שלום בער הכהן כהן, מגדל העמק

רוח-בוקר קרירה ונעימה קידמה את פני כשירדתי מהאוטובוס ונכנסתי בשערי העיר מגדל העמק. פסעתי לי לאיטי בכברת הדרך הקצרה שנותרה לי עד הקמפוס של ישיבת תומכי-תמימים הנודעת בעיר, וציירתי לי במחשבתי את האווירה שבטח כבר שוררת בין הבחורים. כשהבחור שהזמין אותי שידל אותי לבוא לשבת, הוא סיפר לי על "שבת עם חב"ד" שהם, התמימים, וצוות הישיבה, עורכים יחד לכ-30 צעירים מתקרבים מרחבי הארץ. ואכן כן, סקרנותי לראות מקרוב "שבת עם חב"ד" הנערכת בתוככי ישיבה רגילה, היא שגרמה לי להיענות לבקשתו ולבוא.

לאחר דקות מספר של הליכה, כבר הייתי בתוככי הקמפוס המרשים של הישיבה הוותיקה. מודעות ססגוניות המברכות את באי השבת והמודיעות על סדר היום - היו תלויות בכל פינה ופינה, ויצרו תחושה של מתח ודריכות. חיש קל מצאתי את מארחי ונכנסנו יחד אל ה'זאל הקטן', כך נקרא שם בית-מדרשם של התלמידים יוצאי ברית-המועצות לשעבר. התלמידים היו עסוקים באותה שעה בתפילת שחרית, ואני תפסתי לי את מקומי באחת הפינות והמתנתי לסיומה של התפילה. בין לבין, הספקתי להחליף כמה מילים עם מארחי אודות השבת המיוחדת העומדת בפתח. "מרוגשים?", שאלתי אותו. "לא ממש", הוא השיב לי, ומייד הסביר, "זו לא השבת הראשונה שאנו עורכים כאן במתכונת כזו.

במהלך השנה ערכנו כמה וכמה שבתות כאלה והם נחלו, ב"ה, הצלחה מרובה". את זה לא ידעתי, רשמתי לעצמי. כנראה שמדובר כאן במהלך ארוך ועקבי, ולא במשהו חד-פעמי, כפי שחשבתי בתחילה. בין כך ובין כך, הסתיימה לה התפילה ואני ניגשתי לרב עקיבא גולדשמיד, ראש הישיבה של המחלקה ליוצאי-רוסיה ומי שעומד מאחורי השבת המאורגנת. "שלום, שלום", ניסיתי לפתוח בשיחה ולדלות כמה פרטים. "יש לכם כמה דקות?", שאלתי. הרב גולדשמיד, שכנראה כבר הכיר אותי, הבין את מגמתי והסכים לשוחח איתי ולספר לי מה בעצם עומד מאחורי השבת הזו והקודמות לה.

"שני מטרות עומדות ביסוד השבת", הוא פתח, "ראשית, אנו מעוניינים להביא לכאן צעירים ישראלים, המתקרבים עתה לחיי תורה ומצוות, ולהפגישם עם 'תמימים', בני גילם, בכדי שיוכלו לחוש ולהתרשם מקרוב מהאווירה המיוחדת השוררת בין כותלי "תומכי תמימים"", הוא נשם רגע והוסיף, "חשוב לי שתבין את הנקודה. עיקרה של השבת היא להראות לצעירים מתקרבים "שבת בתומכי תמימים" בצורתה המקורית. ההרצאות והשיעורים שכמובן הכנו בשבילם, הם אך ורק בבחינת תוספת על העיקר." הבנתי. "אם יורשה לי להגדיר, זו לא "שבת עם חב"ד" אלא "שבת בחב"ד"", אמרתי לו. "ממש כך", נהנה הרב גולדשמיד, "זו בדיוק הנקודה". "שנית, וזו בעצם המשך של אותה מגמה", הוא המשיך להסביר, "אנו מעוניינים לפתוח בע"ה בשנה הבאה, כאן בישיבת "תומכי תמימים" במגדל העמק, מחלקה לתלמידים בעלי-תשובה, המעוניינים לשבת וללמוד בישיבה רגילה, מחד, אך המותאמת לצרכיהם ולרמתם, מאידך". כאן נפל הדבר. כבר מקודם הייתה בי ההרגשה שמדובר במהלך רציני ועקבי, עכשיו רק הבנתי מה בדיוק. "טוב, לא אפריע לך יותר", אמרתי לרב גולדשמיד, "תודה רבה ושיהיה בהצלחה רבה".

