שרה גל, 'בקהילה'

כאשר הילדים של הרב יוסף נפרסטק אומרים שלום להוריהם הם יודעים שמצפים להם חודשיים תמימים עד לפעם הבאה בה יתראו שוב.

עוד זמן מה ושעה וחצי של טיסה תפריד בינם לבין מירטל ביץ' בה נולדו וגדלו לבין ניו-יורק הרחוקה בה ילמדו בשנים הבאות. הם עולים למטוס, מעיפים עוד מבט אחרון, ומתחילים בספירה לאחור, ממתינים בציפייה דרוכה לפעם הבאה בה יעשו את הדרך, הפעם בכיוון ההפוך והמשמח – חזרה הביתה.

את הילדים של הרב שאול שטיימיץ ורעייתו לא הסכימו שלטונות ההגירה האמריקנים לשחרר. היה זה באחת הנסיעות שלהם מסרסוטה שבפלורידה אל ניו-יורק. העובדה שבן ה-15 הוא מלווהו הרשמי של בן ה-12 לא מצאה חן בעיני הגורמים הרשמיים. רק תשלום גבוה מאוד הריץ את אחד מהיהודים אל שדה התעופה והביא לשחרורם של ה'אסירים' המבוהלים.

הילד של הרב ישראל גרינברג ורעייתו היה בוכה בכל פעם מחדש. הרב גרינברג היה מושיב אותו במטוס, העושה את דרכו מאל פאסו שבטקסס לשיקאגו, מרחק של שלוש שעות טיסה ורואה בלב נצבט איך זולגות עיניו של בן ה-10 שלו. האמא לא הגיעה אל מסע הפרידה, לא יכלה לעמוד בקושי.

בכל פעם כשהייתה בתם בת ה-7 של הרב יוסף פוזנר ורעייתו בוכה ומתחננת לשוב הביתה, היו ההורים מזמינים לה טיסה מיידית. היא הייתה עושה את הדרך הארוכה מניו אוליאן שבלואיזנה חזרה אל בית ההורים שבאלבמה, נרגעת מעט מהגעגועים העזים ושבה אל הדודים הטובים ואל מקום לימודיה. עד לפעם הבאה.

ארבעה שלוחים של חב"ד, ארבעה סיפורים – ומסכת אחת של חיים מן המרחק. הם יוצאים אל השליחות כשהם עדיין זוגות צעירים, לחלקם אין עדיין ילדים. הם מתמודדים עם הקושי של היותם כמעט לבד, יהודים חרדים בתוך שממה של רוח. אחר כך נולדים הילדים, גדלים והופכים לילדי שלוחים – מושג שהפך לשם דבר ולסמל של מסירות נפש אמיתית של הורים, הרוצים להעניק לילדיהם חינוך יהודי שורשי גם במחיר של הוצאות נסיעה כבדות, געגועים עזים ודמעות שמרטיבות את הכרית באישון לילה.

"אם אתם תשמרו על הילדים שלי", אמר כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל והתכוון ליהודים הפזורים אי שם בכל רחבי הגולה, "אני אשמור על הילדים שלכם". והעניק להם בזאת את ברכת הדרך לקראת צאתם אל המסע הקשה, מסע השליחות.

מחיר השליחות

גיל בר המצווה היווה את קו הזמן שהותווה בין היותם של ילדי משפחת נפרסטק בביתם שבמירטל ביץ' דרום קרוליינה לבין הרגע בו יעזבו את הבית וינדדו למקומות הלימוד הרחוקים.

מרחק של 12 שעות במכונית מפריד בינם לניו יורק, שעה וחצי של טיסה. אך למזלם גרים שם הסבא והסבתא, כך שלכל הפחות לא התגלגלו בבתי זרים.

מפעם לפעם יוצא גם להורים להיות בניו-יורק, שהות שמקצרת את פרק הזמן שבין מפגש למפגש. כנס שלוחים, שמחה משפחתית – כל אירוע מן הסוג הזה הופך להזדמנות פז לראות את הילד.

