מאת רבקה ערנטרוי
על-פי ליקוטי תורה שיר השירים, ליקוטי שיחות יט, כ"ד

בלבטי השידוכין

הוא אינו יכול לשאת עוד בהתחבטות הזו ובהתייגעות בטורח השידוכין. הוא ממש מתייסר. לו רק יכול היה לבקוע את האטימות הזו של קירות ליבו החסומים ולשפוך את המרי הזה. לו רק היה שח את לבטיו ללב רגיש מבין.

"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" הוא מעלעל במסכת תענית (כו, ב) שלפניו, "שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין. וחולות בכרמים". כמה רחוקים הם הדברים מהמציאות היומיומית של בחור ישיבה". מחולות? ומה עם כל כבודה בת מלך פנימה"? הוא תוהה.

"ומה היו אומרות? "בחור, שא עיניך, וראה".

"לשאת עיני? אנה"?, הלוואי שידעתי לאן לפנות, ואלי מי תהינה עיני נשואות כדי לדעת כיצד לצאת מהסבך הזה"

"מה אתה בורר" ממשיכה המשנה.

"איני יודע מה אני בורר. אני חש מבולבל ואובד עצות", הוא משיב לשורות שעלי העמוד.

"אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה" ממשיכות המילים לבצבץ מבין השורות במסכת.

"עתה אני אבוד לחלוטין!" הוא כמעט מתייפח. "מה אם כן, פשר הברייתא המובאת בגמרא: "יפהפיות שבהן, מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי, שאין האישה אלא ליופי"!

"רבש"ע"! הוא חש את נשימתו הקצרה.

"הכלום, לא הצהיר החכם מכול אדם כי שקר החן והבל היופי, כיצד, אפוא, מתיישב הדבר עם אין האישה אלא ליופי? מהו ההבדל בין חן ויופי, הוא מוטרד כל-כך.

"מכוערות שביניהן מה היו אומרות? קחו ממכם לשם שמים". הפעם הוא חש שסוע ולכוד בכורים איומים של סבך. "מדע שלא אקח מקח לשם שמים מן העשירות, המיוחסות? הוא נצטחק כשהמרירות צורבת לו.

רגשות אשמה בוקעים מהרבד שבתת מודעותו. "בררן שכמוך!" הוא חומד לצון לאותם שרידי הכרה שנותרו בו מן המערבולת. "אלוקים" הוא מזדעק, "אני לגמרי מבולבל".

"צאינה וראינה" אומר המלך שלמה לבנות ירושלים. הוא ממשיך לעלעל בגמרא. "גם אני משתוקק לצאת מהמקלעת החונקת הזאת ומתוך צרות העין והאופל ולראות. "בעטרה שעטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו". "מי יבאר לי את הכתוב?" הוא ממלמל. "מי"? ראשו רכון עתה וגבו שחוח. העטרת שעיטרה אותו אימו העלתה בו אסוציאציה של פורים ולא עטרת של שלמה ביום הכיפורים.

מגע רך ועדין מעורר אותו לפתע מהזיותיו ודמות אבהית ניצבת לפניו. "רוצה ללמוד בחברותא?" חוקר אותו הלז. "חז"ל אומרים שלימוד כזה הוא מעין ברזל המחדדת את זולתה" ממשיך הלה לדרבן אותו.

"אני מתקשה כ"כ להבין את הסוגיה שלפני. אני מצוי כאן במבוא סתום. אולי, תצליח ללבן את הנושא הנדון כאן", הוא מגמגם.

הוא חש טפיחה מלבבת על השכם, חיבוק קל ונימה מעודדת קוראת לעבר מבטיו נודדים:

"משנה מעניינת מאוד בררת לך"

"מעניינת מאוד אך אינה מובנת לי כלל!" הוא מהמהם ונושא את עיניו בתחנונים לעברה של בבואת החסד הרוכנת אליו ברוך.

"החסידות רואה פה סמלים." מבאר לו המשפיע "יש כאן יציאה מן השגרתיות, והתנשאות מעלי אותה תפיסה חומרנית ומצומצמת של חיים". מתלהב המשפיע.
"לא היו ימים טובים לישראל" קורא המשפיע מהגמרא שלפניהם
והבחור מהרהר: "ושמא הם תחילת ימים טובים אף עבורי."

