם את "ספדו ספדייא...וקברו קברייא" ?]
ושמא י"ל בדא"פ : שלרש"י בוודאי נפטר יעקב אבינו עליו השלום, "אבל חי היה" [בל' עבר – ולא כלשונו בקס"ד "חי הוא לעולם"] – היינו, שאז לאחר הפטירה ועד לקבורתו
במערת המכפלה - "חי היה", שלא נס ליחו והיתה חיות בבשר-גופו, שלא כשאר מתים שבשרם כחרס ומתחיל תהליך של רקבון, אלא כגוף שנתעלף וחיותו בקרבו.
ועל כן אין רש"י מתמיה על שספדוהו [כי להם הוא חסר] ולא על שקברוהו [שהרי גם גוף קדוש שלא נס ליחו, כמשה רבינו ע"ה, גם הוא טעון קבורה מפני כבוד המת] – וכל תמיהתו אינה אלא על הצורך בחניטתו, מאחר שחיות בשר-הגוף נותרה ביעקב, ועל זה תירץ " נדמה להם ש[הגוף] מת [וצריך חניטה] אבל חי היה" [בשר הגוף,עד לקבורה ולחינם חנטוהו], כן נראה לפרש רש"י בדרך פשוטו. - [מלבד פירוש רבינו ברש"י זה בדרך מעמיקה יותר בלקו"ש, וכדלקמן].
2. "ויש אומרים : לא מת משה"
ויש אומרים לא מת משה כתיב הכא וימת שם וכתיב התם ויהי שם עם ה' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש [סוטה יג,ב]
למרות שבקרא נקט לגביה ל' מיתה, בתלמוד מוזכר יום ז' באדר כיום פטירתו וגם כל המדרשים בפר' וזאת הברכה - מלאים בתיאור ויכוח נשמת משה עם הקב"ה על סירובה לצאת מגופו הקדוש עד שנכנעה ויצאה בנשיקה,
מהי א"כ בדרך הפשט המשמעות של "לא מת משה" ?
• בדרך הפשט :
שלא שלטה בו חרבו של מלאך המוות [ב"ב יז,א.] – דבר המתבטא ב"לא כהתה עינו" – אף משמת, "ולא נס ליחו" – לא שלט בו ריקבון ולא נהפך תואר פניו [רש"י עה"פ].
• בדרך האגדתא:
מה שלא נשתנה ע"י הסתלקותו הוא [לא רק באי-הפסדיות גופו, אלא גם] בכך שהוא "עומד ומשמש", כלומר נמשכת פעולת נשמתו כרועה, המשפיע אלוקות לצאן מרעיתו, גם בעלותו השמיימה. וכגירסת הרמב"ם [בהק' לפיה"מ שלו] : "משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום" [על אף שמגופו הגשמי נסתלקה הנשמה בנשיקה]
והיטיב להגדיר זאת הרמב"ם בלשונו הזהב : "והיה המקרה ההוא אשר קרהו : "מיתה" בעינינו, בשביל שחסרנו ופקדנו אותו, ו"חיים" לו, לכבוד המעלה שעלה אליה...והדברים באלו העיניינים ארוכים מאד ואין זה מקומם....[ומסיים שם:] ..."וכאשר מת עליו השלום"...
הוי אומר שבמישור של "עולם העשייה" ובגדרי-ההלכה, הרי "מבלי הבט על גודל העילוי דיום ההסתלקות – הרי מאחר ובנוגע לחיים גשמיים הרי זה בכל זאת עניין של סילוק כו' –א"כ נשארת עדיין נקודה בלתי-רצוייה שעליה צריכה לכפר הלידה" [לקו"ש חכ"ו ע' 9 עיי"ש.]
ולהעיר משלילת-נצחיות חיי משה רבנו כפשוטו, במדרש:
...באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה: "אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הניח אותי בעוה"ז ואחיה ולא אמות" , א"ל הקב"ה למשה :"אם לא אמיתך בעוה"ז
איך אחייך לעולם הבא ? ולא עוד, אלא שאתה עושה תורתי פלסתר שכתוב בתורתי על ידך: [אני אמית ואחייה] ואין מידי מציל"... [ דברים רבה, וזאת הברכה פי"א]
וממשמעות מדרש זה, שמי שחושב על "נצחיות חיים גשמיים" אצל הצדיק [אפילו אם זה "איתפשטותיא דמשה שבכל דרא ודרא"] – הרי מלבד שאין זה "שבח" כלל לצדיק, מפני ששולל ממנו את המעלה הנפלאה של "תחיית-המתים", הרי יש בזה גם כפירה בתורת משה, ממנה משמע [לפי פרשנות הקב"ה] שאין מי שניצול מעניין "אני אמית ואחייה" !
3. דוד מלך ישראל [עליו השלום] – חי וקיים
כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוה פסק פומיה מגירסא אמר מאי אעביד ליה הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני נפק למיחזי הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה אישתיק ונח נפשיה שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה שלחו ליה חתוך נבלה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו [שבת דף ל,ב.]
הרי שלמרות הפתגם שנקבע בכל תפוצות-ישראל בנוסח "קידוש לבנה" [ומקורו בר"ה כה,א. ובזוהר ח"א קצב,ב] : "דוד מלך ישראל חי וקיים" אין הכוונה ל"חיים-גשמיים" כפשוטם, ואין בפתגם זה משום "הכחשת-ההסתלקות" של דוד המלך.
שאם לא כן, מה מקום לשאלת שלמה [החכם מכל אדם] אם מותר לטלטל בשבת גופו של אביו, וכי לא ידע שדוד מלך ישראל חי וקיים? ומה טעם הזקיקוהו חכמים להניח עליו ככר או תינוק להתיר טלטולו אגב דבר המותר, והלא החי אינו מוקצה ? !...
וכמודגש בגמרא בקטע דלקמן:
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו כיון שמת אדם בטל מן המצות והיינו דאמר רבי יוחנן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות
ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתו [שבת קנא,ב.]
דהנה אמאי במימרא השניה של רשב"א הניגוד ל"תינוק בן יומו" הוא : "עוג מלך הבשן". ואילו במימרא הראשונה של רשב"ג נקט כניגוד ל"תינוק בן יומו" – דווקא : "דוד מלך ישראל" ?!
אלא רמז יש בדבר להוציא מליבן של תועים ולהדגיש שגם מי שנאמר עליו :"דוד מלך ישראל חי וקיים" – הרי במישור ההלכה נקבעת הגדרת-מיתתו ביחס לדיני שבת או אישות, על פי הקריטריונים של המציאות החושית, בה "אין לדיין [ולרופא] אלא מה שעיניו רואות".
כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך, אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישיו, וכשהוא מת כולן נשרפין לפניו, וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו אלא מלך אחר, לפיכך אבישג היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה: [רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק ב הלכה א.]
ואין זה סותר כהוא זה לפתגם "דוד מלך ישראל חי וקיים" במשמעותו הדרושית והרוחנית, כשהכוונה היא ל"נצחיות ענין המלוכה" של מלכות בית דוד לדורי-דורות [כפי שנתבאר באריכות בספר "יחי המלך" להרב וולפא]
4. רבי אליעזר ב"ר שמעון - המת החי
כי הוה קא ניחא נפשיה אמר לה לדביתהו ידענא בדרבנן דרתיחי עלי ולא מיעסקי בי שפיר אוגנין בעיליתאי ולא תידחלין מינאי אמר רבי שמואל בר נחמני אישתעיא לי אימיה דרבי יונתן דאישתעיא לה דביתהו דרבי אלעזר ברבי שמעון לא פחות מתמני סרי ולא טפי מעשרין ותרין שנין אוגניתיה בעיליתא כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה כי הוה משתמטא ביניתא מיניה הוה אתי דמא יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה חלש דעתאי איתחזי לי בחלמא אמר לי לא מידי הוא יומא חד שמעי בזילותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדבעי לי כי הוו אתו בי תרי לדינא הוו קיימי אבבא אמר מר מילתיה ומר מילתיה נפיק קלא מעיליתיה ואמר איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי …. יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה הוו טרידי שדרו רבנן לבני בירי ואסקוהו לערסיה ואמטיוה למערתא דאבוה אשכחוה לעכנא דהדרא לה למערתא אמרו לה עכנא עכנא פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו פתח להו,
שלח רבי לדבר באשתו שלחה ליה כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול. עכ"ל הגמרא.
ומפרש רש"י שם:
אגניין בעיליתאי - השכיבני בעלייתי: במזייה - בשערו: ביניתא - שער: ריחשא - תולעת: חלש דעתאי - דאגתי שמא מעתה יסריח וירקיב: כולי האי - משנודע לבריות שאינו חי ולא נקבר אין זה כבודו:....... לדבר באשתו - שתנשא לו: [רש"י]
מלשון רש"י: "משנודע לבריות שאינו חי ולא נקבר" - הוי אומר שלמרות כל המופתיות הלזו, של שימור גופו הקדוש שלא נס ליחו כעשרים שנה ללא קבורה, אף היה "עונה" ופוסק דינים מתוך עליית הגג – עכ"ז שלח רבי לדבר באשתו ! הייתכן ?! רבנו הקדוש ירצה להשתדך עם אשת-איש שחייו נצחיים ?!
[ואין לדחוק שרק לאחר שקברוהו במערת אביו, אזי נחשב כמת, משא"כ כל שנות היותו בעליית הגג "חי היה" – (מלבד הדיוק מלשון רש"י דלעיל, הרי גם מסברא מופרך הוא) משום דמי שכוחו יפה לשרוד כו"כ שנים אחרי הסתלקותו, למה הכנסתו למערה תיטול ממנו את חיותו המופלאה ? והלא גם יעקב אבינו הוכנס למערה ונקבר, ובכל זאת אמרינן ש"לא מת"...]
אלא על כרחך, למרות כל העילויים שבהישרדות גופו הקדוש של ראב"ש, למרות ש"פסק הלכות בקולו מתוך עליית-הגג" באופן שאין לנו עסק בנסתרות הללו -
[כפי שנשגב מבינתנו אופן התקשורת של רבינו עם כ"ק אדמו"ר הריי"צ ממנו "שמע" הוראות וכו' - ובזה יומתק ל' הגמרא : "נפק קלא מעיליתיה", ולא נאמר שהוא עצמו דיבר, כי אם שנשמעה "בת-קול" בקולו... ועפי"ז יומתק גם כן מה שסיפרה אשתו, שכאשר נבהלה לראות רימה יוצאת מאזנו, "אתחזי לי בחלמא, אמר לי..." ולא דיבר אליה ישירות, פנים אל פנים , כשעלתה לטפל בשערו ...] - מכל מקום, במישור ההלכה שבעולם-העשייה, הריהו מוגדר כ"מת" ואפשר "לשלוח לדבר באשתו" !
5. רבינו הקדוש מקדש בערבי-שבתות לאחר הסתלקותו.
נר יהא דלוק במקומו שולחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה: מאי טעמא כל בי שמשי הוה אתי לביתיה ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קריה אבבא אמרה אמתיה שתיקו דרבי יתיב כיון דשמע שוב לא אתא שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים: [כתובות קג,א.]
רש"י
בי שמשי - ערב שבת ונראה בעיני לפי שבין השמשות שלו שגור בפי כל והכל חרידים אליו לגמור מלאכתן עד שלא תחשך קרו ליה בי שמשי: שלא להוציא לעז כו' - לומר לא צדיקים היו שלא היה להן רשות לבא לביתם כמו רבי:
מעשה זה פלאי יותר מקודמיו, מפני שכאן היתה "הופעת-הנפטר" לעיני בשר של בני ביתו שראוהו בא והולך... אמנם מתוך הפרטים המסופרים בגמרא זו, עדיין נוכל לומר שמא היתה זו רק דמות-חזיונית של רבינו הקדוש ולא שהיה חי כפשוטו, ובפרט לאחר שבאותה סוגיה עצמה מתארת הגמרא באריכות ובפרוטרוט את הסתלקותו הממשית של רבינו הקדוש:
ההוא יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי ואמרי כל מאן דאמר נח נפשיה דר' ידקר בחרב סליקא אמתיה דרבי לאיגרא אמרה עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי שקלה כוזא שדייא מאיגרא [לארעא] אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי אמרו ליה רבנן לבר קפרא זיל עיין אזל אשכחיה דנח נפשיה קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה פתח ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש אמרו ליה נח נפשיה אמר להו אתון קאמריתו ואנא לא קאמינא... [כתובות דף קד,א]
אלא שכאן משתלבת הערתו של רבי יהודה החסיד בס' חסידים, המציין את מטרת "ביקורו" של רבינו הקדוש בביתו בערבי שבתות:
"...ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת... ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצוות כי אם כחי ..." [ספר חסידים אות תתשכט]
ומאחר שמי שפטור מהמצוות אינו יכול להוציא יד"ח את המחוייבים, על כרחנו להסיק [גם על פי המודד-ההלכתי] שרבינו הקדוש היה חי כפשוטו לאחר שספדו ספדנייא וקברו קברניייא, היפך משמעות פשוטו של סיפור פטירתו בגמרא ? וא"כ שפיר אפשר לפרש שגם "יעקב אבינו לא מת" יהא כפשוטו ממש !