"אבל גם השנים הללו הולכות וחולפות", מגולל הרב יוסף נפרסטק ל'בקהילה' את הקושי. "ובהמשך צריך כבר לשלוח את הילדים רחוק יותר. כיום לומד הבן הגדול בן ה-18 בארץ, בישיבת 'תורת אמת' הירושלמית, ונמצא שם בפנימייה, כבר שלוש שנים לומד שם. וזה כבר שונה מאוד מלהיות אצל סבא וסבתא, ובטח לא מזכיר את השהייה ליד אמא בבית. הביתה הוא חוזר פעמיים בשנה, בתקופת החגים ולפסח. האם הוא מתגעגע? – נו, מה השאלה. אבל זה מה שעושה את הילדים שלנו לעצמאים ולבוגרים. בשבתות החופשה נוסע הבן אל המשפחה שבכפר חב"ד, וגם זה מקל מאד".

בדרום קרוליינה קיימת קהילה יהודית-ישראלית די גדולה, חלקם אף נמצא בתהליך של חזרה בתשובה. אבל בבית הספר היסודי, שהוקם על ידי חב"ד, רוב רובם של התלמידים רחוקים מהדת ולא קל לחנך ילדים במקום מן הסוג הזה. "אנחנו רואים בחוש איך מתקיימת ברכתו של הרבי. הילדים שלנו, כילדי שלוחים, מרגישים אחריות וצורך לשמש דוגמה לאחרים. זה מחזק ומחסן אותם".

גם מבחינת חברה קשה לילדים. "באזור שלנו מתגוררות רק מעט משפחות של חב"ד ולא תמיד החברים של הילדים הם באותו גיל. עם הילדים האחרים אנחנו דואגים שהילדים שלנו לא יתערבו. כאשר מזמינים אותם למסיבות, כמו ימי הולדת וכדומה, הם אינם הולכים. בבית הספר לומדים מעט מאוד לימודי קודש ולפני כניסתם לישיבות הילדים צריכים להשלים את החומר, אבל ב"ה הם משתלבים יפה מאוד ומשלימים מהר את החסר. באופן יחסי מצבנו קל יותר, באשר יש לחב"ד בית ספר במקום. יש שלוחים שגם את זה אין להם".

איפה האמא בכל התמונה הקשה והמורכבת הזו, איך היא מצליחה להתמודד עם רגשותיה האימהיים?

"אני מודה כי מדובר בנקודה רגישה מאוד. היא אינה אומרת דבר, אולם אני מרגיש שבכל פעם כשהילדים מגיעים חזרה הביתה היא מלאה שמחה ואור וכאשר צריכים להיפרד קשה לה. היא אינה בוכה, אבל מאוד לא קל לה. אצלנו ב"ה הילדים שמחים במקומות בהם נמצאים ולא בוכים, אבל אני מכיר גם מקרים של ילדי שלוחים השופכים דמעות כמים ומתקשים להתרגל למצב החדש. ידענו את כל זה מראש, קודם שהתחלנו את השליחות. נכון שעד שלא מגיע לכלל מעשה קשה לדמיין את הקושי, ובכל זאת הכנו את עצמנו לכך".

משפחת נפרסטק הגיעה למירטל ביץ' בשנת תשמ"ט עם תינוק קטן בן שישה חודשים, "ונישאר פה בעזרת ה'", אומר הרב יוסף נפסטרק. "מדברים הרבה בטלפון, הילדים מתקשרים כל לילה לומר 'לילה טוב', מעדכנים אותנו בכל מה שקורה. זה אמנם לא כמו להיות בבית, אבל זה חלק ממסירות הנפש של התפקיד, ואנחנו מקבלים זאת בשמחה ובאהבה".

שמחים בקשיים

בסרסוטה שבפלורידה גם בית ספר יסודי אין בנמצא, ואל בית הספר הכללי אין כל אפשרות לשלוח. אז מה עושים הרב שאול שטיימיץ ורעייתו, השלוחים הגרים במקום?
"ובכן, הבית הופך לבית הספר", מספר הרב שטיימיץ. "הילדים למדו אצלנו בזוגות, הבן הגדול עם אחותו היותר קטנה וכך הלאה. אם אחד מהם התקדם לפני השני לימדנו אותו, ובזמן הזה נתנו לאחיו שיעורי בית נוספים. היו זוגות שלמדו 'בוקר' והיו זוגות שלמדו 'אחר הצהריים'".

