בימים האלה אנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש ועל הגלות הקשה שנגזרה עלינו, גלות בת כאלפיים שנה. פעמים נשמעת טענה כי בימינו, כשאנחנו חיים בארץ-ישראל, במדינה משלנו, אפשר למתן מעט את תחושת הצער והאבל. אבל דווקא המציאות העכשווית, כאן בארץ-ישראל, ממחישה את עומקה של הגלות שאנו שרויים בה, גלות הזועקת אלינו מכל צד ופינה.

הגלות הקשה מכול היא הפנימית, כשאדם שרוי בגלות בנפשו. כל-כולו אומר גלותיות, התרפסות, העדר שמץ של חירות עצמית. לצערנו ולדאבון ליבנו, הגלותיות הזאת ספוגה בחיינו הציבוריים, עד שרבים כבר אינם מעלים על דעתם שאפשר גם אחרת, שאפשר להיות בני-חורין ולהתנהג כעם בריא ונורמלי.


מחבלים אינם שבויים

הדוגמה המובהקת לכך היא השערורייה שניתן לה שם יפה ממכבסת המילים שלנו – שחרור אסירים. קודם-כול, לשם איפוס נכון של עולם המושגים, הבה נַפנה מבט לעבר ידידתנו הגדולה, ארצות-הברית של אמריקה. כבר עשרים ושתיים שנים (!) כלוא בה אסיר – יהונתן פולארד. זה אסיר – לא חלילה רוצח או טרוריסט. הוא הואשם שפעל בשירות מדינה אחרת והעביר לה חומר מסוּוג. האיש נמק בכלא, וידידתנו הגדולה אינה מוכנה לשחררו. כי היא סבורה, עד כדי הגזמה קיצונית, שמי שפעל נגד מדינתו צריך לשאת את עונשו עד תום.

ואילו אצלנו מדובר ברוצחים נתעבים, בפושעים שפלים, על-פי כל אמת-מידה. ה'אסירים' האלה אחראים לטבח מאות נשים וילדים, קשישים ועוברי-אורח תמימים. אלפי פצועים עוברים סבל יום-יומי קשה מנשוא בגלל רצחנותם של אותם חלאות-אדם. חיילי צה"ל ואנשי השב"כ מסרו את נפשם כדי ללוכדם ולהכניסם אל מאחורי סורֵג ובריח. איך בכלל עולה על הדעת המחשבה לשחררם?!

רק מדינה שאין לה עמוד שדרה מסוגלת לשחרר סתם כך, כ'מחווה', רוצחים שפגעו בחייליה. אתם מעלים על הדעת עוד מדינה שהייתה נוהגת כך? כל מדינה נורמלית הייתה מגיבה על בקשה כזאת בלאו מוחלט ומוסירה את העניין מעל סדר היום. רק אנחנו, מתוך תחושת גלותיות עמוקה והתרפסות כלפי הגויים, שחררנו רוצחי חיילים שלנו כ'מחווה' למלך ירדן. ואחר-כך אנחנו מתפלאים על שאין מכבדים אותנו.

פעמים נדמה שאנחנו מתייחסים לטרוריסטים כלואים כאל 'שבויי מלחמה', שמוחזקים בכלא עד שהמדינות המעורבות מגיעות לידי הסדר. עצם התפיסה הזאת היא בבחינת איבוד הצפון מבחינה מוסרית. חיילים שבויים אינם פושעים או עבריינים, אלא חייליה של מדינה שפעלו בשמה ובשליחותה. אבל אפילו חיילים עתידים לעמוד לדין אם ביצעו פשעי מלחמה. על-אחת-כמה-וכמה מחבלים נתעבים, שהם פושעים על-פי כל אמת-מידה.


עומק הגלות

יסוד המלחמה בטרור הוא שלילת הלגיטימציה שלו. הטרור איננו חלק מדרכי המאבק הלגיטימיות של קבוצה אנושית כלשהי. מי שמשתמש בטרור, המכוּון נגד אזרחים, הוציא את עצמו ממשפחת העמים בני-התרבות, וירד למדרגת תת-אדם. כללי-המשחק של העולם התרבותי אינם חלים עליו עוד, ומעתה מוכרזת עליו מלחמת- חורמה. עקרונות אלה הם העומדים מאחורי מלחמתו של העולם הנאור באפגניסטאן, בעיראק ובשאר משטרים תומכי טרור.

אם אנחנו מוכנים לשחרר טרוריסטים, בכך אנחנו פוגעים פגיעה אנושה בצדקת מאבקנו נגד הטרור. בעצם השחרור אנו מוכיחים, כי הטרוריסטים אינם פושעים נתעבים, אלא חיילים במסגרת מאבק לגיטימי, שבבוא העת עתידים להשתחרר. וכל האמור הוא במישור המוסרי בלבד, בלי להביא בחשבון את הקרבנות העתידיים של שילוח מחבלים מסוכנים לחופשי.

וכי אנו זקוקים להמחשה נוספת על עומק הגלות שאנו שרויים בה, ועד כמה חסרה לנו הגאולה האמיתית?