"החסידות מחיה את הימים שלנו. היא מבארת מהי משמעותה העמוקה של היופי. היא מדגימה מהו חן ומיישמת זאת באופן אקטואלי, בשימוש מעשי. בוא נראה כיצד מהוות מעלות היופי, העושר, היחוס והכוער פוטנציאלים אדירים לרקע של נישואין של קודש" מתלקח הרב ומבטו של הבחור בוהה בו ופיו נפער.

"שקר החן והבל היופי הוא בסיס שעליו מושתת חינוכנו, הכיצד תפריח זאת העובדה שאין האישה אלא ליופי?" הוא חוקר. ”מדוע יש להבליט ולהדגיש את עניין הכוער? הכיצד מצפים מפלוני להתעלם מהעובדה? הוא מקשה.

והמשפיע מחייך במשובה ומשיב לו במפתיע: "אדרבא, הכוער כאן מהווה סמל אדיר ומהווה סיבה וגורם לתשתית נהדרת לנישואין רצויים". הבחור נבוך מאוד, ובתוכו פנימה הוא מהרהר נוגות "איני רוצה להתנסות בכך". "מוזר לך?" שואלו המשפיע כמבין לרוחו והוא מהנהן.

המהווה העטרת אף היא סמל? "הוא חוקר. "ומה בדבר המחולות"? הוא מתרגש נסער. הדריכות שלו מטרידה את הרב והוא מבקש להרגיעו קמעה, אך רגשות סהרורים מציפים אותו וקשה לו מאוד להפיג את שכרותו.

"אני חש איך החסידות הזאת חודרת לנימים הדקים שבנשמתי. היא מבינה לרוחי. היא מנשימה את הרוח לקרבי ומזרימה את החיים בעורקי" הוא מתנשף. "אלוקי" הוא זועק, "הכיצד חייתי עד כה? הכיצד חיים המה? הכלום אין יודעים הם מה נבצר ונמנע מהם?" הכלום טועמים הם יופי, יחוס ועושר חסידיים? היודעים הם להעריך כוער? אני טרם יודע...

ואת חוט המחשבות המציפות אותו קוטעת נימה רגועה שיש בה חן ונועם. עתה הוא קשוב כ"כ ומבקש לרכז את דעתו הפזורה. הכיצד יצליח הלה לערוך סדר באנדרלמוסיה שבתוכו? הוא משתאה.

"כל אחד מבני הזוג מייחל לפתוח את מערכת החיים המשותפת שלהם מתוך רקע מטוהר, מבלי שהפגמים מהעבר יפגעו ומתןך בטחון שה' מחל להם, בט"ו באב כשהירח השתקף אז במלואו. וה' מחל לעם וויתר לחמישה עשר האלף הנותרים ממתי המדבר והם יצאו מן השוחות חיים, חוזר עך עצמן מאז תשעה באב, נועד יום זה ויום הכיפורים לרקע תואם לבנות את התשתית לנישואין כשרים" עוצר לרגע המשפיע ובוחן את תגובת הבחור.

"מסכים" מחייך הלה כשהוא מסתיר קמעה את האדמומיות שמציפה אותו.
"ימים טובים לישראל!", הוא קורא בבבת צחוק.
"בכול מאורע שהוא, היו ראשי העם מקפידים על הפרדה ניכרת בעם כדי למנוע פרץ. אך לא בימים אלו. כי אז הצטיין העם בטהרתו ובצניעותו להפליא..

"והמחול?" תמה העלם.
"המחול מסמל רעיון של מחילה.יש כאן תנועה של נסוגות אחורנית לאות של התבטלות וענוה הקוראת ומזמינה את המחילה האלוקית שמשמעותה אהבה ובשלה מתעלם ה' מהכתמים והרבבים שנושא עליו האדם, ומחול לו"

"מעניין מאוד!" קורא הבחור כשפניו צוהלות והמשפיע מתבונן בו והוגה:
"ומצהלות חתנים מחופתם". "המחול", הוא ממשיך, "מורה על עטרת מקיפה. על חופה סוגרת המביאה שני ניגודים של בני זוג להרמוניה נהדרת. זהו סמל לאור אלוקי אין סופי בסמל של מעגל משם נמשיך מקור התענוג שהוא נמצא למעלה ממדידה והגבלה כמעגל הזה שאין לו סוף והתחלה וזהו פשר הזריחה והצהלה שעל פני החתן...