למען האמת קיים בפלורידה חוק חינוך חובה, אבל אנשי דת יכולים לחתום כי הם אחראים ללימודי ילדיהם. "חתמתי שאני אחראי והיינו שולחים את הילדים לעבור מבחנים רשמיים. עם השנים הפסקנו גם עם זה. אבל אוכל לומר שבנושאי הלימוד אני יכול להיות גאה בילדים שלי. השקענו בהם הרבה מאוד, והתוצאות ניכרות לעין".
בחג הפסח האחרון התארח בבית משפחת שטיימיץ קרוב משפחה, 'מתנגד' דווקא, כהגדרתו של הרב. "הוא למד עם בן ה-18 שלנו ואחר כך אמר לנו שהרמה שלו כל כך גבוהה, עד שקשה להאמין שלמד בילדותו בבית כפי שהוא זוכר זאת היטב מביקוריו בשנים ההן".

אבל הקשיים לא מסתכמים בלימודים. קיימת גם המצוקה החברתית.

הרב נפרסטק ורעייתו רצו מאוד שילדיהם יוכלו לשחק עם חברים בני גילם, מה שלא תמיד היה שייך בנסיבות הקיימות. "אשתי הייתה הולכת אתם לעתים קרובות אל הפארק, לשם הגיעו עוד הורים יהודים עם ילדיהם, והילדים היו משחקים יחד. זה לא היה פשוט, רוב הזמן אנחנו היינו החברים הטובים של הילדים שלנו. גם אני נרתמתי למלאכה. חלק מילדיי לקחתי לים אחת לשבוע. אני זוכר שהיו אלו ימי שלישי, בין 10 בבוקר ל-1 בצהריים, כולם ידעו שאני לא נמצא במשרד. הילדים שיחקו בחול, גם אני שחקתי יחד אתם. לא פעם כששאלנו אותם מה תרצו מתנה ליום ההולדת, היו מבקשים כך וכך שעות עם אבא ואמא.

"ברור שהאמא נקרעת. היא מתגעגעת. כשהילדים היו צעירים היינו מקפידים להביא אותם הביתה לפחות אחת לחודש, אבל גם אז לא היה קל. היום, כשמגיעים אליי שלוחים צעירים העוברים קשיים דומים, אני כבר יודע לעזור ומה לומר להם. חשוב לדעת מראש מהם הקשיים ולהתכונן אליהם. אנחנו הגענו לכאן עם שני תינוקות, הגדול בן שנה וחצי והקטן בן חודשיים. במשך חודש שלם אשתי ערכה חקירות בנושא, דיברה עם עשרות בעלות ניסיון, ורק אחרי שהחליטה שמוכנה לקבל על עצמה את השליחות כתבנו לרבי ובקשנו את ברכתו".

היום, כשמראיין הרב נפרסטק שלוחים חדשים, הוא שואל אותם מראש האם הם מוכנים לכך שילדיהם ילמדו ב- Home School (בית ספר בבית). "זה לא שאין קשיים נוספים. אין חנות כשרה, אין חברה. אבל הנושא של לימודי הילדים הוא הקשה ביותר בעיניי". כאשר הם נשמעים מהססים, לא בטוחים בעצמם לגמרי, הוא עוצר את השיחה. גם אם עונים באופן חיובי הוא חוקר ודורש בדבר התוכניות המעשיות שלהם, ורק אם רואה שבדקו לעומק, הוא מבין שהם מוכנים לתפקיד.

"אני זוכר את התקופה בה שהתה בתי בת ה-10 בביתה של משפחה זרה בשיקאגו. היה קשה לה עם הטיסות, הקיאה בדרך, רוב הבנות בשיקאגו הגיעו מהבית ולה היינו צריכים למצוא כל שבת מחדש סידור של משפחה מארחת. כשהיה יום חופש בבית הספר דאגנו לה לפעילות, כדי שלא תתגעגע בזמנה הפנוי. ובכל זאת מעולם לא התלוננה, אף פעם לא אמרה שאינה יכולה להמשיך כך, גם לא נראה שנשאה עמה משקעים. הילדים שלנו עושים את זה בהבנה, לומדים לקבל את המצב כמו שהוא ואפילו לשמוח בו".

לך לך

"אכן, הקושי האמיתי במעשה השליחות הוא ילדינו", מודה הרב ישראל גרינברג, השליח באל פאסו שבטקסס. "עלינו להשאיר אותם בניו יורק ולא קל לגור מגיל 10 בביתה של משפחה לא מוכרת. ואין תחליף להורים".