מושג "לבוש-השני" של הנשמה
פתרון תסבוכת המדרשים הסותרים הללו, יתבאר בהקדמת הסברם של הרמב"ן ורבנו בחיי בפרשת ויחי על המאמר "יעקב אבינו לא מת" :
תחילה מתלבט הרמב"ן בהסברת המושג "לא מת" במישור הפשט:
"ויגוע ויאסף" : ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו (תענית ה) יעקב אבינו לא מת, לשון רש"י ולדעת רבותינו, הרי יעקב הזכיר מיתה בעצמו (לעיל מח כא) הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם ואולי לא ידע הוא בנפשו, או שלא רצה לתת כבוד לשמו וכן (להלן נ טו) ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, כי להם מת הוא, או שלא ידעו הם בזה כלל .
אח"כ מבאר זאת בדרך הדרוש והסוד:
וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום, לובשת לבושה השני שלא יפשטנה ערומה, כיעקב, או תתלבש לעתים מזומנות ויובן הענין הזה במסכת שבת (קנב:) ובמסכת כתובות (קג): [רמב"ן על בראשית פרק מט פסוק לג].
מושג סתום זה "לבושו השני" מתבאר יותר בדברי רבנו בחיי על הפסוק:
אבל פי' לא מת לא טעם טעם מיתה, או יהיה ענין לא מת כי נפשו של יעקב היתה מרחפת על גופו תמיד לתוקף קדושתו, כי שאר נפשות הצדיקים שאינם במדריגת הקדושה כמוהו, חוזרות לשרשן ולעיקרן וכיון שעלו שוב לא יירדו, אבל יעקב לקדושת גופו ומעלתו היתה נפשו עולה ויורדת, והכח הגדול הזה אינו נמצא רק לקדושים אשר בארץ יחידי-הדורות, כגון רבינו הקדוש…
ולפיכך יעקב אבינו לא מת אך נשאר קיים בגוף ובנפש, הגוף הזה הוא הגוף השני הדק שבו מתלבשת הנפש בצורת גוף ויש לו ממש, אבל הוא דק עד מאד מתלבשת בו לעיתים מזומנות, והוא מערב שבת לערב שבת או מיום הכיפורים ליום הכיפורים, הוא משוטט בעולם בשליחותו של הקב"ה ומתראה למי שהוא חפץ בו. כי הראשון הגס נחנט ונקבר כפשוטו של מקרא, וזהו מאמר החכם שאמר מקרא אני דורש… מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, בגוף ובנפש, והוא הגוף שהזכרתי. [רבינו בחיי, פר' ויחי שם].
הא למדת, שישנו מושג של התלבשות נשמת צדיקים "יחידי-הדורות" [בחינת "נשיא" – ר"ת : ניצוצו של יעקב אבינו] ב"לבוש" דמוי-גוף, אשר מחד, נראה לעיני בשר ואפילו "יש לו ממש" [מעין סיפורי גילוי אליהו ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום]. והוא הנקרא: "לבושה-השני" של הנשמה.
אך המבדיל בין "דמוי-גוף" זה לבין הגוף-הגשמי, הוא:
א. הופעתו רק לעיתים מזומנים ולא בתמידות. ב. התראותו רק למי שהוא חפץ בו. [מה שאין כן הראשון הגס, בו היה מתראה תמיד ולכל אדם]. ג. הופעתו ב"לבושה השני" - אינו משנה כלל את עובדת הסתלקות הנשמה מגופו הראשון שנחנט ונקבר כפשוטו של מקרא !
וכהמסופר ע"י אדמו"ר הזקן בעצמו שבהיותו במאסר בפטרבורג זכה להתגלות רבותיו הבעש"ט והרב המגיד, שבאו אליו מגנזי-מרומים לאחר הסתלקותם, אותם ראה בהקיץ ובמוחש, עד כדי שהרבי רש"ב מדד פעם בבקרו במבצר בחדר כלאו האם יש שם מקום בגשמיות לשלשה אנשים...
ועם כל זה, לא הוצרכו לפתוח את הדלת הנעולה על מנעול ובריח, אף לא נאלצו להתחמק מעיני השומרים, מפני שהיה זה ב"לבושם-השני הדק" , הנראה רק למי שחפץ להתראות אליו, ויחד עם זה בעת ביקורם אצל רבנו הזקן, לא היה הציון שלהם ריק, כי גופם הקדוש הראשון, נקבר כפשוטו ...
וכמו כן יובן סיפור הופעת רבנו הקדוש בערבי שבתות בביתו, שהיה זה ב"לבושו-השני", אשר על כן ראוהו רק בערבי שבתות בלבד, ורק בני ביתו בלבד, ולו היה זה גופו כפשוטו, היו כל שכניו רואים אותו ובכל יום, והיו ממהרים לפרסם ש"בכדי ספדו ספדייא"...
אלא שעדיין יקשה, אם אמנם היה זה רק "דמוי-גוף" בלבד ולא "חיים-גשמיים" כפשוטו, כיצד אם כן, יכול היה מי שהוא "עליו השלום" ופטור מן המצוות, להוציא ידי חובה בקידוש את ה"חיים" המחוייבים במצוות?
[אמנם על הגמרא לא קשיא, שאינה מזכירה כלל שבא בכדי לקדש ולהוציאם יד"ח, גם רש"י אינו מזכיר מזה כלל, ברם, לדעת ספר-חסידים צע"ג השאלה הנ"ל. ורבנו בשיחותיו מפנה אותנו להסברו המפולפל של ר"י ענגיל בגיליוני הש"ס שלו שנדחק לתרץ את דעת ספר-חסידים:]
שם [כתובות קג:] כל בי שמשי הווא אתי לביתיה., נ"ב ע' גליון הגרעק"א ז"ל בשם ספר חסידים ועיין שבת קנא. ב' דנאמר הך דבמתים חפשי.כיוון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות על דוד מלך ישראל - ואולם קאי שם על הגוף ע"ש אבל הנפש שבעולם העליון י"ל שפיר דמחוייב במצוות, וע' משנה אבות: "יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז יותר כמכל חיי עוה"ב," כלומר דגם בעוה"ב יש קיום מצוות, אבל הוא רק בתורת אינו מצווה ועושה ולכן "יפה" וכו' דגדול המצווה ועושה וכו'
אך קשה דא"כ אכתי איך הוציא רבי את החיים המחוייבים בקידוש הא הווי ליה אינו מחוייב בדבר ואינו מוציא את המחוייב ידי חובתו ? וע"כ דצדיקים אחר מיתתן מחוייבין במצוות .
ואולם י"ל דלפום צערא אגרא ולכן לפי שאין בעוה"ב יצר המסיתו לעבור, לכן אין העבודה חשובה כ"כ ויפה שעה א' כו' בעוה"ז דהיא עבודה גדולה של כבישת היצר.
ועיי' פסיקתא רבתי פיסקא דחנוכה אות ג. "א"ר חמא ב"ר יוסי אין בין הצדיקים החיים לבין הצדיקים המתים אלא הדיבור בלבד וכו' ומשמע ג"כ כס' חסידים הנ"ל – דאל"כ הא טובא יש ביניהם: חיויבי המצוות כולם !
וי"ל עוד: כוונת הס' חסידים, דצדיקים במיתתן קרויים חיים וכאילו הם בחיים עדיין, ורק מפני שהם בעולם העליון פטורים מן המצוות מפאת המקום, כי לא נאמרו המצוות בעולם העליון,
משא"כ בירדם לעולם הזה , עדיין עליהם חיוב המצוות כבתחילה, כי בעוה"ז יש חיוב המצוות לכל ישראל חי וגם הצדיק הרי חי הוא וע"כ כי אתי רבי לביתיה, שפיר נתחייב אז בקידוש והיה יכול להוציא ג"כ. וכבר דנו כזה לענין אליהו ואין להאריך.
[גיליוני הש"ס לר"י ענגיל - כתובות קג,]
הרי שלמרות ה"חידוש" העצום שיש "חלות-חיוב מצוות" על צדיקים גם לאחר פטירתן [מפני שנקראים "חיים"] ומה שאינם מקיימים מצוות בפועל, זהו מפני שאין להם "כלי-הגוף" [והרי זה כגידם יד שמאלו, שיש עליו חיוב תפילין אלא שאנוס הוא מלקיימה] –
- אעפ"כ אין על רבנו הקדוש חלות-דין של "חי" באופן כללי , כי אם רק לפי שעה, בעת שמתלבש ב"לבושו השני" ונראה לעיני בשר של היוצאים ידי חובת קידוש ששומעים קולו הבוקע מ"לבושו השני", אזי הופך הוא לרגע להיות "אזרח עולם העשייה" שיש לו "כלי-גוף" שיש בהם ממש [כלשון רבנו בחיי], אזי יכול הוא להוציאם [לדעת ר"י ענגיל בפלפולו] ידי חובת קידוש.
אבל,לאחר מעשה התעיף עיניך בו ואיננו, ודאי שאין לרבנו הקדוש גדר של "חי" לגבי ירושה,קריעה,קבורה והתרת אשתו להינשא לאחר ! וכדאיתא:
מעשה ברבינו הקדוש כשהיה מסתלק מן העולם צוה שלשה דברים אמר להם אל תזוז אלמנתי מתוך ביתי ואל תספידוני בעיירות שבארץ ישראל ואל תניחו לנכרי שיגע במטתי אלא מי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי בחייו היה דר בצפורי י"ז שנה וקרא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה וחיה יהודה בצפורי י"ז שנה.[ תנחומא ויחי פרק ג]
ומדקריא רבנו הקדוש לאשתו "אלמנתי", מה גם שקרא על עצמו השוואה ליעקב בענין "ויחי", שמע מינה שבשניהם היה עניין ההסתלקות במישור ההלכתי, ומה שקרויים "חיים", אף אם מופיעים לעיני בשר, אין זה אלא "לבושם-השני".
וכן גישת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו באגרותיו, ביחס ליעקב אבינו:
בעניין יעקב אבינו לא מת. עיין בחידושי אגדות [מהרש"א] שלא מת היינו בנפש, מה שאין כן בגוף. ולכאורה לא משמע כן בתוספות, וי"ל דדברי התוס' הם לפי הקא סלקא דעתך, ולא אחרי הקושיא וכי בכדי ספדו ספדייא וכו'. [אג"ק ח"א ע' לו-לז ]
וכוונתו לתוספות דלקמן:
ד"ה יעקב אבינו לא מת :"וכן משמע מדכתיב ויגוע ולא כתיב וימת, כדמפרש בסוטה יג,א. גבי מעשה דחושים" עכ"ל התוס' . תוס' [תענית ה:]
דמשמע מהגמרא בסוטה [שם] ש"חיותו" של יעקב היא כפשוטו, שפתח עיניו וחייך:
חושים בריה דדן תמן הוה ויקירן ליה אודניה אמר להו מאי האי ואמרו ליה קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים אמר להו ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון שקל קולפא מחייה ארישיה נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך והיינו דכתיב ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע.
ועל כך מעיר הרבי באיגרתו הנ"ל שזהו רק לפי הקא סלקא דעתך ולא למסקנת הגמרא בתענית.