שבתי למארחי והודאתי לו על ההזמנה. עם כזו שבת וכאלה תכנונים, בהחלט היה שווה. "מתי בדיוק אמורים להגיע האורחים?", שאלתי אותו. "יש לך עוד זמן", השיב לי, "כנראה שיבואו ממש בסמיכות לשבת".

המתנתי בקוצר רוח. במהלך השעות נהניתי להביט בתמימים הרצים מכאן לשם, מסדרים את המיטות והמצעים, מניחים בכל חדר ערכה ובה תוכנייה ועלוני השבוע, ומסדרים בכניסה בקבוקי שתייה ומזונות. הכול כבר מוכן ומזומן. בפתח הישיבה עומד הת' דוידי אליאס, יד ימינו של הרב גולדשמיד ומי שעסק יחד איתו בארגון כל השבתות, וממתין לאורחים. לא עבר זמן רב ובשערי הישיבה נראה כבר הזוג הראשון. שני צעירים מחיפה שהגיעו לישיבה דרך בחור שעסק שם ב'מבצע תפילין'. שלום, שלום. ברוכים הבאים. לחיצות ידיים. עוד כמה מילות נימוס וברכה, והנה כבר מופיע הבחור שמזמין אותם לחדרו. "הוא כבר ידריך אתכם", אומר להם דוידי בחיוך, ושולח אותם לתוך הישיבה. אני מביט בהם ובבחור מאחור ומתמוגג. "הם כבר מתחילים להיכנס לעניינים", אני אומר לדוידי בחיוך. "הלוואי, בעזרת ה'", הוא מדגיש.

כך עוד אורח ועוד אורח. מהצפון ומהדרום, מתל-אביב ומירושלים, מערי המרכז ומהפריפריה. שלושים צעירים, מכול קצווי הארץ, נקבצו ובאו למגדל העמק, לחזות בעיניהם ממש בישיבת "תומכי תמימים", עליה שמעו כה רבות בשיעורים ובהתוועדויות, ממנהל בית חב"ד או מהמכר שהזמינם.

שעה קלה לפני כניסת השבת, התכנסו האורחים עם ה'תמימים' המארחים לכתיבת פ"נ - מכתב לרבי. כל אורח ואורח קיבל הסבר אישי ופרטני על הכתיבה וההכנות הנלוות לה. מחזה מרגש היה זה לראות שלושים צעירים ישראלים רכונים על הדף והעט, ומרוכזים כל-כולם בכתיבה לרבי. כתיבה שמקשרת אותם לאילנא דחיי, לנשיא הדור.

השעות חלפו והשבת נכנסה. בהיכנסי ל'זאל', הבחנתי באורחים המשוחחים עם הבחורים שיחה ערה ופעילה, כמו היו מכירים מקדמת-דנא. לאחר תפילת מנחה, התיישבו האורחים והמארחים ללימוד משותף של שיחה של הרבי. נושא השיחה היה אודות מסירות נפשו של האדמו"ר הריי"צ וההוראה מזה אלינו. "השבת כולה תעמוד בסימן י"ב-י"ג תמוז", מסביר לי הת' דוידי אליאס, "אנו מעוניינים להעביר ולספר את מסירות נפשם של הרבי הקודם ושל חסידיו - בעבר, ולמצוא מזה את הלקחים אלינו - בהווה ובעתיד".

בתום הלימוד, התיישבו כולם ל"סדר ניגונים". "בשבתות הקודמות", אומר לי בחור שיושב לידי, "זה היה אחד הקטעים המרגשים ביותר במהלך השבת". בחור בעל-מנגן פותח בניגון געגועים וקבוצת בחורים, הישובה במרכז ה'זאל, מנגנת בקול גבוה וחזק בכדי שהאורחים יוכלו לקלוט את הניגון. עוד פעם ועוד פעם, והניגון כבר מתנגן לו מפיות כולם והם נכנסים לתוכו בקלחת עזה. פה ושם רואה אתה צעיר גלוח-זקן, בעל כיפה לבנה מהודקת לראשו, מנגן בעצימת עיניים ובהתרגשות רבה, וכך שעה ארוכה מתגנים להם ניגוני געגועים מריריים וניגוני שמחה מעוררים, על-ידי צעירים שאולי אך לפני כמה חודשים עשו את צעדם הראשון אל עולם היהדות. לאחר מכן, ניגון "הכנה" למאמר, ובחור פותח בחזרת מאמר דא"ח.