והגעגועים, "משתדלים לדבר בטלפון שיחות ארוכות, אפילו שעה. לילדים יש מספר שאינו כרוך בתשלום והם יכולים להתקשר אלינו מתי שרוצים. אנחנו כבר רגילים לזה. בתחילה הם מתקשרים הרבה מאוד, אחר כך עם הזמן מתרגלים והשיחות הופכות לפחות תכופות. לילדים הקטנים קל יותר, הם כבר ראו את המסלול אותו עברו האחים הגדולים. אבל לגדולים היה קשה יותר".

הילדים מספרים על הקושי?

"אנחנו משתדלים לא לדבר על הנושא, לא לפתח את זה יותר ממה שקיים. אנחנו והם יודעים שאין ברירה אחרת וכדי לגדול כמו שההורים שלהם רוצים ולקבל חינוך חסידי צריך לנסוע רחוק. הבן הבכור שלנו כבר בן 21. מגיל צעיר נסע ללמוד רחוק. המשפחה אצלה שהה הייתה נחמדה מאוד, הישיבה הייתה טובה ובכל זאת היה קשה מאוד. שלוש שעות טיסה מהבית הם לא דבר קל. הילד היה בוכה, הייתי מעלה אותו למטוס כשאחת הדיילות מסכימה להשגיח עליו. האמא לא מצאה את הכוח בלבה ללוות אותו עד המטוס".

איפה למדו הילדים עד גיל 10?

"שלחנו לבית הספר הכללי למשך שעה וחצי-שעתיים ביום, רק כדי שתהיה לילדים חברה. בשאר שעות היום למדנו אתם אנחנו. היום יותר קל, הילדים הקטנים שלנו לומדים דרך הטלפון בתוכנית המיוחדת לילדי השלוחים. אבל שנים לאחור לא היה את כל זה. בשעה 7 בבוקר לפי שעון אל פאסו, 9 לפי שעון ניו יורק מתחיל השיעור המיוחד, שיעור בחומש עם מורה מניו-יורק".

הייתה לילדים חברה במקום?

"הייתה, אבל לא באופן השגרתי בה אנו חושבים על חברה. הילדים היו הולכים למסיבות יום הולדת, אך הביאו אוכל מהבית כי שם לא היה כשר. היינו שולחים אתם עוגה או פיצה. היו לפעמים הורים נחמדים שהגיעו אלינו הביתה כדי לאפות עוגה שהילד ירגיש בנוח אצלם. ההורים האלו הקפידו על אוכל כשר לכבודנו, אבל לא כולם היו כאלו. הקהילה פה היא בת 1,200 משפחות, נישואי התערובת עושים פה שמות. לצערנו אין בית ש'אין בו מת'. אנחנו עושים הכול כדי לשמור על הילדים, שלא יידעו על מה שקורה. זו התמודדות יומיומית לא פשוטה".

חשבתם מראש, שכך יהיה?

"כשיוצאים לשליחות לא תמיד חושבים, אבל כשמגיע הקושי יודעים שצריך לעמוד בו. מדובר במסירות נפש, אך היא שונה מזו שהייתה בדורות הקודמים. לא משהו חד פעמי, אלא רצף של קשיים שנמשכים במשך שנים. התרגלנו לחיות אחרת מיהודים החיים בקהילות גדולות ומבוססות, אבל הידיעה כי בזכותנו שבים יהודים אל חיי תורה ומצוות היא זו שנותנת את הכוח. ורואים כמובן את הברכה. הילדים שלנו גדלים לכאורה בלי חום ואהבה של בית ושל הורים ומתמודדים עם קשיים כבר מגיל צעיר, אבל כשמתבוננים על התוצאה רואים שהילדים האלו פיתחו כושר הישרדות מדהים ובנו את עצמם.

"שליחות", מנסה הרב גרינברג לסכם, "היא שליחות על כל צעד ושעל. 24 שעות ביממה מסתכלים עליך. איך אתה מתלבש, מה אתה אוכל, מה אתה עושה. אתה בפה של כולם. אבל מראש החלטת שהחיים שלך יהיו שונים משל אדם פרטי. זו אינה עבודה כמו כל עבודה, זו מסירות של ממש. הקרבה.