ותדע שכן הוא, שהרי אפילו בסוגיא דסוטה משמע דמסקנתה היא שיעקב אבינו נסתלק כפשוטו, כדאיתא התם:
באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה דכתיב למה אשכל גם שניכם יום אחד ואף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואי קבורתן מיהא ביום אחד הואי. [ סוטה יג,.א.]
ויתפרש,אם כן, עניין "פתח יעקב לעיניה ואחוך" - או שהיה זה התלבשות ב"לבושו-השני", [וכך יתפרש גם מסתמא המובא ברש"י בתענית, המדרש על "וירא ישראל", דבעת קרי"ס ירד יעקב ב"לבושו-השני" לעולם הזה הגשמי וראה גאולת בניו לעיניו] - או שזהו רומז כהרבה אגדתות שבש"ס ל"עניינים-רוחניים".
[ובדרך צחות י"ל שרמזה כאן הגמרא באומרה "פתח יעקב עיניה", שיש "לפתוח עין יעקב" שם נמצא את הפירוש והנמשל של מעשה זה, אז "נחייך" על הפירושים-הפשטניים שפירשנוהו בגשמיות...]
התייחסותו של אדמו"ר האמצעי לנצחיות חיי-האבות .
איתא בגמרא ב"ב נח,א. :
רבי בנאה הוה קא מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא א"ל מאי קא עביד אברהם א"ל גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה א"ל זיל אימא ליה בנאה קאי אבבא א"ל ליעול מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא עייל עיין ונפק...
ומבאר אדמו"ר האמצעי ב"תורת-חיים" שלו:
הווא מטא למערתא דאברהם , אשכחיה לאליעזר א"ל מאי קעביד אברהם ? א,ל גאני בכנפיה דשרה ומעיינא ליה ברישיה כו' דהנה וודאי לא היה זה עניין גשמי כלל. דאיך ר' בנאה זה יראה לאברהם ושרה כמו שהן בחיים ממש ושרה מעיינא ליה ברישי' ? שכבר נפטרו ביותר מב' אלפים שנה, שר' בנאה זה היה אחר החורבן בית שני......
ומסיים ביאורו:
..... ואע"פ שר' בנאה זה היה אחר החורבן ואברהם ושרה כבר נפטרו באמת, יכול להיות שהיה רואה אותן כמו שהן בחיים ממש, לפי ששורש אברהם ושרה הוא למעלה במקור האצילות בבחי' מ"ה וב"ן שבכתר...
ועד"ז יתפרש גם כן עניין "פתח יעקב לעיניה ואחוך" במישור-הרוחני !
ביאורי הרבי בעניין "יעקב אבינו – לא מת":
ב"תורת מנחם" בשיחת ויחי תשמ"ו (ח"ב ע' 317) עסק רבנו בביאור מאמר חז"ל זה בפשוטו של מקרא, לתפיסת בן חמש למקרא:
בתחילה מסביר זאת הרבי, על בסיס ההנחה שהתלמיד כבר למד מושג דומה לגבי חנוך דכתיב ביה: "ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו – כי לקח אותו אלוקים" [ומיתה לא נאמרה בו"] ואע"פכ היה אצלו עניין "העדר-החיים", כדכתיב: "ואיננו" ופירש"י שם: "צדיק היה וקל בעיניו לשוב ולהרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו קודם זמנו, וזהו ששינה הכתיב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו".
הרי ש"סילוק קודם זמנו" אינו קרוי מיתה בלשון המקרא. וכאן דן רבנו בשאלה האם אצל יעקב אבינו היה סילוק קודם זמנו, דלכאורה עבר את פרק אמו רבקה ויש לו לדאוג שהגיע גם זמנו, ואין זה נקרא "סילוק קודם זמנו" כבחנוך.
[ולכן מנסה רבנו לבאר ש"לא מת" הכוונה ל"מיתה בעטיו של נחש", היינו שמיתתו של יעקב, היא באופן שאינו נובע מ"חטא עץ הדעת", עיי"ש בשיחת ויחי. אך בשבת פ' שמות שאחריה (שם, ע' 364) – מעיר רבנו בחיוך, שאין הסבר זה פותר השאלה על פי פשוטו של מקרא, דמאי נפק"מ באיזה אופן מת , הרי הל' הוא "לא מת"...]
ומסקנת רבנו שם: שבאמת זה ע"ד מה שנאמר בחנוך, כי אמנם היה ביעקב "סילוק קודם זמנו" [אם לא לגבי רבקה אמו, אזי] לגבי שנות אביו יצחק שחי ק"פ שנה, הרי ששנות יעקב היו - כלשונו הוא: "מעט וגו' ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי". [ולמרות שאין זה ממש כמו בחנוך, שם היה ה"סילוק המוקדם" מסיבה שלילית "שקל בדעתו לשוב ולהרשיע", מה שאין כן ביעקב אבינו, שלא היתה בזה שום סיבה שלילית -
[ואולי יש להוסיף בדרך אפשר, שסילוקו של יעקב אבינו קודם זמנו בפרק אבותיו, קשור למה שהגיע הזמן לתחולת-הגלות שנגזרה בברית בין הבתרים, וא"א לה לגלות לחול כל זמן שיעקב במצרים, ואפילו אם רק גופו הקדוש ייקבר במצרים, הרי זה היה מעכב תחולת-הגלות, אשר כל כן ציווה ליוסף : "אל נא תקברני במצרים" - (כפי שנתבאר בארוכה בשיחה ב. לפ' ויחי לקו"ש ח"כ) – הרי שסיבת פטירתו ה"מוקדמת", עניין-חיובי הוא, הקדמת קץ הגלות ובמילא הקדמת הגאולה –י.ס.]
לפיכך "סילוקו בטרם עת" הריהו רק מה ש"לקח אותו אלוקים" ולכן אינו קרוי "מיתה". וזוהי משמעות המשפט שמסיים הרבי שם בשיחת שמות הנ"ל: "אבל ביעקב [שלא כבחנוך] אין שייך ענין המיתה כלל" , כוונתו: על פי לשון המקרא.
ולא כפי שניסו לפרש בשטחיות, שכוונת רבנו באותה שיחה , שפשוט "לא מת", שאם כן מה הועיל בכל השיחה שעניינה לפרש עניין זה באופן המובן לבן חמש למקרא, אדרבא ינסה מאן דהו להסביר על פי פשט לשכלו של בן חמש, שמי שנחנט,נספד ונקבר למעלה מ-3000 שנה, הרי הוא חי ביולוגית... שכל זה הוא בתכלית הביטול והגנות !
[ולהעיר, שעפ"י הסבר זה של הרבי בסגנון פשש"מ - יובן גם הפסוק שנאמר במבול: "ויגווע כל בשר" (ומיתה לא נאמרה בו...) לא מפני שלא היה בהם עניין המיתה, אלא מפני שמיתתן היתה "סילוקם קודם זמנם" , ואינו נקרא בסגנון-המקראי בשם "מיתה", כנ"ל]
כלומר, ע"ד הפשט מפרש רבנו, ש"יעקב אבינו לא מת" [בעתו ובזמנו] אלא "נסתלק קודם זמנו",שכך הוא סגנון לשון המקרא במי שנלקח בטרם זמנו, ולפי זה אין בדברי רש"י בפר' ויחי שום סתירה לפשוטן של עובדות המסופרות במקרא, שאינו יוצא מידי פשוטו דספדו ספדייא וחנטו חנטייא וכו'. זהו מהיבט הפשט!
אמנם בהרבה משיחותיו מתייחס רבנו להסברת המושג "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים" מהביטים שונים, בדרך הדרוש והחסידות : פעמים כהתנייה [כאשר "זרעו בחיים" – זהו הביטוי של הנצחת "הוא בחיים", כדלקמן] פעמים כהשוואה [כשם שזרעו בחיים בגשמיות בעולם הזה - כך "הוא בחיים", כלומר שגם אחר ההסתלקות מן הגוף ,עדיין חיותו פועלת במסגרת עולם הזה הגשמי גם כן,כדלקמן] :
"צריך להבין: כאמור פעמים מספר יש קשר בין שם הפרשה לתוכן הפרשה כולה, כיצד נקראת הפרשה "ויחי", בעוד אשר תוכנה הוא פטירת יעקב, - היפך מ"ויחי".....
ומתרץ רבנו בסיום השיחה:
..."בכך מובן מדוע נקראת הפרשה "ויחי", למרות שאין מדובר בה רק על מאורעות יעקב בסמוך לפטירתו, אלא אף על פטירתו ועל התקופה שלאחריה, נאמר בגמרא ש"יעקב אבינו לא מת - מה זרעו החיים אף הוא בחיים",ולפיכך אין כתוב אצלו הביטוי "מיתה", ומשמעות הדברים היא : החיים האמיתיים של יעקב הם כאשר "זרעו בחיים" –
כלומר כיוון שחיים אמיתיים הם חיי-נצח וקיום לעד,....לפיכך ניכרים החיים האמיתיים של יעקב דווקא כאשר רואים את נצחיותם, לאחר שהנשמה יוצאת מן הגוף, כלומר החיות אינה נשארת נצחיית רק בחיי הנשמה , אלא גם למטה בעולם הזה נשארת חיות אמיתית של יעקב - אצל בניו, שהם חיים בחיים האמיתיים של יעקב אבינו".
לפי זה מוטעמת יותר הסיבה לשם הפרשה "ויחי": בכך לא מודגש רק שלאחר פטירת יעקב עדיין אפשרי לומר "ויחי יעקב", אלא יותר מכך : דווקא אז לאחר פטירתו, ניכרים האמת והנצחיות של "ויחי יעקב". עכ"ל השיחה.
[תרגום חפשי מלקו"ש חט"ו ע' 430 ]
כלומר, החושב שחייו-הביולוגיים של יעקב אבינו הם הנמשכים עד היום, בגופו שלו, הריהו מעניק לו גדר של "חיים-ארוכים" בלבד,אבל עדיין אין זו נצחיות, לא כן המבאר שלמרות יציאת-הנשמה מהגוף, עדיין חיותו מונצחת בהמשכיותה בתוככי "זרעו בחיים", הנמצאים למטה בעולם הזה, מבלי שההסתלקות גורמת להפסקת-חייו, זוהי ה"נצחיות" במלואה
ביאורו המסכם של הרבי בסוגיא בתענית:
ההתייחסות הישירה של רבנו לסוגיא ד"יעקב אבינו לא מת", מסוכמת בשיחה מוגהת [לקו"ש חל"ה שיחה ג. לפ' ויחי] – שם מפרש את כל הדו-שיח בין ר"נ לר"י כשיחה הצופנת בתוכה בירור-עקרוני בהשקפת עולם, והוא על רקע ההנחה הבסיסית היא ש"פעולת התומ"צ של האדם צ"ל בטבע העולם" [שהרי התורה לא בשמים היא].
אלא שיש לחקור: האם זוהי תוצאה של רצון הקב"ה להעדיף את תוקפו של הטבע על תוקפה של התורה ועל כן על התורה להיות "כפופה" למסגרת הטבע, או שמא זהו אינטרס של התורה שגדרה הוא לפעול בטבע ולא לשנותו, וזוהי מעלת התורה ?
ועל כן כששמע ר"נ את מאמר ר' יוחנן : "אין מסיחין בסעודה וכו' [אפילו בד"ת] שמא יבוא לידי סכנה" הבין מכך שתוקפו של הטבע מגביל את תוקפה של התורה, וא"כ לא הבין איך אמר לו ש"יעקב אבינו לא מת", הלא מסופר בתורה [תורת אמת] שספדו...חנטו...וקברו... הרי שגם עפ"י תורה ישנה תפיסה לגדרי העולם ?! עיי"ש בהשיחה באריכות.
וממשיך הרבי בשיחה וז"ל:
...." ועל זה ענה לו "מקרא אני דורש כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים": כוונת ר' יוחנן ב"יעקב אבינו לא מת", אינה למציאותו של יעקב כפי שנראית למצרים, [=כלומר
למציאות החושית. י,ס,] אלא לאמיתית-מציאותו (גם של חיי הגוף שלו) שזוהי מציאות כפי שהיא בתורה, שמצד זה דווקא אינו מוגדר בגדרי טבע הבריאה – "חי היה" .
וזהו שאומר "מקרא אני דורש" כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", דזה ש"אף הוא בחיים" –אינו ענין שנראה לעיני בשר (למצרים), אלא זקוקים ל"מקרא (ובזה גופא) אני דורש".