שקט מוחלט שורר באולם. אם לא המוח, הנשמה בטוח מבינה, אחרת אינני מבין מה מושך את אותם צעירים לשבת ולהביט בריכוז דרוך בפניו של חוזר 'המאמר'. החזרה נסתיימה והכול ניגשו לקבלת-שבת. באווירת "יום-טוב" שמחה ותוססת התנהלה לה התפילה, בקול רם ובחיות מוגברת. שירת ה"לכה דודי" סחפה והדביקה בהתלהבות גם את אחרוני היבשים-המתביישים, ושעה ארוכה רקדו כולם בשמחה חסידית אמיתית.

לאחר התפילה, נראה היה כי ה"שבת" כבר עלתה על הפסים. מכאן ואילך הכול יכול להיות רק טוב יותר. צעירים ישראלים, המפצחים משוואות מתמטיות או מסתובבים ברחוב, מתערבבים עם 'תמימים' מזוקנים השוקדים כל יומם על הוויות אביי ורבא, והכול יורדים יחד אל חדר-האוכל, לסעודת שבת.

את הסעודה פותח הת' דוידי אליאס בדברי פתיחה וברכה. בטוב-טעם הוא מסביר את ייחודה של שבת זו, בכך שהיא נמשכת ובאה משני ימי "חג הגאולה", י"ב-י"ג בתמוז. האווירה מתחממת. מישהו פוצח בניגון שמח ומעורר, ובבת אחת, כוותיקים ורגילים, נסחפים אחריו כולם ושרים בעוז שעה ארוכה. עוד שיחה ועוד ניגון, עוד סיפור ועוד 'ווארט', והסעודה נהפכת לאיטה ל'פאברענגען' אל תוך הלילה. חבורות-חבורות ישובים יחד האורחים והמארחים, ומשוחחים ביניהם בדברי תורה וחסידות. בזווית עיני, קלטתי בחור צעיר, בעל "חזות רחובית" לחלוטין, הנשמט הצידה ואומר מתוך הסידור קריאת שמע שעל המיטה. אחריו היו כאלה עוד כמה וכמה. כך, אם תרצו, נבלעים להם הצעירים הללו בתוך אווירת הישיבה ונהפכים לחלק ממנה ממש.

בהגיע הבוקר קמים כולם ל'סדר חסידות'. הבחורים הולכים כהרגלם ל'זאל' והאורחים מופנים לכיתה בה ימסור להם ראש הישיבה הרב הרב יצחק גולדברג שיעור בפרק ל"ב בתניא. בהסברתו הקולחת מרתק הרב גולדברג את כולם, ומביא להם את מעיינות החסידות בשפה המתאימה להם. לאחר השיעור ניגשתי לאחד מהם, יניב שמו, ושאלתי אותו להתרשמותו. "נפלא", הוא משיב לי, "אתמול המסיבה החסידית הזו, ועכשיו על הבוקר השיעור הנפלא - ממש גן עדן עלי-אדמות".

בחיות רבה עולים גם האורחים ל'זאל' ומכינים עצמם לתפילה. הרב עקיבא גולדשמיד עומד בצד ורווה נחת. "לזה התכוונת?", אני שואל אותו. "כן, כן, תראה איך שהחבר'ה הללו יושבים פה ומתכוננים לתפילה. מלבד החזות החיצונית, הם נראים כ'תמימים' של ממש", הוא אומר בהתפעלות. התובנה כי יש לשלב את המתקרבים בתוך אווירת הישיבה הרגילה, ממש בוערת בעצמותיו של הרב גולדשמיד והוא מכוון על-פיה כל פרט ופרט בשבת. סדר השבת הוא הסדר הטהור של "תומכי תמימים" מקדמת דנא, ללא שום הבדלים ושינויים. זה המוטו המרכזי לפיו מכוון הרב גולדשמיד את השבת.

בתום התפילה, ממתינים האורחים להתוועדות שתחל בשעה הקבועה והרגילה. בינתיים מנצלים הבחורים את ההזדמנות והם מראים להם את מבואות הישיבה, את "אוצר הספרים" המרשים, את ה"זאל הקטן", וכמובן, גם את הבניין החדש שמוקם והולך בקצב מואץ.