"ועיקר העיקרים של הקרבה זו טמון בכל הקשור לחינוך הילדים. בפעם הראשונה אמר הקב"ה לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך', בניסיון האחרון הורה לו 'לך לך אל הר המוריה'. הניסיון הראשון היה לו ולשרה אשתו, האחרון כלל גם את הקרבתו של יצחק. וזה היה הניסיון האחרון, הבירור האם ימשיך גם הבן בדרכי אביו. 'עמוד לי בזה', התחנן בפניו ה'. כלומר, בוא נראה אם הצלחת לחנך את בנך בחינוך שבו אתה מאמין. וזהו הניסיון האחרון, זהו גם הניסיון היומיומי שלנו. לחנך את הילדים בדרך הנכונה, לגרום להם שגם הם יעמדו בניסיון ובקושי ובאהבה רבה".

כמו קוצים

"הבת הגדולה שלנו היום בת 21, אבל כבר מגיל 7 אנחנו כמעט ולא רואים אותה בבית. כשאני חושב על זה לפעמים נראה לי שאיני מכיר אותה כמעט. נכון ששוחחנו הרבה בטלפון, אבל זה לא זה. מגיל כל כך צעיר כבר נסעה רחוק כדי ללמוד והייתה רחוקה מאתנו", מספר הרב יוסי פוזנר, השליח באלבמה. "להגיד שזה קל? לא, אבל התרגלנו לזה כחלק מהחיים". ארבעה ילדים שלחה משפחת פוזנר ללמוד במרחקים, עוד ארבעה בדרך לשם, עדיין קטנים ונמצאים בבית.

עד גיל 7 למדו הילדים בבית הספר המקומי, בה מלמדת רעייתו. אבל כשגדלו נאלצו לשלוח אותם לניו אורליאנס בלואיזנה. הדודה, שבעלה הוא השליח בלואיזנה, הייתה ממתינה בשדה התעופה. אחת לחודש היו הילדים שבים הביתה בטיסה של כ-30 דקות.

"לילדה הבכורה שלנו", הוא מספר, "היה קשה באופן מיוחד. היא הייתה קטנה מאוד והרגישה בודדה. ידענו שהיא לא שמחה עם המצב, אבל האלטרנטיבה הייתה להשאיר אותה בבית ולתת לה ללמוד אצל מורה קונסרבטיבי, ואת זה כמובן לא רצינו. לגודל הנס לאחר שנה וחצי התאפשרו תנאים טובים יותר ללימודים פה במקום והיא חזרה הביתה. רק לאחר בת המצווה שלה נסעה להמשך לימודים בניו-יורק, אבל אז הייתה כבר גדולה יותר. וגם שם לא היה לה קל. ממרחק טיסה של שעתיים וחצי הגעגועים עזים.

"על כף המאזניים עמדו שני הקשיים, מצד אחד הקושי לחנך בבית ומצד שני הקושי לצאת למרחק. החברה פה באלבמה שונה מזו שאנו היינו רוצים כחברה לילדינו. לא יכולנו להרשות להם ללכת לבקר בבתי חברים, וגם כשהלכו למסיבה כלשהי לא יכלו לאכול שם. למזלנו הילדים היו טובים וכולם אהבו אותם, אבל ברור שהיו קשיים.
"יש ילדים שקיבלו את זה קשה יותר ויש שפחות. אחד מהילדים שנסע לארץ ושהה אצל משפחה עבר קשה מאוד את התקופה, הוא רגיש יותר מהאחרים. זה לא שהם בחרו בזה, אנחנו בעצם הבאנו עליהם את הצורך לנסוע. היו שלבים בהם דיברו בהתמרמרות על הצורך לנסוע ועל כך שלא גרנו במקום קרוב יותר, אם כי למען האמת כל אחד מהם הגיב באופן שונה. תמיד אמרו שחבל שאנחנו לא נמצאים קרוב אליהם, כי גם אם נמצאים במקום הטוב ביותר אין כמו הבית ואין כמו אמא.

"והיה גם הקושי הלימודי להשלים את הפער. כשהבנות הגיעו לבית רבקה שבניו-יורק הייתה רמת העברית שלהם נמוכה מאוד, לא ידעו לקרוא כתב רש"י ואפילו לא טקסט בעברית. כך שבנוסף על הקושי של המעבר נוסף גם קושי לימודי. נאלצנו לקחת להם מורים פרטיים כדי שיקדמו אותם. היו כמובן גם הבעיות של ילדים חולים. לי לפחות הייתה אחות במקום, לשלוחים אחרים גם את זה אין. בוכים? מרגיעים אותם דרך הטלפון. משהו כואב? נותנים נשיקה דרך הטלפון. אבל הם מאוד משתדלים להיות ילדים טובים ולא להקשות עלינו. גם במצבים קשים לא הדאיגו אותנו.