ועפ"ז מובן שאין סתירה בין העניינים ("לא מת" ולאידך מסופר בתורה ד"ספדו ספדייא וכו') – כי זה ש"ספדו ספדייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא" הוא לפי ש"נדמה להם שמת", היינו כלפי המצרים, דלפי מה שראו – שלגבם זהו עניין אמיתי (עפ"י תורה) – עשו פעולות אלו בגופו של יעקב, כי גם פעולת התומ"צ כפי שהוא בענייני העולם , הוא עניין אמיתי מצד גדר התורה"...עכ"ל השיחה.
ובאמת דברי רבנו אלו צריכים הבהרה:
א. שמחד קבע ש"אמיתית-מציאותו" אינה מוגדרת בגדרי טבע הבריאה, ומאידך נקט שמה ש"נדמה להם" הוא עניין אמיתי על פי תורה, מאי משמעות ההיגדים-המנוגדים הללו?
ב. גם צ"ל מה שמדגיש פעמיים, שנראה לעיני בשר של המצרים, דווקא, וכי עיני-הבשר של בני ישראל לא רואים בחוש מה שנראה למצרים ?
ונראה לומר, בדרך אפשר: מאחורי כל "מציאות-חושית", מסתתרת "אמיתות-מציאותו האלוקית המהווה את התופעה הגשמית" [ע"ד ל' הרמב"ם : "ומאמיתית מציאותו נמצאו כל הנמצאים"] עד"מ האתרוג-הגשמי, אמיתת-מציאותו היא ה"דבר הוי'ה" המהווהו, ועוד יותר "החיות-אלוקי של מעשה-המצוה, שהוא פנימיות רצון העליון" , אבל אין זה שולל אשר "מציאותו-האמיתית" כתופעה בעולם-העשייה הגשמי, הרי הוא "פרי עץ הדר" ממשפחת ההדרים, שזוהי "מציאותו-ההלכתית" , שהיא ורק היא הקובעת בעולם העשיה.
או באופן אחר: "ושננתם לבניך אלו התלמידים" – הרי ש"אמיתית-מציאותם כפי שהיא בתורה" נחשבים לבנים, אבל ב"מציאות-האמיתית" על פי ההלכה , אם נפטר המלמד-דרדקי בלא בנים, לא יועילו לאלמנתו "התלמידים – הקרויים בנים", על פי ה"מקרא אני דורש", לפוטרה מחליצה...
ועד"ז י"ל כוונת רבנו: "אמיתת-מציאותו" של יעקב היא מהותו המופשטת כפי שהיא בתורה, שם הוא מציאות של "ספירת התפארת" שעניינה הוא "אמת ליעקב" [אותיות: יעקב לא מת - בשם רלוי"צ]. ו"אמיתית-מציאותו" זו, זהו בדיוק "מה שלא ניתנה רשות לעין לראות".
[ולהעיר מלקו"ש לפ' תולדות (ח"ה ע' 120) באות יא. שם מפרש רבנו את לשון רש"י : "יעקב ועשיו האמורים בפרשה", דלא כל' הרמב"ן: " עשיו ויעקב האמורים למטה", ש"למטה" [היינו בסדר השתלשלות,(שהוא בחי' הלידה): עשיו שהוא תוהו קדם ליעקב שהוא התיקון, ברם, [באמיתית-מציאותם] כפי שהם "בפרשה", דאורייתא וקוב"ה כולא חד, בשורשם בעצמות, בפנימיות הכוונה,(שהוא בחינת הטיפה ראשונה) הרי יעקב קדם....עיי"ש בהשיחה.
ומזה נקיש לענייננו, שאמיתית מציאותו של יעקב, כוונתו כפי שהוא בתורה,ולא כפי שהוא בעולם.]
אבל "מציאותו-האמיתית בעולם ההלכה" שהוא עולם העשייה הגשמי, הוא מה ש"נדמה" לחושים של המצרים, שזה מה "שניתנה רשות לעין לראות".
[ואולי הסיבה שמדגיש ראיית עיני-המצרים, כי אצלם אין שום תפיסה-השקפתית מופשטת אודות "חייו-הנצחיים" של יעקב, במובן הרוחני. אי לכך, אין מה ש"ישבש" את ראייתם-החושית המדווחת בתכלית ה"אובייקטיביות", כראיית מצלמת-ווידיאו, שאינה "תופסת" תחושות-סובייקטיביות, כי אם את המציאות-היבשה כמו שהיא "נדמית" לעין המצלמה,
או באופן אחר: אצל בני-ישראל ייתכן שראו ביעקב אביהם "חיות-ממשית" מפני שחפץ היה להתראות להם ב"לבושו-השני", כנ"ל. והם זכו גם לראותו "פוקח את עיניו ומחייך", בטרם קבורתו, על מפלת עשיו שנהרג ע"י חושים בן דן, משא"כ לעיני-המצרים לא נתגלה זה, כי "נדמה להם שמת"].
ועל פי "הדמייה" זו [שהיא כללות עולם העשייה שנדמה לנו למציאות] –קובעת התורה שיש לספדו לחנטו וקברו, ולכתוב עליו "עליו השלום" וזצוקללה"ה !
[וזהו תוכנה של ההערה 14. שם בהשיחה , שם מחלק בין ל' רש"י בקס"ד של הגמ' בתענית: "סבורים היו שמת" ובין לשונו בהמסקנא בסיום דבריו: "נדמה להם שמת". ייעו"ש היטיב. ש"סבורים" מורה שטעות הוא בידם, משא"כ "נדמה" מורה שכך נראה הדבר בעיני בשר ואין לדיין אלא מה שעיניו הגשמיות רואות !
ולהעיר מלשון הרמב"ם אודות ר"ע "ודימה הוא וכל חכמי דורו שהו המלך המשיח", שאין כוונתו שטעה בהלכה, אלא לפי מה ש"נדמה" קודם, היה עליו לקבוע "דין מלכא משיחא",עד שנשתנה המציאות "בעוונות".]
ויחד עם זאת, מאחר ומציאותו האמיתית של יעקב אבינו ושל כל נשיא-דור ["נשיא – ר"ת: ניצוצו של יעקב אבינו"] היא ש"לא מת" , הרי יש להכיר ולהפנים , ש"לא יעזוב את צאן מרעיתו" ומה להלן עומד ומשמש – אף כאן עומד ומשמש במרום, כי לא נפסק הקשר-הנצחי בינו ובין מקושריו, גם בהעדר התקשורת-החושית.
[ע"ד ההפרש בין טלפון שפועל על בסיס קשר-חוטי, דרך מכשיר החייב להיות מחובר לשקע-גשמי, עד שאם ייפגם או יינתק כבל-ההתקשרות, לא תהיה תקשורת כלל, לא כן, הפלאפון הסלולארי, הפועל על בסיס קשר אלחוטי, ללא כל כבל-ממשי המחבר בין המשפיע למקבל, ואין זה פוגע כלל בהתקשרות, ואדרבה, באופן זה יכולת-ההתקשרות היא פחות מוגבלת מהטלפון!...
אלא שישנה מעלה גם בטלפון-החוטי הגשמי, בו אין מושג של "הפרעות בקליטה" ויכול לקלוט גם אם המקבל נמצא במעמקי-האדמה, בתנאי שהחוט הגשמי מגיע אליו, לא כן הפלאפון-הסלולארי, בו על המקבל להיות ב"איזור-קליטה", ובאם נכנס למנהרה שמעליה "הרים דקליפה" , לא תהיה קליטה... וד"ל.]
ומסתכל ממרומים עלינו , באופן ד"עין רואה ואוזן שומעת וכל מבצעיך בספר ההתקשרות כתובים"... ומעורר רחמים עלינו להשפיע לנו בגשמיות וברוחניות, עד להשפעה העיקרית, למהר ולזרז ביאת גואל צדק במהרה, אזי נזכה להתראות עם הרבי שיוליכנו לקראת משיח צדקנו בקרוב ממש...
אחד מיסודות-המחשבה שלמדנו מגישתו של הרבי הוא, אשר אבן-הבוחן לפרשנות נכונה במאמרי אגדה שבש"ס או במדרש היא , התאמתם [או על כל פנים אי-סתירתם] את התפיסה ההלכתית בנידון, אחרת הרי"ז בבחי' "גילוי פנים [מל' פנימיות] בתורה שלא כ'הלכה' ...". ועל כן, ככל שמאן דהו "מחפש" למצא "הכשר" לציפיותיו הוא, כך תגבר התעלמותו מן ההלכה והפשט, שכלליהם נוקשים וברורים, מול דביקותו במונחים דרושיים בהם "יעלה לנו השמיימה" , להמיר "פשוטו של מקרא" ב"מעשה-ניסים" כאשר אין כל הכרח וראיה לכך, בחינת "יבוא הנס מכל מקום"...
ואילו לפרשנים-שוגים בלבד נחשבו, החרשתי, אך אין הצער [של השתיקה וההחרשה] שווה בנזק-המלך, אליו מנסים לייחס תפיסות ואמירות שאין להם מקור מבוסס. וד"ל.
להדגמת היסוד הלזה, בחרתי ללבן ולברר על פי המקורות את המושג "צדיקים במיתתם – קרויים חיים" ואת פשר הופעת צדיקים שוכני-עפר לעיני בשר שראום בעלמא דין , כמסופר בכו"כ מקומות בש"ס ומדרשי חז"ל.
וכבסיס לאופן-ההתייחסות החילותי בבירור הסוגיא ד"יעקב אבינו לא מת", בה משתקף העימות בין הרובד ה"דרושי" [מקרא אני דורש] ובין תוקפה ההלכתי המחייב של ה"מציאות-החושית" [וכי בכדי ספדו ספדנייא וכו'].
1. "יעקב אבינו לא מת"
איתא בגמרא [תענית ה,ב.] :
רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא! אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן "אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה". בתר דסעוד אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן "יעקב אבינו לא מת"! אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?... אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" - מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.
ופירש"י שם :
לא מת - אלא חי הוא לעולם: בכדי - וכי בחנם ספדו ספדיא וחנטו חנטיא דכתיב ביה (בראשית ג) ויחנטו (אותו) ויספדו (לו):מקרא אני דורש - והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת: מה זרעו בחיים - כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים החיים הוא מקבץ, שהן בשבי, שהמתים אינן בשבי: אף הוא בחיים - שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו, כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו', ודרשינן ישראל סבא, ודחנטו חנטיא נדמה להם שמת, אבל חי היה.
בהשקפה ראשונה נראה שדעת רש"י נוטה לפרש כפשוטו, שיעקב אבינו ממשיך לחיות ביולוגית, נשמה בגוף גשמי עד עצם היום הזה. ולכאורה כן משמע גם בפירושו על התורה [שהוא עוד יותר "פשוטו של מקרא" מאשר פי' על הש"ס]:
ד"ה ויגוע ויאסף. "ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז"ל: יעקב אבינו לא מת (תענית ה)"
ברם, אי הכי תקשי לרש"י [מלבד הסתירה מ"ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה",בלבד. ולדידם: הרי חי כבר למעלה מ-3500 שנה...- תיקשי גם] מיניה וביה באותה פרשה:
בד"ה ויחי יעקב - למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. [רש"י על בראשית פרק מז פסוק כח]
וכן בד"ה : ואנכי אעלך - הבטיחו להיות נקבר בארץ: [רש"י בראשית מו ,ד.]
וכיון שסתימת פרשת ויחי וכן ההבטחה להיות "נקבר" בארץ, שניהם באו מאת הקב"ה, לא שייך לומר שגם לקב"ה "נדמה לו שמת, אבל חי היה"...
וכן בד"ה : ועשית את הקרשים - הל"ל ועשית קרשים כמו שנאמר בכל דבר ודבר מהו הקרשים מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים. [שמות כו.ט.]
הרי שרש"י לא זז מפשוטו של מקרא אשר יעקב אבינו ע"ה נסתלק. ואף שדיוקו של רש"י ש"לא מת", גם הוא, לכאורה, מפשוטו של מקרא , שנרמז בהשמטת המונח "מיתה" שלא נאמרה בו, כי אם "ויגוע וייאסף" , הרי גם זה אינו דיוק בדרך ה"פשט", כי גם "גוויעה" - משמעותה "מיתה", כדמוכח מקרא:
וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וגו' [ספר בראשית ז, כא.]