המחול הזה גם מהווה אמצעי לאחד את בנות ישראל על הרבדים השונים שביניהן ללא הפליה והתנכרות. ולכן יצאו בבגדי לבן שאולין כדי לא לבייש את זו שאין לה. ע"כ אלה כל אחת מרעותה. לא שמעמדן האישי התבטל בחולן בכרמים אך בהביטן בסמל שלהן-הוא המלך שלמה, שהשלום שלו, הן היוו בהאחדותן את המציאות השלמה של בנות ירושלים. התאחדות של יופי, של יחוס, עושר וכוער.
"כוער"? זה לא מסתדר לו.

זהו הסמל למחול שעתיד ה' לעשות לצדיקים לעתיד לבוא וכול אחד מראה באצבעו. זוהי הבלטה של כל יחודיות הפרט מבלי שתתבטל, ואכן הצדיק האחד יכוה מהחופה הסוככת על ראשו מהצדיק שמעליו. אך המחול מביא להאחדות השינויים שביניהם ולהמשך תענוג האין סוף של הנאה מהאור האלוקי של אז..."

"מה מפיקים מהתאחדות זו" הוא אינו מבין עדיין את נקודת הרעיון.
"יש כאן השפעה הדדית מהאחד על משנהו ביחודיות המאפיינת אותו דוקא! וזהו פשר ההצבעה של כל צדיק במחול. כל סוג של עבודה ומדריגה בין הפרטים השונים נמשך על הזולת ובכך נעשית ההתאחדות" הוא מבאר.

"ולתענוג זה ולשמחה זו אין גבול בתדמית של מבנה המחול", הוא חותם.
הבחור מתמוגג. "זוהי אצטלה של מחול עבורי. ממש כמו אותה גלימה מהודרת ומוסיפה כבוד למתעטפים בה, כן מעטרת החסידות את הסמלים הזעירים שבעולם הזה" הוא אינו מסתיר את התפעלותו. אך הכיצד ניתן לעטר את הכוער ולראותו מתוך האצטלה החסידית"? הוא מפציר.

"כוער", משיב לו המחנך, "הוא סמל לירח המודה, כי אין לו מגרמיה מאומה ושכול אורו וזיוו נמשכים לו מן השמש..."

"האוכל לנחש כי הכוונה כאן לעמידה ענווה של בת ישראל, שאינה מתיימרת ומצהירה על תכונותיה ואינה זוקפת אותן לזכותה היא?" הוא שואל בסקרנות.

"הכיצד?" תוהה הבחור שכול שמץ של התרברבות והפגנת הישות צורמים לו מאוד.
"הכעורות קוראות לבחור לצאת מהמעגל המצומצם שבהבטו, ולהתבונן למעלה לאבינו שבשמים. "שא עיניך וראה" יש כאן התעלות נפשית המזנקת ממעגל סוגר ומתנשאת אל על, כי מה' נמשך השפע, וכול מה שמשתייך לו לאדם אינו בא לו משלו. ולכן מצטמקת ישותו, ואולם הגישה האחרת מודעת למעלות והיא חשה ומרגישה בן, וגם היא אינה זוקפת אותן לעצמה, אך למשפחתה ולכן היא קוראת: "תן עיניך במשפחה!"

הבחור מתלבט. הכלום, אין מדברים אליו היופי. החן, העושר והיחוס? האם הגיע הוא לרמה של מקח לשם שמים? בתוך לבו פנימה הוא מתקנא בדמויות אציליות אלה אך הוא מבקש להבין את משמעות החן והיופי כשהם אינם עומדים בסתירה ובתדמית של שקר לערכי היהדות.

"באצטלה חסידית?", מגחך המשפיע"
"יחוס מורה על השתייכותה של בת ישראל למשפחות אישים נשגבים שכול משאלתם היא חינוך כשר ומתאים לצאצאיהם, וחזקה לנערה זו שתמשיך במורשת זו ולכן קוראות המיוחסות שאין האישה אלא לבנים".

"ויופי? ועושר? כיצד רואה זאת החסידות?
המשפיע קם ממקומו. "הבה נצא החוצה" הוא קורא.
הוא חש כיצד נחשף לפניו מעגל חדש והוא מבקש הרפיה.
"צאנה וראינה" היא קריאה לצאת מאטמוספרות זורחות מידי. כי שם האור מסנוור מאוד.שם אין רואים היטב. יש לרדת לעולם מציאותי, ממשי יותר ושם ניתן לחוש". הוא שח ורמז לתלמידו להתקדם לעבר הסף.