"לפעמים אני חושב על זה שהילדים שלנו גדלו כמו קוצים. לקנות בגדים בלי אמא, לבחור חברים לבד. אבל ב"ה הקוצים הללו צמחו טוב מאד. אם היו שואלים אותי מהו הילד האידיאלי בו אני בוחר הייתי מצביע על הילדים שלי.

"אצלנו יש כלל", אומר הרב פוזנר. "כשהילדים בוכים מגעגועים אנחנו לוקחים אותם הביתה. לא עושים חשבון של כסף. תמיד אמרתי לילדים 'תודיעו 24 שעות לפני, ואני דואג להחזיר אתכם הביתה'. זה נותן להם הרגשה שהם לא רחוקים, שיכולים לבוא בכל עת.

והאמא איך היא מתמודדת?

"אשתי גדלה בבית של שליחות וידעה מה פירוש לחיות מחוץ לבית. תמיד מספרת על הקושי שלה להתאקלם בקהילה שונה, מנטליות אחרת. כשנישאנו זה היה החלום שלנו. לא חששנו מחינוך הילדים כי ידענו שהרבי הבטיח הבטחות גדולות בנושא זה".
"אבל האמת", אומרת פרומי רעייתו, "האמת שקשה ולעתים נשברים ובוכים. במיוחד אחרי שעוברים יום קשה במיוחד, או כשהילדים חוזרים לישיבות אחרי חופשת הפסח. השבוע הראשון קשה מאוד, אחר כך מתרגלים שוב. בתחילת דרכנו חשבנו כי הילדים יחזרו לסוכות ולפסח, שהרי כל נסיעה כרוכה בהוצאות מרובות. אבל אז ראינו עד כמה קשה להם, והחלטנו שיש דברים בחיים שצריך לחסוך בהם, אבל לא במה שקשור בילדים. 'זה הבית שלכם', אנחנו חוזרים ואומרים להם. 'לא שולחים אתכם מהבית, רק שולחים אתכם ללמוד. וזה נשאר הבית שלכם'.

"לפעמים כשהם מתקשרים ומתגעגעים אנחנו ממהרים להבטיח להם כרטיס חזרה הביתה וזה מיד מרגיע אותם. ההרגשה שיכולים לחזור הביתה אכן עושה את שלה". בסך הכול אנחנו שלמים עם עצמנו ויודעים עד כמה חשובה השליחות הזו שאנו עושים. יחד עם זה שזורים בה קשיים מרובים, וכמו שיש ימים טובים יש גם ימים יותר עצובים ויותר קשים. ימים, בהם צריך להתחזק ולהמשיך הלאה בכוחות מחודשים".

אל כל מדינה ומדינה

'המרכז לענייני חינוך' הוא הגוף שאחראי על המפעל האדיר של שלוחי חב"ד ברחבי העולם. 'המרכז לענייני חינוך' נוסד בארצות-הברית על-ידי האדמו"ר הריי"צ זצוק"ל, אשר מינה את חתנו, האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, לעמוד בראשו.

כיום יש שלוחי חב"ד, המפעילים בתי חב"ד, ישיבות, כוללים ומוסדות חינוך ורווחה בשבעים ארצות על פני הגלובוס.

אחת לשנה, במסגרת 'כינוס השלוחים העולמי' שמארגן ה'מרכז לענייני חינוך', באים השלוחים מכל רחבי העולם ושוהים מספר ימים תחת קורת-גג אחת.

בשנים הראשונות הרבי טיפל אישית ודאג לשיבוצם של השלוחים במדינות השונות. לאחר זמן העביר את המושכות לידי המזכיר, הרב יהודה קרינסקי, המנהל את ה'מרכז לענייני חינוך' עד היום ממשרדו הצנוע שבברוקלין. לצדו של הרב קרינסקי עומד הרב משה קוטלרסקי, מי שאחראי מטעם ה'מרכז' על מפעל השליחות חובק העולם. הרב קוטלרסקי מכתת רגליו וטס בעצמו לכל מדינה ומדינה אליה מגיע שליח חדש, על-מנת להטות כתף, וכדי להעניק לשליח מניסיונו הרב.