ותרגם אונקלוס : ומית כל בשרא דרחיש על ארעא בעופא ובבעירא וגו'.
ואף שבעניין המבול נאמר בהם מיד בפסוק שלאחריו לשון "מיתה" גם כן, [בראשית ז,כב] : "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ", אמנם לכשנעיין נבחין דלכאורה קרא יתירא הוא, שהרי לאחר שהזכיר [בפסוק כ"א] את כל פרטי סוגי בעלי החיים וגם האדם ש"גוועו", מה מוסיף הכלל שכוללם יחד: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מתו"?
אלא יש לומר, דלהכי הפרידתן התורה לשני פסוקים, בראשון (שם ,כא) נאמר: וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ ["רומש" על גבי] בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה ובַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ [או "שורץ" על גבי] וְכֹל הָאָדָם" פסוק זה מדבר על "גויעת" הרמשים השורצים הטפילים הנדבקים בעוף, בבהמה, בחיה וגם באדם, שהמייחד אותם הוא שאינם נושמים דרך ריאות ואינם נכללים ב"כל אשר נשמת חיים באפיו" ופרש"י: "נשימה של רוח חיים" – שהיא דרך האף. ואילו בפסוק השני מדבר אודות היונקים-היבשתיים [כולל האדם] הנושמים דרך האף לריאות.
ולענייננו יש נפקא מינא: שהרי בני האדם בדור המבול השחיתו את דרכם ולא רק בינם לבין עצמם אלא גם כדפירש"י: (ו,יב.) בד"ה כי השחית כל בשר: "אפילו בהמה, חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן" (שהם בעלי "נשמה באפיו") ולא הזכיר הרמשים השורצים כיון שבהם לא היה שייך חטא זה. [וגם אינם "בשר" ]
על כן בהשמדת בעלי החיים ה"חוטאים" [כולל בני האדם] נאמר "מתו" בסיבת החטא, אבל במחיית בעלי החיים ש"לא חטאו" אלא שנכללו עם כל החי [כי חיותם הטפילית תלוייה בקיום בעלי החיים המאכסנים] - הרי שנקטפו "קודם זמנם" ללא סיבה של חטא, בהם נאמר רק "גויעה", [ולשון "מיתה" לא נאמרה בהם...] שזהו הכינוי-המקראי לסילוק בטרם עת!
ברם, כד מעיינת ביה שפיר, נראה שמה שכתב רש"י בפי' על הש"ס: "אלא חי הוא לעולם" זהו רק בהסבירו את הקס"ד של דר' נחמן בהבנת דברי ר' יצחק, שהם אמנם מאד תמוהים בעיניו, בהיותם סותרים את "ההספד,החניטה והקבורה" , אך ר' יצחק מיהר להבהיר את עצמו : "מקרא אני דורש", היינו שכוונתו בהקישו "הוא" ל"זרעו" – אשר בעת הגאולה "יביאנו [הקב"ה את יעקב אבינו שיתגלה אז ויירד כנשמה בגוף גשמי] בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו".
וכשם שדרשינן עה"פ וירא ישראל את היד הגדולה וגו' – שישראל סבא ירד בעת קריעת ים סוף, וחזה כנשמה בגוף את ניסי-גאולת בניו ממצרים – [וראה להלן ההסבר באיזה אופן "הופיע" כנשמה בגוף, מבלי שהיה אצלו "תחיית-המתים"...] – אבל אין הפירוש שמאז ש"ויגוע וייאסף" ועד היום, נשאר חי וקיים ביולוגית!
וי"ל בדא"פ שכשם שבעת הגאולה לע"ל יביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו, כשם שבעת קרי"ס הביאו לראות במו עיניו גאולתם ממצרים - כך רצה הקב"ה שיעקב יזכה לראות בעיניו את שיבת יוסף [הנמכר לעבד] ממצרים לארץ אבותיו וכיצד כשטנו של עשיו זוכה לראות את הריגתו בפתח מערת המכפלה, כמ"ש ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע. ולאחר ש"פתח יעקב עינויה ואחוך" שבה נשמתו לגנזי מרומים ומנוחתו כבוד במערת המכפלה, עד הגאולה העתידה.
ולהעיר שפעמיים חוזר רש"י על התמיהה [שנותרה בעינה גם לאחר המקרא אני דורש] : "ודחנטו חנטייא" ?! [ולכאורה למה אינו מקשה ומזכיר גם את "ספדו ספדייא...וקברו קברייא" ?]
ושמא י"ל בדא"פ : שלרש"י בוודאי נפטר יעקב אבינו עליו השלום, "אבל חי היה" [בל' עבר – ולא כלשונו בקס"ד "חי הוא לעולם"] – היינו, שאז לאחר הפטירה ועד לקבורתו
במערת המכפלה - "חי היה", שלא נס ליחו והיתה חיות בבשר-גופו, שלא כשאר מתים שבשרם כחרס ומתחיל תהליך של רקבון, אלא כגוף שנתעלף וחיותו בקרבו.
ועל כן אין רש"י מתמיה על שספדוהו [כי להם הוא חסר] ולא על שקברוהו [שהרי גם גוף קדוש שלא נס ליחו, כמשה רבינו ע"ה, גם הוא טעון קבורה מפני כבוד המת] – וכל תמיהתו אינה אלא על הצורך בחניטתו, מאחר שחיות בשר-הגוף נותרה ביעקב, ועל זה תירץ " נדמה להם ש[הגוף] מת [וצריך חניטה] אבל חי היה" [בשר הגוף,עד לקבורה ולחינם חנטוהו], כן נראה לפרש רש"י בדרך פשוטו. - [מלבד פירוש רבינו ברש"י זה בדרך מעמיקה יותר בלקו"ש, וכדלקמן].
2. "ויש אומרים : לא מת משה"
ויש אומרים לא מת משה כתיב הכא וימת שם וכתיב התם ויהי שם עם ה' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש [סוטה יג,ב]
למרות שבקרא נקט לגביה ל' מיתה, בתלמוד מוזכר יום ז' באדר כיום פטירתו וגם כל המדרשים בפר' וזאת הברכה - מלאים בתיאור ויכוח נשמת משה עם הקב"ה על סירובה לצאת מגופו הקדוש עד שנכנעה ויצאה בנשיקה,
מהי א"כ בדרך הפשט המשמעות של "לא מת משה" ?
• בדרך הפשט :
שלא שלטה בו חרבו של מלאך המוות [ב"ב יז,א.] – דבר המתבטא ב"לא כהתה עינו" – אף משמת, "ולא נס ליחו" – לא שלט בו ריקבון ולא נהפך תואר פניו [רש"י עה"פ].
• בדרך האגדתא:
מה שלא נשתנה ע"י הסתלקותו הוא [לא רק באי-הפסדיות גופו, אלא גם] בכך שהוא "עומד ומשמש", כלומר נמשכת פעולת נשמתו כרועה, המשפיע אלוקות לצאן מרעיתו, גם בעלותו השמיימה. וכגירסת הרמב"ם [בהק' לפיה"מ שלו] : "משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום" [על אף שמגופו הגשמי נסתלקה הנשמה בנשיקה]
והיטיב להגדיר זאת הרמב"ם בלשונו הזהב : "והיה המקרה ההוא אשר קרהו : "מיתה" בעינינו, בשביל שחסרנו ופקדנו אותו, ו"חיים" לו, לכבוד המעלה שעלה אליה...והדברים באלו העיניינים ארוכים מאד ואין זה מקומם....[ומסיים שם:] ..."וכאשר מת עליו השלום"...
הוי אומר שבמישור של "עולם העשייה" ובגדרי-ההלכה, הרי "מבלי הבט על גודל העילוי דיום ההסתלקות – הרי מאחר ובנוגע לחיים גשמיים הרי זה בכל זאת עניין של סילוק כו' –א"כ נשארת עדיין נקודה בלתי-רצוייה שעליה צריכה לכפר הלידה" [לקו"ש חכ"ו ע' 9 עיי"ש.]
ולהעיר משלילת-נצחיות חיי משה רבנו כפשוטו, במדרש:
...באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה: "אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הניח אותי בעוה"ז ואחיה ולא אמות" , א"ל הקב"ה למשה :"אם לא אמיתך בעוה"ז
איך אחייך לעולם הבא ? ולא עוד, אלא שאתה עושה תורתי פלסתר שכתוב בתורתי על ידך: [אני אמית ואחייה] ואין מידי מציל"... [ דברים רבה, וזאת הברכה פי"א]
וממשמעות מדרש זה, שמי שחושב על "נצחיות חיים גשמיים" אצל הצדיק [אפילו אם זה "איתפשטותיא דמשה שבכל דרא ודרא"] – הרי מלבד שאין זה "שבח" כלל לצדיק, מפני ששולל ממנו את המעלה הנפלאה של "תחיית-המתים", הרי יש בזה גם כפירה בתורת משה, ממנה משמע [לפי פרשנות הקב"ה] שאין מי שניצול מעניין "אני אמית ואחייה" !
3. דוד מלך ישראל [עליו השלום] – חי וקיים
כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוה פסק פומיה מגירסא אמר מאי אעביד ליה הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני נפק למיחזי הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה אישתיק ונח נפשיה שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה שלחו ליה חתוך נבלה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו [שבת דף ל,ב.]
הרי שלמרות הפתגם שנקבע בכל תפוצות-ישראל בנוסח "קידוש לבנה" [ומקורו בר"ה כה,א. ובזוהר ח"א קצב,ב] : "דוד מלך ישראל חי וקיים" אין הכוונה ל"חיים-גשמיים" כפשוטם, ואין בפתגם זה משום "הכחשת-ההסתלקות" של דוד המלך.
שאם לא כן, מה מקום לשאלת שלמה [החכם מכל אדם] אם מותר לטלטל בשבת גופו של אביו, וכי לא ידע שדוד מלך ישראל חי וקיים? ומה טעם הזקיקוהו חכמים להניח עליו ככר או תינוק להתיר טלטולו אגב דבר המותר, והלא החי אינו מוקצה ? !...
וכמודגש בגמרא בקטע דלקמן:
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו כיון שמת אדם בטל מן המצות והיינו דאמר רבי יוחנן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות
ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתו [שבת קנא,ב.]
דהנה אמאי במימרא השניה של רשב"א הניגוד ל"תינוק בן יומו" הוא : "עוג מלך הבשן". ואילו במימרא הראשונה של רשב"ג נקט כניגוד ל"תינוק בן יומו" – דווקא : "דוד מלך ישראל" ?!
אלא רמז יש בדבר להוציא מליבן של תועים ולהדגיש שגם מי שנאמר עליו :"דוד מלך ישראל חי וקיים" – הרי במישור ההלכה נקבעת הגדרת-מיתתו ביחס לדיני שבת או אישות, על פי הקריטריונים של המציאות החושית, בה "אין לדיין [ולרופא] אלא מה שעיניו רואות".
כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך, אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישיו, וכשהוא מת כולן נשרפין לפניו, וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו אלא מלך אחר, לפיכך אבישג היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה: [רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק ב הלכה א.]
ואין זה סותר כהוא זה לפתגם "דוד מלך ישראל חי וקיים" במשמעותו הדרושית והרוחנית, כשהכוונה היא ל"נצחיות ענין המלוכה" של מלכות בית דוד לדורי-דורות [כפי שנתבאר באריכות בספר "יחי המלך" להרב וולפא]
4. רבי אליעזר ב"ר שמעון - המת החי
כי הוה קא ניחא נפשיה אמר לה לדביתהו ידענא בדרבנן דרתיחי עלי ולא מיעסקי בי שפיר אוגנין בעיליתאי ולא תידחלין מינאי אמר רבי שמואל בר נחמני אישתעיא לי אימיה דרבי יונתן דאישתעיא לה דביתהו דרבי אלעזר ברבי שמעון לא פחות מתמני סרי ולא טפי מעשרין ותרין שנין אוגניתיה בעיליתא כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה כי הוה משתמטא ביניתא מיניה הוה אתי דמא יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה חלש דעתאי איתחזי לי בחלמא אמר לי לא מידי הוא יומא חד שמעי בזילותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדבעי לי כי הוו אתו בי תרי לדינא הוו קיימי אבבא אמר מר מילתיה ומר מילתיה נפיק קלא מעיליתיה ואמר איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי …. יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה הוו טרידי שדרו רבנן לבני בירי ואסקוהו לערסיה ואמטיוה למערתא דאבוה אשכחוה לעכנא דהדרא לה למערתא אמרו לה עכנא עכנא פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו פתח להו,
שלח רבי לדבר באשתו שלחה ליה כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול. עכ"ל הגמרא.