* * *
אין האישה אלא ליופי

הייחוס, העושר והיופי הם מעלות תורשתיות שרכשה הנערה מהוריה והיא זוקפת זאת לזכותם. "תנו עיניך במשפחה" הן קוראות במחול.

הייחוס היא חזקה להמשכיות של חינוך כשר שהנערה עומדת להנחיל בביתה, שהרי כך התחנכה היא, וכן קודמיה בשלשלת של דורות מאז אותו דור מפואר אליה היא מתייחסת, והיא רואה בכך את תכלית חייה והדבר מתבטא בהמשך המשנה: "תנו לה מפרי ידיה".

היא מודעת לתכונה זו והיא מייחסת אליה חשיבות עצומה וכך היא ,אכן, מצהירה.

בנות העשירים מתכוונת בהכרזתה שע"י רווח כלכלי ותנאים של עושר, מתרחבת דעתו של האדם. צמצום וצרות במבטו מעלים אותו אלי שרטון של שבירת הכלים.

אבל כיצד ניתן ליישב את שתי העמדות המנוגדות של אין האישה אלא ליופי ושקר החן והבל היופי? הוא תוהה.

הוא חוזר לגמרא. המשפיע אינו בושש לבוא, אך הפעם הוא נושא בידיו כרך של דברי חסידות,ומתוך מסגרת זהב נוצצות בו אותיות בעלות כותרת "תורת חיים".

"פה" הוא מבהיר לבחור "ניתן לעמוד על שאלתך ממבט קרוב יותר לחיים". "איזה ספר זה" שואל הבחור.. "טרם נתקלתי בו".

"הוא חובר ע"י האדמו"ר האמצעי..בן האדמה"ז... הוא מבאר את העניינים בתורה עפ"י החסידות בצורה מדהימה". "כיצד הוא מבאר את עניין היופי?". "שרה היתה יפת מראה מאוד. רבקה היתה טובת מראה. רחל היתה יפת תואר ויפת מראה".

"מהו ההבדל בין סוגי היופי השונים? מהם מסמלים? הכיצד?"

"יופי של תואר זוהי תפארת, התמזגות נאה בין אברי הפנים, מבלי שתהיה צרימה או חריגה בהשתלבותם למערכת אחת. אף אבר אינו בולט באורך, ברוחב או בצורה העגולה המופרזת שלו ביחס לשאר".

"ויופי של מראה, מהו?"

"זוהי זריחה של אורות זוהרים בפנים והמוסיפים להם נוי עצום. יופי המראה משמעותי הרבה יותר מיופי התואר בנוגע לקביעת יופין של הפנים".

"ובמשל?"

"יש כאן הרמוניה במידות המתמזגות ביניהן מבלי שתהיה נטיה של אחת מהן מופרזת ביחס לשאר..או הרמוניה של חכמת האדם מבלי שתהיה בה קיצוניות מסוימת לחסד או לצד ההקפדה..יופי זה מאזן של מזיגה והשתלבות".

"מה מביא למצב כזה שאין כאן שבירה והתפרצות?"

"כשיש המשכה של אור פנימי, עמוק חזק העומד מעלי הכול ומגן.. כי כעס ואבוד העשתונות, היא תוצאה של מידת השטות הדוחה את המוחין", "כיצד ניתן להמשיך אור זה?

"בספר תורת מנחם לשנת תשי"ט מביא הרבי במאמרו של ר"ה כי ע"י קיום מצוות עשה מתוך שמחה יוצרים כלים נאים. המה מהווים סמל לרמ"ח האיברים ולאברי הפנים שהם בחינת הכלים האוחזים באורות הזורחים של מראה הפנים."

"וכיצד משתלבת שמירה על מצוות לא תעשה במערכת?. היא ממשיכה ליהודי אורות פנימיים וסמויים מלמעלה. אור זה מקיף על האדם ומגונן עליו לבל יגיע למצב של שבירה".

"כיצד מתגלם הדבר ביופי התואר ויופי המראה?" הוא ממשיך את הדו שיח.