בהגיע השעה היעודה, מתיישבים כולם להתוועדות. המשפיע הרה"ת הרב יוסף יצחק גורביץ שליט"א, פותח בדברים המעוררים את הלב ואת הנפש אודות מסירות-נפשו של הרבי הקודם. בדרכו הייחודית הוא מצייר לשומעים את המצב הקשה בו שרתה היהדות ברוסיה של אותם ימים, ואת עמידתם הבלתי-נכנעת של הרבי והחסידים. "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב" והשומעים מחילים לנגן ניגון רציני ותובע. לאחרי הניגון, פותח ראש הישיבה הרב יצחק גולדברג שליט"א בדברים, והוא מבאר בטוב-טעם ובהסברה מאירה את מעלתו של יום י"ב בתמוז, כיום שהציל את כל עיקר היהדות, ולפיכך הוא חג כללי של כל אחד ואחד מישראל. כך חולף לו הזמן, כשבזה אחר זה, מסבירים ומתוועדים כל אחד ואחד מהצוות, איש איש לפי דרכו.

לאחר ההתוועדות הולכים ה'תמימים' לערוך "מסיבות-שבת" ברחבי העיר. ברגעים אלה הגבול בין "משפיע" ל"מקבל" הולך ונעשה דק מתמיד. הבחורים הצעירים, שזו להם הפעם הראשונה בישיבה, מצטרפים ל'תמימים' ללקט לילדים ולקרוא איתם את י"ב הפסוקים. בחיות של פעם ראשונה, הם הולכים כברת דרך ארוכה בחום יוקד ומייגע ואוספים בהתלהבות את ילדי ישראל למסיבות השבת. דומה, כי גם הילדים הרצים בהתלהבות למקום המאסף, חשים את הקריאה הנובעת ממעמקי לב של בחור מתקרב - "בוא, בוא תתקרב גם אתה ליהדות ותעשה כילד את מה שאני נאבק לעשות כנער"...

השבת הולכת ומתקרבת לסיומה. בשעת "רעווא דרעווין" יושב להתוועדות המשפיע הרב יוסף יצחק סגל ובדברים ברורים הוא מסכם את ההוראות אלינו עתה. "הרבי הקודם מסר את נפשו על קיום של תורה ומצוות", הוא קורא בהתרגשות, "עלינו מוטלת חובה היום למסור קצת מעצמנו למען קיום עוד מצווה ועוד מצווה!". הדברים המרגשים והסיום הנראה לעין נותנים את אותותיהם בניגונים והם מושרים כעת ביתר שאת וביתר עוז. ממש בדקות האחרונות של השבת פרצו לפתע כולם בריקוד סוער ומרגש, וכך אחוזים זה בזה, רקדו הכול שעה ארוכה, כמו מבקשים לתפס עוד רגע מהשבת המיוחדת.

עם סיומה של תפילת ערבית ועריכת הבדלה, מתיישבים כולם לצפות בוידיאו של הרבי. על המרקע מוקרנים קטעים משיחות הרבי על התפקיד המיוחד שהועיד הקב"ה לכל יהודי ויהודי. "מי שיש לו רוצה מנה רוצה מאתיים", אומר הרבי בשיחה, "ליהודי אין זמן לנוח - הקב"ה נותן לו כוחות בכדי שישתמש איתם למלאות את שליחותו כאן בעולם הזה!". הדברים מעוררים ותובעים, ונראה כי לא יישכחו לעולם מליבותיהם של השומעים.

השבת הגיעה אל סיומה. האורחים והמארחים מחליפים ביניהם מספרי-טלפון למען המשך הקשר, ונפרדים זה מזה בהתרגשות רבה. בזה אחר זה ניגשים האורחים אל המארגנים ומודים להם מקרב לב. "כבר שנה שאני מתקדם באיטיות בשמירה תורה ומצווה והשבת הזו פשוט נתנה לי דחיפה עזה", אומר אחד מהם בעיניים דומעות. לאט לאט הם עוזבים את המקום, ופונים כל אחד לדרכו ולהמשך התמודדותו בחייו. הרב גולדשמיד עוקב אחריהם בעיניו ולא עוצר בעד התרגשותו. "לא קלים חייו של בעל תשובה", הוא מפטיר לבסוף, "אך השבת הזו וודאי סייעה להם ותמשיך לסייע להם בהמשך הדרך".

אני, פרשתי לי לקרן זווית וכתבתי במהירות רשמים קצרים מהשבת המיוחדת הזו. בהגיעי לסוף, נזכרתי לפתע בישיבה המובטחת ורצתי לרב גולדשמיד. באצבעי הורתי לו על הדף הצפוף ואמרתי לו "רק על הישיבה חסר, מה לכתוב על הישיבה?"
הרב גולדשמיד התנער ממקומו כמסתער על האתגר הבא, וענה לי, "תכתוב פרטים בקרוב, בקרוב מאוד"... כתבתי.