הרב לוי אפשטיין

"הרב גולדשמיד, אם אתה מדבר על התקשרות לרבי, אספר לך סיפור אישי שקרה לי"...

משפט זה, שנאמר על ידי ר' הרצל קוסאשווילי בהתוועדות הענק שנערכה שלשום בהיכל ארנה, ירושלים – מבטא לדעתי את האווירה שנכחה במקום לכל אורכו של הערב המרומם:

העובדה שר' הרצל ישב בצד אחד של האולם הענק, ואילו הרב גולדשמיד ישב בקצהו השני – לא היתה ניכרת. הפניה הטבעית, החסידית והלבבית, ביטאה במדוייק את התחושה הכללית: לא מדובר בעוד כנס אלפים. כלל וכלל לא. זוהי התוועדות משפחתית חמה ומלכדת, בה יושבים כולם סביב שולחן אחד ומחזקים זה את זה בהתקשרות לרבי.

זו היתה התחושה שלי, וזו גם היתה התחושה של המקורבים שהצטרפו אלי ממקום השליחות. אחד מהם אף התקשר אלי אמש, עדיין אחוז התרגשות, וביקש להודות לי שהזמנתי אותו. הוא הוסיף ובישר כי החליט יחד עם זוגתו להתארגן במטרה לנסוע לרבי.

שיחת הטלפון שימחה אותי מצד אחד, אך הכאיבה לי מאידך: כאב לי שהסתפקתי במספר מועט של מקורבים. אילו ידעתי עד כמה ישפיע הכנס על המשתתפים בו, הייתי מפעיל את כובד משקלי ו'סוחב' אנשים נוספים.

במחשבה שניה, עצם העובדה שרבבת חסידים הטריחו את עצמם לכינוס, ללא פרסום מבטיח על מופע זמר מיוחד או תכנית מלהיבה – היא ההוכחה הטובה ביותר שהרבי נוכח בחיי החסידים גם 25 שנה אחרי ג' תמוז: רבבת חסידים הרגישו חובה להשתתף באירוע, על נשיהם וילדיהם, במטרה אחת ויחידה – לחזק את ההתקשרות לרבי, נשיא הדור.

"משפחת חסידי חב"ד מתאחדת" היה המשפט שליווה את הפרסום המקדים. ואכן, לדידי, הצליחו מארגני הערב להעביר את ההרגשה החמה והמשפחתית, למרות המגבלות הטבעיות שבהתכנסות המונית. היעדר כמעט מוחלט של נאומי אח"מים ושילוב דוברים בתוך הקהל, הפכו את קהל האלפים מצופה פסיבי לשותף אקטיבי. כך גם התכנית המוקפדת שכללה מגוון סיפורים מרענן ושונה, ושילוב מנצח של מילות פתיחה וסיום עם קטעי מולטימדיה.

אודה על האמת: באופן אישי, באתי ללא ציפיות. כינוסי המונים מאופיינים בדרך כלל בנאומים ארוכים וטרחניים, שמבריחים את הקהל החוצה עד לאתנחתא המוזיקלית שממלאת חזרה את היציעים. למרות זאת הגעתי, כמו שאר המשתתפים, מתוך הכרה בכך שעצם ההתכנסות בוודאי תסב נחת רוח לרבי.

אך עד מהרה הבנתי שהפעם יהיה אחרת: אחרי איחור אופייני של שעה עגולה, נאום פתיחה ומספר כיבודים בודדים, החלה התכנית המרכזית. עשירה, מרעננת, מחזקת ומרוממת. מגוון דוברים ששיתפו את הקהל בסיפורים אישיים והותירו אותו מרותק למקומו. בשלב כלשהוא נאלצתי לצאת בכדי להעביר כרטיס למקורב שאיחר והופתעתי לגלות את הלובי ריק כמעט לגמרי.

קהל האלפים ישב בפנים ונטל חלק פעיל לכל אורכו של האירוע. יש לציין גם את ריקודי השמחה, שקיבלו תוכן ומשמעות אחרי סיפורו של הרב ברוך וילהלם שנגע בלבבות כולם.

ברצוני להיות לפה לקהל האלפים ולמסור יישר כח גדול לאנשים שמאחורי הקלעים, שביצירתיות ותבונה הפיקו אירוע מרשים, מחזק ושובר שגרה. היה מפעים לגלות כיצד ניתן לבטא הרגשים עמוקים ועדינים באמצעות כלים טכנולוגיים עדינים. מולטימדיה, עשן ואורות שימשו בערבוביה עם קטעי שיחות, דמעות התרגשות וריקודי שמחה. השילוב המדויק בין הפקה מקצועית לתוכן חסידי מרומם, הותירו רושם עמוק שישפיע על המשתתפים לאורך זמן.

ועוד משהו: דומני שרוב-רובו של האולם היה מורכב מצעירים כמוני, שבמקרה הטוב היו ילדים רכים בתשנ"ד. עבורם, תיאורי הריצות בטרמינל 1 אחרי כרטיס טיסה בבוקר יום ראשון שאחרי ג' תמוז – אינם מבטאים את תוכנו של היום. תחושת הבלבול וחוסר האונים אינם מנת חלקם. הם צועדים, כדברי הרב גולדשמיד, "בראש מורם", בביטחון מלא בדברי הרבי וללא ספקות. ובכל זאת, תיאור זה נשנה מספר פעמים ובוודאי היה מיועד לקהל המבוגר יותר, עבורו זהו זיכרון בלתי נפרד מיום זה.

ולסיום, אחרי שהוצבו סטנדרטים גבוהים כל כך לאירוע, יהיה מן הסתם קשה לעבור אותם. לא נותר אפוא אלא לאחל שיהיה זה האירוע האחרון בסגנון זה, מפני שתיכף ומיד נזכה "זעהן זיך מיט'ן רבי'ן דא למטה אין א גוף ולמטה מעשרה טפחים. והוא יגאלנו".