ומפרש רש"י שם:
אגניין בעיליתאי - השכיבני בעלייתי: במזייה - בשערו: ביניתא - שער: ריחשא - תולעת: חלש דעתאי - דאגתי שמא מעתה יסריח וירקיב: כולי האי - משנודע לבריות שאינו חי ולא נקבר אין זה כבודו:....... לדבר באשתו - שתנשא לו: [רש"י]
מלשון רש"י: "משנודע לבריות שאינו חי ולא נקבר" - הוי אומר שלמרות כל המופתיות הלזו, של שימור גופו הקדוש שלא נס ליחו כעשרים שנה ללא קבורה, אף היה "עונה" ופוסק דינים מתוך עליית הגג – עכ"ז שלח רבי לדבר באשתו ! הייתכן ?! רבנו הקדוש ירצה להשתדך עם אשת-איש שחייו נצחיים ?!
[ואין לדחוק שרק לאחר שקברוהו במערת אביו, אזי נחשב כמת, משא"כ כל שנות היותו בעליית הגג "חי היה" – (מלבד הדיוק מלשון רש"י דלעיל, הרי גם מסברא מופרך הוא) משום דמי שכוחו יפה לשרוד כו"כ שנים אחרי הסתלקותו, למה הכנסתו למערה תיטול ממנו את חיותו המופלאה ? והלא גם יעקב אבינו הוכנס למערה ונקבר, ובכל זאת אמרינן ש"לא מת"...]
אלא על כרחך, למרות כל העילויים שבהישרדות גופו הקדוש של ראב"ש, למרות ש"פסק הלכות בקולו מתוך עליית-הגג" באופן שאין לנו עסק בנסתרות הללו -
[כפי שנשגב מבינתנו אופן התקשורת של רבינו עם כ"ק אדמו"ר הריי"צ ממנו "שמע" הוראות וכו' - ובזה יומתק ל' הגמרא : "נפק קלא מעיליתיה", ולא נאמר שהוא עצמו דיבר, כי אם שנשמעה "בת-קול" בקולו... ועפי"ז יומתק גם כן מה שסיפרה אשתו, שכאשר נבהלה לראות רימה יוצאת מאזנו, "אתחזי לי בחלמא, אמר לי..." ולא דיבר אליה ישירות, פנים אל פנים , כשעלתה לטפל בשערו ...] - מכל מקום, במישור ההלכה שבעולם-העשייה, הריהו מוגדר כ"מת" ואפשר "לשלוח לדבר באשתו" !
5. רבינו הקדוש מקדש בערבי-שבתות לאחר הסתלקותו.
נר יהא דלוק במקומו שולחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה: מאי טעמא כל בי שמשי הוה אתי לביתיה ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קריה אבבא אמרה אמתיה שתיקו דרבי יתיב כיון דשמע שוב לא אתא שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים: [כתובות קג,א.]
רש"י
בי שמשי - ערב שבת ונראה בעיני לפי שבין השמשות שלו שגור בפי כל והכל חרידים אליו לגמור מלאכתן עד שלא תחשך קרו ליה בי שמשי: שלא להוציא לעז כו' - לומר לא צדיקים היו שלא היה להן רשות לבא לביתם כמו רבי:
מעשה זה פלאי יותר מקודמיו, מפני שכאן היתה "הופעת-הנפטר" לעיני בשר של בני ביתו שראוהו בא והולך... אמנם מתוך הפרטים המסופרים בגמרא זו, עדיין נוכל לומר שמא היתה זו רק דמות-חזיונית של רבינו הקדוש ולא שהיה חי כפשוטו, ובפרט לאחר שבאותה סוגיה עצמה מתארת הגמרא באריכות ובפרוטרוט את הסתלקותו הממשית של רבינו הקדוש:
ההוא יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי ואמרי כל מאן דאמר נח נפשיה דר' ידקר בחרב סליקא אמתיה דרבי לאיגרא אמרה עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי שקלה כוזא שדייא מאיגרא [לארעא] אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי אמרו ליה רבנן לבר קפרא זיל עיין אזל אשכחיה דנח נפשיה קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה פתח ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש אמרו ליה נח נפשיה אמר להו אתון קאמריתו ואנא לא קאמינא... [כתובות דף קד,א]
אלא שכאן משתלבת הערתו של רבי יהודה החסיד בס' חסידים, המציין את מטרת "ביקורו" של רבינו הקדוש בביתו בערבי שבתות:
"...ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת... ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצוות כי אם כחי ..." [ספר חסידים אות תתשכט]
ומאחר שמי שפטור מהמצוות אינו יכול להוציא יד"ח את המחוייבים, על כרחנו להסיק [גם על פי המודד-ההלכתי] שרבינו הקדוש היה חי כפשוטו לאחר שספדו ספדנייא וקברו קברניייא, היפך משמעות פשוטו של סיפור פטירתו בגמרא ? וא"כ שפיר אפשר לפרש שגם "יעקב אבינו לא מת" יהא כפשוטו ממש !
מושג "לבוש-השני" של הנשמה
פתרון תסבוכת המדרשים הסותרים הללו, יתבאר בהקדמת הסברם של הרמב"ן ורבנו בחיי בפרשת ויחי על המאמר "יעקב אבינו לא מת" :
תחילה מתלבט הרמב"ן בהסברת המושג "לא מת" במישור הפשט:
"ויגוע ויאסף" : ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו (תענית ה) יעקב אבינו לא מת, לשון רש"י ולדעת רבותינו, הרי יעקב הזכיר מיתה בעצמו (לעיל מח כא) הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם ואולי לא ידע הוא בנפשו, או שלא רצה לתת כבוד לשמו וכן (להלן נ טו) ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, כי להם מת הוא, או שלא ידעו הם בזה כלל .
אח"כ מבאר זאת בדרך הדרוש והסוד:
וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום, לובשת לבושה השני שלא יפשטנה ערומה, כיעקב, או תתלבש לעתים מזומנות ויובן הענין הזה במסכת שבת (קנב:) ובמסכת כתובות (קג): [רמב"ן על בראשית פרק מט פסוק לג].
מושג סתום זה "לבושו השני" מתבאר יותר בדברי רבנו בחיי על הפסוק:
אבל פי' לא מת לא טעם טעם מיתה, או יהיה ענין לא מת כי נפשו של יעקב היתה מרחפת על גופו תמיד לתוקף קדושתו, כי שאר נפשות הצדיקים שאינם במדריגת הקדושה כמוהו, חוזרות לשרשן ולעיקרן וכיון שעלו שוב לא יירדו, אבל יעקב לקדושת גופו ומעלתו היתה נפשו עולה ויורדת, והכח הגדול הזה אינו נמצא רק לקדושים אשר בארץ יחידי-הדורות, כגון רבינו הקדוש…
ולפיכך יעקב אבינו לא מת אך נשאר קיים בגוף ובנפש, הגוף הזה הוא הגוף השני הדק שבו מתלבשת הנפש בצורת גוף ויש לו ממש, אבל הוא דק עד מאד מתלבשת בו לעיתים מזומנות, והוא מערב שבת לערב שבת או מיום הכיפורים ליום הכיפורים, הוא משוטט בעולם בשליחותו של הקב"ה ומתראה למי שהוא חפץ בו. כי הראשון הגס נחנט ונקבר כפשוטו של מקרא, וזהו מאמר החכם שאמר מקרא אני דורש… מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, בגוף ובנפש, והוא הגוף שהזכרתי. [רבינו בחיי, פר' ויחי שם].
הא למדת, שישנו מושג של התלבשות נשמת צדיקים "יחידי-הדורות" [בחינת "נשיא" – ר"ת : ניצוצו של יעקב אבינו] ב"לבוש" דמוי-גוף, אשר מחד, נראה לעיני בשר ואפילו "יש לו ממש" [מעין סיפורי גילוי אליהו ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום]. והוא הנקרא: "לבושה-השני" של הנשמה.
אך המבדיל בין "דמוי-גוף" זה לבין הגוף-הגשמי, הוא:
א. הופעתו רק לעיתים מזומנים ולא בתמידות. ב. התראותו רק למי שהוא חפץ בו. [מה שאין כן הראשון הגס, בו היה מתראה תמיד ולכל אדם]. ג. הופעתו ב"לבושה השני" - אינו משנה כלל את עובדת הסתלקות הנשמה מגופו הראשון שנחנט ונקבר כפשוטו של מקרא !
וכהמסופר ע"י אדמו"ר הזקן בעצמו שבהיותו במאסר בפטרבורג זכה להתגלות רבותיו הבעש"ט והרב המגיד, שבאו אליו מגנזי-מרומים לאחר הסתלקותם, אותם ראה בהקיץ ובמוחש, עד כדי שהרבי רש"ב מדד פעם בבקרו במבצר בחדר כלאו האם יש שם מקום בגשמיות לשלשה אנשים...
ועם כל זה, לא הוצרכו לפתוח את הדלת הנעולה על מנעול ובריח, אף לא נאלצו להתחמק מעיני השומרים, מפני שהיה זה ב"לבושם-השני הדק" , הנראה רק למי שחפץ להתראות אליו, ויחד עם זה בעת ביקורם אצל רבנו הזקן, לא היה הציון שלהם ריק, כי גופם הקדוש הראשון, נקבר כפשוטו ...
וכמו כן יובן סיפור הופעת רבנו הקדוש בערבי שבתות בביתו, שהיה זה ב"לבושו-השני", אשר על כן ראוהו רק בערבי שבתות בלבד, ורק בני ביתו בלבד, ולו היה זה גופו כפשוטו, היו כל שכניו רואים אותו ובכל יום, והיו ממהרים לפרסם ש"בכדי ספדו ספדייא"...
אלא שעדיין יקשה, אם אמנם היה זה רק "דמוי-גוף" בלבד ולא "חיים-גשמיים" כפשוטו, כיצד אם כן, יכול היה מי שהוא "עליו השלום" ופטור מן המצוות, להוציא ידי חובה בקידוש את ה"חיים" המחוייבים במצוות?
[אמנם על הגמרא לא קשיא, שאינה מזכירה כלל שבא בכדי לקדש ולהוציאם יד"ח, גם רש"י אינו מזכיר מזה כלל, ברם, לדעת ספר-חסידים צע"ג השאלה הנ"ל. ורבנו בשיחותיו מפנה אותנו להסברו המפולפל של ר"י ענגיל בגיליוני הש"ס שלו שנדחק לתרץ את דעת ספר-חסידים:]
שם [כתובות קג:] כל בי שמשי הווא אתי לביתיה., נ"ב ע' גליון הגרעק"א ז"ל בשם ספר חסידים ועיין שבת קנא. ב' דנאמר הך דבמתים חפשי.כיוון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות על דוד מלך ישראל - ואולם קאי שם על הגוף ע"ש אבל הנפש שבעולם העליון י"ל שפיר דמחוייב במצוות, וע' משנה אבות: "יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז יותר כמכל חיי עוה"ב," כלומר דגם בעוה"ב יש קיום מצוות, אבל הוא רק בתורת אינו מצווה ועושה ולכן "יפה" וכו' דגדול המצווה ועושה וכו'
אך קשה דא"כ אכתי איך הוציא רבי את החיים המחוייבים בקידוש הא הווי ליה אינו מחוייב בדבר ואינו מוציא את המחוייב ידי חובתו ? וע"כ דצדיקים אחר מיתתן מחוייבין במצוות .
ואולם י"ל דלפום צערא אגרא ולכן לפי שאין בעוה"ב יצר המסיתו לעבור, לכן אין העבודה חשובה כ"כ ויפה שעה א' כו' בעוה"ז דהיא עבודה גדולה של כבישת היצר.
