קר מאוד היה אז בחוץ. הרוח קיפצה בקלילות בינות לעננים, שרקה קריאות עידוד לאנשים הממהרים לשוב הביתה. מעילים נרכסו עד צוואר מחביאים בתוכם גופים מצטנפים. פתיתים רכים של שלג נחתו ברכות על אספלט הכביש. בפינות הרחוב טופפו מגפיים קטנות על לובן מרצפת וצהלות ילדים נשמעה תחת צעיף. "שלג כבד צפוי בימים הקרובים", נשמע קולה החד של הקרינית ברדיו "ישנו סיכוי סביר לשיבושים בנמלי התעופה ובדרכים". הימים הם ימי כינוס השליחות. נותרו אז עוד יומיים עד החזרה לנפאל. כמה רב נראה המרחק בין השכונה של הרבי בה שרתה הברכה תחת כל אבן ועץ רענן - למקום השליחות המרוחק אלפי שנות אור מכאן אליו אמורה אני לשוב ממש עוד מעט. מאות שליחות מרחבי עולם הילכו יחד בין הבתים בצעד אחיד מתקשות לחשוב על רגע החזרה. קשר דם של ממש קושר בין כולן. ואני אז חשבתי על הצעירות הממתינות לי על הספה בבית-חב"ד מביטות בי בעינים חשופות ואיך אין אפילו רגע אחד, ולו שבריר שניה, בהם מותר ואפשר לנער קצת את כובע השליחות ולאמר "המתינו אך רגע. אני צריכה רק עוד קצת כח". הקור הולך ומתגבר כשאני מוצאת עצמי פוסעת שוב ושוב לבית חיינו משעינה את ראשי על החלון החשוך עוצמת את עיני ומנסה לראות את האור הגדול שהאיר לנו על אותה הבמה אך תמול שלשום. רחש גרירת שולחנות מירכתי בית המדרש מקפיץ אותי. חלוקת דולרים? כוס של ברכה? כשאני פוקחת את עיני אני רואה רק כמה שולחנות שבורים שהסטו מהמקום, מונחים מיותמים בפינה... מצפים כל-כך... מתגעגעים לימים יפים... בחדרו הקדוש של הרבי אל מול שולחן עץ ישן מתכסות פני בדמעות. קשה לי לראות מבעד למסך, אך אדי הקדושה המהבילים מן הקירות בוקעים דמעות וחודרים מסכים. מבלי להבין כיצד זה הגעתי אל הרחוב ואל השכונה, אני ניצבת מול בית מגוריו של הרבי מישירה מבט אל צוהר כבוי מתבוננת בדלת. מחכה רק עוד קצת. אולי תיפתח? אולי עוד היום? בדרך חזרה מנסה להתאים את צעדי הפשוטים על המדרכה לאילו שדרך בהם הרבי ימים רבים ושוב, איני חשה בקור. מאוחר יותר אני אורזת את חפצי במזוודה גדולה. הגיעה עת פרידה. פתיתי השלג סוטרות בפני האנשים המהלכים בחוץ. "אנחנו מקוים מאוד שאכן תצליחי לטוס היום", אומרים לי המארחים. לא קל למצוא מישהו שמוכן לקחת אותי לנמל התעופה. השלג נערם לגובה רב והדרכים משובשות בדיוק כפי שצפו עוד קודם לכן. אני יוצאת זמן רב קודם הטיסה בכדי שאספיק להיפרד כראוי באוהל. הדרך אל האוהל אורכת זמן רב יחסית וכל אותה עת העצבות אופפת אותי. אני חשה את החוט הקשור ביני לבין חיי הקהילה השוקקים אותם חויתי הולך ונפרם אט אט ככל שאני מתרחקת. חושבת על הסמטאות הצרות עם אבק הדרכים אליהם אני שבה ורוצה כל כך להישאר ולפסוע שוב את צעדי הפשוטים דרך פסיעותיו של הרבי. כשאנו מגיעים אל האוהל מזרז אותי הנהג לבל אתעכב יתר על המידה. השלג נעשה סמיך יותר ויותר ככל נוקף הזמן. קשה מאוד לראות את הנעשה מולך. אין נפש חיה בציון הקדוש. רק אני והרבי. אני עומדת אל מול הציון שכולו לבן זך. פה ושם מבצבצים שולי פתקים אך מהר מאוד מכסה השלג אל הפ"נים הרבים, מלבין את הצרות ומטהר את הבקשות. "רבי שלי" אני לוחשת וקולי רועד: "אני לא יכולה לעזוב", אני אומרת לו. "זכיתי בזכות אדירה להיות השליחה שלך. הלואי ואצליח לעזור לכמה שיותר אנשים, אין דבר שאני רוצה יותר מכך אבל... אבל עכשיו אני רוצה רק עוד קצת להישאר פה איתך. רוצה להיות היכן שהרבי התוועד, חייך אל פני אלפי האנשים הנבוכים, נתן טעם לחייהם בירך, התפלל... רק... רק עוד קצת...". איני יודעת כמה זמן עמדתי כך אולם לבסוף ניתקו רגלי ובצעד כבד ואיטי יצאתי החוצה. עצב רב מילא את ליבי בשעה שהמתנתי למטוס בנמל התעופה הומה האדם. ידי כמו נשלחה מאליה אל התיק ופתחתי את החת"ת לקרוא את ה"יום-יום". כ"ו שבט היה אותו יום. האותיות כמו קפצו אל מול עיני. קראתי שוב ושוב את הפסקה והרגשתי איך כל מילה בה מכוונת אלי: "האהבה היא רוח החיים עבודת החסידות . החוט המקשר את החסידים בינם לבין עצמם והחוט המקשר את הרבי עם החסידים והחסידים עם הרבי. זהו גם בדרך "אור ישר" וגם בדרך "אור חוזר". אין לזה מחיצה וזה מעל להגבלת מקום וזמן". אגלה לכם כי עד היום כשקצת קשה לפעמים במקום הזה, כשאתגרי השליחות רבים הם והשעה לוחצת, כשאני חשה בדידות, מרגישה קצת רחוקה, אני פותחת את החת"ת ביום יום של כו' שבט. מיד אני רואה בעיני רוחי חוט חזק ומיוחד במינו. חוט הצבוע כולו לבן זך כשלג וקושר אותנו החסידים זה לזה. אותו החוט אינו מכזיב לעולם והוא מוליך אותנו דךר ישירה ומהירה היישר אל הרבי שלנו ואת הרבי - אלינו. אני מזכירה לעצמי שאין זה משנה היכן נמצא כל אחד ואחד מאיתנו "אין לזה מחיצה וזה מעל להגבלת מקום וזמן " ברגעים אילו מתגמדים הקשיים וכח רב ננסך בי. אשרינו שחסידים אנו . זכינו ואנחנו אף-פעם לא לבד.