"האברים מושכים לקרבם חיים ע"י הדם החיצוני יותר. שס"ה הגידים מזרימים לאברים את הדם הפנימי, העמוק ומלא חיים שוקקים יותר. יופי של תואר היא המשכה של מידות ה' ע"י קיום מצוות עשה. ע"י שמירת לא תעשה ממשיכים את המוחין שישלטו על המידות שלא תהיה להן שבירה, אך שתשמורנה על תפארת והרמוניה של התכללות."

"מדוע מתייחס היופי דוקא לנשים? מדוע אומרת המשנה :"אין האישה אלא ליופי"?

"ה' הוא המשפיע את שפע האורות. כנס"י היא בחינת המקבל והיא נקראת כלה, היות והיא כוללת בתוכה את כול האורות הקדושים והנעלים, והם מתמזגים בתוכה למערכת אחת של תפארת עשירה והמביאים ליופייה. כך מביא האדמו"ר הזקן בסידורו בתפילת "כגוונא" המרמזת על עבודת הברורין של השבוע, שהיא בחינת ליטוש אבנים מזוהמתם והפיכתם לתכשיטים נוצצים, מייפים!"

"האם זוהי הסיבה שהנוי מצוי יותר בנשים מאשר באנשים?" הוא אינו מסתיר על סקרנותו? הכלום, אין הגברים מהווים בחינת כלי לאחוז באור ה'"?

"הגבר הוא בחינת משפיע ואינו זקוק כ"כ כמותה לנוי..ולכן המשיך אליה ה' אור נעלה בשל היותה נחיתית בתור המקבלת והיא מכונית כשושנה בין החוחים.. החוחים מדגימים את המצב הירוד שלה יחסית, והאור הנמשך אליה הוא ההדר הזורח שבשושנה.. אורות אלה מקשרים אותה לשרש נעלה זה שאין הבעל מגיע, ומשם היא ממשיכה להם את ברכת הפרנסה. לכן ממשיכה הגמרא בתענית את דברי המכוערות:
"קחו מקחכם לשם שמים בלבד שתעטרונו בזהובים". וחז"ל מעודדים את הבעלים לפצות את הנשים בתכשיטים, כי בשלהן ממשיכה הברכה לבית".

"שלמה המלך יצא נגד היופי, הכלום, לא ידע דרושים נהדרים שחשפת לפני היום?"
"היופי הוא אמצעי לעורר את חיבת האישה. היופי היא השתקפות אור ה' הנדמה לזוהר השושנה בשל היותה בין החוחים. התפארת היא התכללות בסמל של כלה משום היותה המקבלת ולכן היא זקוקה להיות מורכבת וכלולה מכול סוגי ההשפעה..כך היא כשירה ומסוגלת לקלוט,אבל כל אלו מהווים אמצעים עבורה להיות המקבלת...וההארה הנמשכת אליה היא הארה ולא אור שיפציע בעולם הבא, וכול דבר שהוא אינו נצחי ותמידי..כמו אותו נחל אכזב שהוא פוסק, אינו מכונה אמת... ולכן מצהיר שלמה כי החן(בחינת שושנה הזוכה באור ) הוא אינו נצחי ומדומה להבל שחולף."

"אז איך אתה מסכם את המשנה לאור הזוהר שבחסידות הנזרה עליה?"

"הסמל שבכעורות מורה על עוצמה של אמת, כשהאדם אינו מיחס חשיבות יתרה לייחוסו, עשרו ויופי. הדבר מתבטא במשנה במילים: "בחור שא נא עיניך, השמימה", ולכך מרמזות המילים ביום שמחת ליבו..זהו בנין ביהמ"ק שזכה לו, משום שלא התייחס ליופיו, ייחוסו ועשרו, אך משום שביקש את ה' בלבד ואליו נשא עיניו, ואלו המשתמשות בהכרזה של ערכים אלה כתשתית לבנות את עתידן ומייחסות את החשיבות למשפחותן רמוזות בעטרה שעיטרה אותו אימו של שלמה. שלמה לא ייחס חשיבות לייחוסו, ליופיין ןלעושרן,אך ביקש אך את ה' ולכן זכה לשמחת ליבו, היא בנית ביהמ"ק."

"ולפועל?" הוא ממשיך לתמרץ את משאבי משפיעו."ולפועל". בלבטים של שידוכין, לאחר עבודת הברורין בין כול הזרמים, לאחר השיקולים לאור הגמרא והחסידות, עליו לכוון בתפילתו שתעלה לו המיועדת מהשמים. בברכה לבשורות טובות.