ועיי' פסיקתא רבתי פיסקא דחנוכה אות ג. "א"ר חמא ב"ר יוסי אין בין הצדיקים החיים לבין הצדיקים המתים אלא הדיבור בלבד וכו' ומשמע ג"כ כס' חסידים הנ"ל – דאל"כ הא טובא יש ביניהם: חיויבי המצוות כולם !
וי"ל עוד: כוונת הס' חסידים, דצדיקים במיתתן קרויים חיים וכאילו הם בחיים עדיין, ורק מפני שהם בעולם העליון פטורים מן המצוות מפאת המקום, כי לא נאמרו המצוות בעולם העליון,
משא"כ בירדם לעולם הזה , עדיין עליהם חיוב המצוות כבתחילה, כי בעוה"ז יש חיוב המצוות לכל ישראל חי וגם הצדיק הרי חי הוא וע"כ כי אתי רבי לביתיה, שפיר נתחייב אז בקידוש והיה יכול להוציא ג"כ. וכבר דנו כזה לענין אליהו ואין להאריך.
[גיליוני הש"ס לר"י ענגיל - כתובות קג,]
הרי שלמרות ה"חידוש" העצום שיש "חלות-חיוב מצוות" על צדיקים גם לאחר פטירתן [מפני שנקראים "חיים"] ומה שאינם מקיימים מצוות בפועל, זהו מפני שאין להם "כלי-הגוף" [והרי זה כגידם יד שמאלו, שיש עליו חיוב תפילין אלא שאנוס הוא מלקיימה] –
- אעפ"כ אין על רבנו הקדוש חלות-דין של "חי" באופן כללי , כי אם רק לפי שעה, בעת שמתלבש ב"לבושו השני" ונראה לעיני בשר של היוצאים ידי חובת קידוש ששומעים קולו הבוקע מ"לבושו השני", אזי הופך הוא לרגע להיות "אזרח עולם העשייה" שיש לו "כלי-גוף" שיש בהם ממש [כלשון רבנו בחיי], אזי יכול הוא להוציאם [לדעת ר"י ענגיל בפלפולו] ידי חובת קידוש.
אבל,לאחר מעשה התעיף עיניך בו ואיננו, ודאי שאין לרבנו הקדוש גדר של "חי" לגבי ירושה,קריעה,קבורה והתרת אשתו להינשא לאחר ! וכדאיתא:
מעשה ברבינו הקדוש כשהיה מסתלק מן העולם צוה שלשה דברים אמר להם אל תזוז אלמנתי מתוך ביתי ואל תספידוני בעיירות שבארץ ישראל ואל תניחו לנכרי שיגע במטתי אלא מי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי בחייו היה דר בצפורי י"ז שנה וקרא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה וחיה יהודה בצפורי י"ז שנה.[ תנחומא ויחי פרק ג]
ומדקריא רבנו הקדוש לאשתו "אלמנתי", מה גם שקרא על עצמו השוואה ליעקב בענין "ויחי", שמע מינה שבשניהם היה עניין ההסתלקות במישור ההלכתי, ומה שקרויים "חיים", אף אם מופיעים לעיני בשר, אין זה אלא "לבושם-השני".
וכן גישת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו באגרותיו, ביחס ליעקב אבינו:
בעניין יעקב אבינו לא מת. עיין בחידושי אגדות [מהרש"א] שלא מת היינו בנפש, מה שאין כן בגוף. ולכאורה לא משמע כן בתוספות, וי"ל דדברי התוס' הם לפי הקא סלקא דעתך, ולא אחרי הקושיא וכי בכדי ספדו ספדייא וכו'. [אג"ק ח"א ע' לו-לז ]
וכוונתו לתוספות דלקמן:
ד"ה יעקב אבינו לא מת :"וכן משמע מדכתיב ויגוע ולא כתיב וימת, כדמפרש בסוטה יג,א. גבי מעשה דחושים" עכ"ל התוס' . תוס' [תענית ה:]
דמשמע מהגמרא בסוטה [שם] ש"חיותו" של יעקב היא כפשוטו, שפתח עיניו וחייך:
חושים בריה דדן תמן הוה ויקירן ליה אודניה אמר להו מאי האי ואמרו ליה קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים אמר להו ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון שקל קולפא מחייה ארישיה נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך והיינו דכתיב ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע.
ועל כך מעיר הרבי באיגרתו הנ"ל שזהו רק לפי הקא סלקא דעתך ולא למסקנת הגמרא בתענית.
ותדע שכן הוא, שהרי אפילו בסוגיא דסוטה משמע דמסקנתה היא שיעקב אבינו נסתלק כפשוטו, כדאיתא התם:
באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה דכתיב למה אשכל גם שניכם יום אחד ואף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואי קבורתן מיהא ביום אחד הואי. [ סוטה יג,.א.]
ויתפרש,אם כן, עניין "פתח יעקב לעיניה ואחוך" - או שהיה זה התלבשות ב"לבושו-השני", [וכך יתפרש גם מסתמא המובא ברש"י בתענית, המדרש על "וירא ישראל", דבעת קרי"ס ירד יעקב ב"לבושו-השני" לעולם הזה הגשמי וראה גאולת בניו לעיניו] - או שזהו רומז כהרבה אגדתות שבש"ס ל"עניינים-רוחניים".
[ובדרך צחות י"ל שרמזה כאן הגמרא באומרה "פתח יעקב עיניה", שיש "לפתוח עין יעקב" שם נמצא את הפירוש והנמשל של מעשה זה, אז "נחייך" על הפירושים-הפשטניים שפירשנוהו בגשמיות...]
התייחסותו של אדמו"ר האמצעי לנצחיות חיי-האבות .
איתא בגמרא ב"ב נח,א. :
רבי בנאה הוה קא מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא א"ל מאי קא עביד אברהם א"ל גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה א"ל זיל אימא ליה בנאה קאי אבבא א"ל ליעול מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא עייל עיין ונפק...
ומבאר אדמו"ר האמצעי ב"תורת-חיים" שלו:
הווא מטא למערתא דאברהם , אשכחיה לאליעזר א"ל מאי קעביד אברהם ? א,ל גאני בכנפיה דשרה ומעיינא ליה ברישיה כו' דהנה וודאי לא היה זה עניין גשמי כלל. דאיך ר' בנאה זה יראה לאברהם ושרה כמו שהן בחיים ממש ושרה מעיינא ליה ברישי' ? שכבר נפטרו ביותר מב' אלפים שנה, שר' בנאה זה היה אחר החורבן בית שני......
ומסיים ביאורו:
..... ואע"פ שר' בנאה זה היה אחר החורבן ואברהם ושרה כבר נפטרו באמת, יכול להיות שהיה רואה אותן כמו שהן בחיים ממש, לפי ששורש אברהם ושרה הוא למעלה במקור האצילות בבחי' מ"ה וב"ן שבכתר...
ועד"ז יתפרש גם כן עניין "פתח יעקב לעיניה ואחוך" במישור-הרוחני !
ביאורי הרבי בעניין "יעקב אבינו – לא מת":
ב"תורת מנחם" בשיחת ויחי תשמ"ו (ח"ב ע' 317) עסק רבנו בביאור מאמר חז"ל זה בפשוטו של מקרא, לתפיסת בן חמש למקרא:
בתחילה מסביר זאת הרבי, על בסיס ההנחה שהתלמיד כבר למד מושג דומה לגבי חנוך דכתיב ביה: "ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו – כי לקח אותו אלוקים" [ומיתה לא נאמרה בו"] ואע"פכ היה אצלו עניין "העדר-החיים", כדכתיב: "ואיננו" ופירש"י שם: "צדיק היה וקל בעיניו לשוב ולהרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו קודם זמנו, וזהו ששינה הכתיב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו".
הרי ש"סילוק קודם זמנו" אינו קרוי מיתה בלשון המקרא. וכאן דן רבנו בשאלה האם אצל יעקב אבינו היה סילוק קודם זמנו, דלכאורה עבר את פרק אמו רבקה ויש לו לדאוג שהגיע גם זמנו, ואין זה נקרא "סילוק קודם זמנו" כבחנוך.
[ולכן מנסה רבנו לבאר ש"לא מת" הכוונה ל"מיתה בעטיו של נחש", היינו שמיתתו של יעקב, היא באופן שאינו נובע מ"חטא עץ הדעת", עיי"ש בשיחת ויחי. אך בשבת פ' שמות שאחריה (שם, ע' 364) – מעיר רבנו בחיוך, שאין הסבר זה פותר השאלה על פי פשוטו של מקרא, דמאי נפק"מ באיזה אופן מת , הרי הל' הוא "לא מת"...]
ומסקנת רבנו שם: שבאמת זה ע"ד מה שנאמר בחנוך, כי אמנם היה ביעקב "סילוק קודם זמנו" [אם לא לגבי רבקה אמו, אזי] לגבי שנות אביו יצחק שחי ק"פ שנה, הרי ששנות יעקב היו - כלשונו הוא: "מעט וגו' ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי". [ולמרות שאין זה ממש כמו בחנוך, שם היה ה"סילוק המוקדם" מסיבה שלילית "שקל בדעתו לשוב ולהרשיע", מה שאין כן ביעקב אבינו, שלא היתה בזה שום סיבה שלילית -
[ואולי יש להוסיף בדרך אפשר, שסילוקו של יעקב אבינו קודם זמנו בפרק אבותיו, קשור למה שהגיע הזמן לתחולת-הגלות שנגזרה בברית בין הבתרים, וא"א לה לגלות לחול כל זמן שיעקב במצרים, ואפילו אם רק גופו הקדוש ייקבר במצרים, הרי זה היה מעכב תחולת-הגלות, אשר כל כן ציווה ליוסף : "אל נא תקברני במצרים" - (כפי שנתבאר בארוכה בשיחה ב. לפ' ויחי לקו"ש ח"כ) – הרי שסיבת פטירתו ה"מוקדמת", עניין-חיובי הוא, הקדמת קץ הגלות ובמילא הקדמת הגאולה –י.ס.]
לפיכך "סילוקו בטרם עת" הריהו רק מה ש"לקח אותו אלוקים" ולכן אינו קרוי "מיתה". וזוהי משמעות המשפט שמסיים הרבי שם בשיחת שמות הנ"ל: "אבל ביעקב [שלא כבחנוך] אין שייך ענין המיתה כלל" , כוונתו: על פי לשון המקרא.
ולא כפי שניסו לפרש בשטחיות, שכוונת רבנו באותה שיחה , שפשוט "לא מת", שאם כן מה הועיל בכל השיחה שעניינה לפרש עניין זה באופן המובן לבן חמש למקרא, אדרבא ינסה מאן דהו להסביר על פי פשט לשכלו של בן חמש, שמי שנחנט,נספד ונקבר למעלה מ-3000 שנה, הרי הוא חי ביולוגית... שכל זה הוא בתכלית הביטול והגנות !
[ולהעיר, שעפ"י הסבר זה של הרבי בסגנון פשש"מ - יובן גם הפסוק שנאמר במבול: "ויגווע כל בשר" (ומיתה לא נאמרה בו...) לא מפני שלא היה בהם עניין המיתה, אלא מפני שמיתתן היתה "סילוקם קודם זמנם" , ואינו נקרא בסגנון-המקראי בשם "מיתה", כנ"ל]
כלומר, ע"ד הפשט מפרש רבנו, ש"יעקב אבינו לא מת" [בעתו ובזמנו] אלא "נסתלק קודם זמנו",שכך הוא סגנון לשון המקרא במי שנלקח בטרם זמנו, ולפי זה אין בדברי רש"י בפר' ויחי שום סתירה לפשוטן של עובדות המסופרות במקרא, שאינו יוצא מידי פשוטו דספדו ספדייא וחנטו חנטייא וכו'. זהו מהיבט הפשט!
אמנם בהרבה משיחותיו מתייחס רבנו להסברת המושג "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים" מהביטים שונים, בדרך הדרוש והחסידות : פעמים כהתנייה [כאשר "זרעו בחיים" – זהו הביטוי של הנצחת "הוא בחיים", כדלקמן] פעמים כהשוואה [כשם שזרעו בחיים בגשמיות בעולם הזה - כך "הוא בחיים", כלומר שגם אחר ההסתלקות מן הגוף ,עדיין חיותו פועלת במסגרת עולם הזה הגשמי גם כן,כדלקמן] :
"צריך להבין: כאמור פעמים מספר יש קשר בין שם הפרשה לתוכן הפרשה כולה, כיצד נקראת הפרשה "ויחי", בעוד אשר תוכנה הוא פטירת יעקב, - היפך מ"ויחי".....
ומתרץ רבנו בסיום השיחה:
..."בכך מובן מדוע נקראת הפרשה "ויחי", למרות שאין מדובר בה רק על מאורעות יעקב בסמוך לפטירתו, אלא אף על פטירתו ועל התקופה שלאחריה, נאמר בגמרא ש"יעקב אבינו לא מת - מה זרעו החיים אף הוא בחיים",ולפיכך אין כתוב אצלו הביטוי "מיתה", ומשמעות הדברים היא : החיים האמיתיים של יעקב הם כאשר "זרעו בחיים" –
כלומר כיוון שחיים אמיתיים הם חיי-נצח וקיום לעד,....לפיכך ניכרים החיים האמיתיים של יעקב דווקא כאשר רואים את נצחיותם, לאחר שהנשמה יוצאת מן הגוף, כלומר החיות אינה נשארת נצחיית רק בחיי הנשמה , אלא גם למטה בעולם הזה נשארת חיות אמיתית של יעקב - אצל בניו, שהם חיים בחיים האמיתיים של יעקב אבינו".
לפי זה מוטעמת יותר הסיבה לשם הפרשה "ויחי": בכך לא מודגש רק שלאחר פטירת יעקב עדיין אפשרי לומר "ויחי יעקב", אלא יותר מכך : דווקא אז לאחר פטירתו, ניכרים האמת והנצחיות של "ויחי יעקב". עכ"ל השיחה.
[תרגום חפשי מלקו"ש חט"ו ע' 430 ]
כלומר, החושב שחייו-הביולוגיים של יעקב אבינו הם הנמשכים עד היום, בגופו שלו, הריהו מעניק לו גדר של "חיים-ארוכים" בלבד,אבל עדיין אין זו נצחיות, לא כן המבאר שלמרות יציאת-הנשמה מהגוף, עדיין חיותו מונצחת בהמשכיותה בתוככי "זרעו בחיים", הנמצאים למטה בעולם הזה, מבלי שההסתלקות גורמת להפסקת-חייו, זוהי ה"נצחיות" במלואה
ביאורו המסכם של הרבי בסוגיא בתענית:
ההתייחסות הישירה של רבנו לסוגיא ד"יעקב אבינו לא מת", מסוכמת בשיחה מוגהת [לקו"ש חל"ה שיחה ג. לפ' ויחי] – שם מפרש את כל הדו-שיח בין ר"נ לר"י כשיחה הצופנת בתוכה בירור-עקרוני בהשקפת עולם, והוא על רקע ההנחה הבסיסית היא ש"פעולת התומ"צ של האדם צ"ל בטבע העולם" [שהרי התורה לא בשמים היא].
אלא שיש לחקור: האם זוהי תוצאה של רצון הקב"ה להעדיף את תוקפו של הטבע על תוקפה של התורה ועל כן על התורה להיות "כפופה" למסגרת הטבע, או שמא זהו אינטרס של התורה שגדרה הוא לפעול בטבע ולא לשנותו, וזוהי מעלת התורה ?
ועל כן כששמע ר"נ את מאמר ר' יוחנן : "אין מסיחין בסעודה וכו' [אפילו בד"ת] שמא יבוא לידי סכנה" הבין מכך שתוקפו של הטבע מגביל את תוקפה של התורה, וא"כ לא הבין איך אמר לו ש"יעקב אבינו לא מת", הלא מסופר בתורה [תורת אמת] שספדו...חנטו...וקברו... הרי שגם עפ"י תורה ישנה תפיסה לגדרי העולם ?! עיי"ש בהשיחה באריכות.
וממשיך הרבי בשיחה וז"ל:
...." ועל זה ענה לו "מקרא אני דורש כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים": כוונת ר' יוחנן ב"יעקב אבינו לא מת", אינה למציאותו של יעקב כפי שנראית למצרים, [=כלומר
למציאות החושית. י,ס,] אלא לאמיתית-מציאותו (גם של חיי הגוף שלו) שזוהי מציאות כפי שהיא בתורה, שמצד זה דווקא אינו מוגדר בגדרי טבע הבריאה – "חי היה" .
וזהו שאומר "מקרא אני דורש" כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", דזה ש"אף הוא בחיים" –אינו ענין שנראה לעיני בשר (למצרים), אלא זקוקים ל"מקרא (ובזה גופא) אני דורש".
ועפ"ז מובן שאין סתירה בין העניינים ("לא מת" ולאידך מסופר בתורה ד"ספדו ספדייא וכו') – כי זה ש"ספדו ספדייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא" הוא לפי ש"נדמה להם שמת", היינו כלפי המצרים, דלפי מה שראו – שלגבם זהו עניין אמיתי (עפ"י תורה) – עשו פעולות אלו בגופו של יעקב, כי גם פעולת התומ"צ כפי שהוא בענייני העולם , הוא עניין אמיתי מצד גדר התורה"...עכ"ל השיחה.
ובאמת דברי רבנו אלו צריכים הבהרה:
א. שמחד קבע ש"אמיתית-מציאותו" אינה מוגדרת בגדרי טבע הבריאה, ומאידך נקט שמה ש"נדמה להם" הוא עניין אמיתי על פי תורה, מאי משמעות ההיגדים-המנוגדים הללו?
ב. גם צ"ל מה שמדגיש פעמיים, שנראה לעיני בשר של המצרים, דווקא, וכי עיני-הבשר של בני ישראל לא רואים בחוש מה שנראה למצרים ?
ונראה לומר, בדרך אפשר: מאחורי כל "מציאות-חושית", מסתתרת "אמיתות-מציאותו האלוקית המהווה את התופעה הגשמית" [ע"ד ל' הרמב"ם : "ומאמיתית מציאותו נמצאו כל הנמצאים"] עד"מ האתרוג-הגשמי, אמיתת-מציאותו היא ה"דבר הוי'ה" המהווהו, ועוד יותר "החיות-אלוקי של מעשה-המצוה, שהוא פנימיות רצון העליון" , אבל אין זה שולל אשר "מציאותו-האמיתית" כתופעה בעולם-העשייה הגשמי, הרי הוא "פרי עץ הדר" ממשפחת ההדרים, שזוהי "מציאותו-ההלכתית" , שהיא ורק היא הקובעת בעולם העשיה.
או באופן אחר: "ושננתם לבניך אלו התלמידים" – הרי ש"אמיתית-מציאותם כפי שהיא בתורה" נחשבים לבנים, אבל ב"מציאות-האמיתית" על פי ההלכה , אם נפטר המלמד-דרדקי בלא בנים, לא יועילו לאלמנתו "התלמידים – הקרויים בנים", על פי ה"מקרא אני דורש", לפוטרה מחליצה...
ועד"ז י"ל כוונת רבנו: "אמיתת-מציאותו" של יעקב היא מהותו המופשטת כפי שהיא בתורה, שם הוא מציאות של "ספירת התפארת" שעניינה הוא "אמת ליעקב" [אותיות: יעקב לא מת - בשם רלוי"צ]. ו"אמיתית-מציאותו" זו, זהו בדיוק "מה שלא ניתנה רשות לעין לראות".
[ולהעיר מלקו"ש לפ' תולדות (ח"ה ע' 120) באות יא. שם מפרש רבנו את לשון רש"י : "יעקב ועשיו האמורים בפרשה", דלא כל' הרמב"ן: " עשיו ויעקב האמורים למטה", ש"למטה" [היינו בסדר השתלשלות,(שהוא בחי' הלידה): עשיו שהוא תוהו קדם ליעקב שהוא התיקון, ברם, [באמיתית-מציאותם] כפי שהם "בפרשה", דאורייתא וקוב"ה כולא חד, בשורשם בעצמות, בפנימיות הכוונה,(שהוא בחינת הטיפה ראשונה) הרי יעקב קדם....עיי"ש בהשיחה.
ומזה נקיש לענייננו, שאמיתית מציאותו של יעקב, כוונתו כפי שהוא בתורה,ולא כפי שהוא בעולם.]
אבל "מציאותו-האמיתית בעולם ההלכה" שהוא עולם העשייה הגשמי, הוא מה ש"נדמה" לחושים של המצרים, שזה מה "שניתנה רשות לעין לראות".
[ואולי הסיבה שמדגיש ראיית עיני-המצרים, כי אצלם אין שום תפיסה-השקפתית מופשטת אודות "חייו-הנצחיים" של יעקב, במובן הרוחני. אי לכך, אין מה ש"ישבש" את ראייתם-החושית המדווחת בתכלית ה"אובייקטיביות", כראיית מצלמת-ווידיאו, שאינה "תופסת" תחושות-סובייקטיביות, כי אם את המציאות-היבשה כמו שהיא "נדמית" לעין המצלמה,
או באופן אחר: אצל בני-ישראל ייתכן שראו ביעקב אביהם "חיות-ממשית" מפני שחפץ היה להתראות להם ב"לבושו-השני", כנ"ל. והם זכו גם לראותו "פוקח את עיניו ומחייך", בטרם קבורתו, על מפלת עשיו שנהרג ע"י חושים בן דן, משא"כ לעיני-המצרים לא נתגלה זה, כי "נדמה להם שמת"].
ועל פי "הדמייה" זו [שהיא כללות עולם העשייה שנדמה לנו למציאות] –קובעת התורה שיש לספדו לחנטו וקברו, ולכתוב עליו "עליו השלום" וזצוקללה"ה !
[וזהו תוכנה של ההערה 14. שם בהשיחה , שם מחלק בין ל' רש"י בקס"ד של הגמ' בתענית: "סבורים היו שמת" ובין לשונו בהמסקנא בסיום דבריו: "נדמה להם שמת". ייעו"ש היטיב. ש"סבורים" מורה שטעות הוא בידם, משא"כ "נדמה" מורה שכך נראה הדבר בעיני בשר ואין לדיין אלא מה שעיניו הגשמיות רואות !
ולהעיר מלשון הרמב"ם אודות ר"ע "ודימה הוא וכל חכמי דורו שהו המלך המשיח", שאין כוונתו שטעה בהלכה, אלא לפי מה ש"נדמה" קודם, היה עליו לקבוע "דין מלכא משיחא",עד שנשתנה המציאות "בעוונות".]
ויחד עם זאת, מאחר ומציאותו האמיתית של יעקב אבינו ושל כל נשיא-דור ["נשיא – ר"ת: ניצוצו של יעקב אבינו"] היא ש"לא מת" , הרי יש להכיר ולהפנים , ש"לא יעזוב את צאן מרעיתו" ומה להלן עומד ומשמש – אף כאן עומד ומשמש במרום, כי לא נפסק הקשר-הנצחי בינו ובין מקושריו, גם בהעדר התקשורת-החושית.
[ע"ד ההפרש בין טלפון שפועל על בסיס קשר-חוטי, דרך מכשיר החייב להיות מחובר לשקע-גשמי, עד שאם ייפגם או יינתק כבל-ההתקשרות, לא תהיה תקשורת כלל, לא כן, הפלאפון הסלולארי, הפועל על בסיס קשר אלחוטי, ללא כל כבל-ממשי המחבר בין המשפיע למקבל, ואין זה פוגע כלל בהתקשרות, ואדרבה, באופן זה יכולת-ההתקשרות היא פחות מוגבלת מהטלפון!...
אלא שישנה מעלה גם בטלפון-החוטי הגשמי, בו אין מושג של "הפרעות בקליטה" ויכול לקלוט גם אם המקבל נמצא במעמקי-האדמה, בתנאי שהחוט הגשמי מגיע אליו, לא כן הפלאפון-הסלולארי, בו על המקבל להיות ב"איזור-קליטה", ובאם נכנס למנהרה שמעליה "הרים דקליפה" , לא תהיה קליטה... וד"ל.]
ומסתכל ממרומים עלינו , באופן ד"עין רואה ואוזן שומעת וכל מבצעיך בספר ההתקשרות כתובים"... ומעורר רחמים עלינו להשפיע לנו בגשמיות וברוחניות, עד להשפעה העיקרית, למהר ולזרז ביאת גואל צדק במהרה, אזי נזכה להתראות עם הרבי שיוליכנו לקראת משיח צדקנו בקרוב ממש...
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
