שלמה מן, COL

כותב השורות, שגילו נושק כמעט לג' תמוז תשנ"ד, מעולם לא זכה, כמובן, לחזות עין בעין בפניו הקדושות של הרבי בימות האורה והטובה. אף פעם לא חש על בשרו, בחוויה גשמית ופשוטה ביותר, את אותם רגעי הוד שנצרבו במוחם וליבם של רבבות חסידים שפקדו את בית חיינו בשנים כתיקונם, בהיות המקדש עומד על תילו.

עבורי, כמו גם עבור רבים מחברי ובני גילי, כשמתקרב חג או יום מיוחד ומשמעותי - החָפְזָה היא לתור אחר כל בדיל של מידע, ממה שהתרחש ביום זה במחיצתו של הרבי. לנסות לחוש, ולו אפס קצהו ושמץ מנהו, באמצעות הדיו שעל הקלף, את מה שהרגישו רבבות החסידים שעשו את אותו חג ומועד בדלת אמותיו של מלך, בבית רבינו 770.

אך לא רק בעבור הדור הצעיר, נועדו אותם זיכרונות כתובים ומפורטים. מכתב מרטיט שנכתב ע"י אדמו"ר הקודם מצביע על החשיבות שבקריאת זיכרונות מהרבי, גם ובעיקר בשביל אלה שהיו וחוו. "להתרענן" ולחיות מחדש. להציף שוב את רגשות השמחה והאור שהאיר. איבערלעבן.

שמחת תורה אצל הרבי, זאת יודע כל עולל, היה משהו אחר מכפי שהיה כל יום או מועד אחר בשנה. לפי סדר האושפיזין החסידיים, הרי שביומו התשיעי של חג, בחוץ לארץ - יום שמחת תורה, הוא יום האושפיזין של הרבי. היום שבו מאיר הרבי בגלוי. והשמחה העצומה שהייתה ביום זה בבית חיינו ביטאה והמחישה זאת למטה מעשרה טפחים. לא אחת התבטאו חסידים, כי את כל כספם ואוצרותיהם יהיו מוכנים להשקיע רק בשביל עוד רגע של שמחת תורה אצל הרבי. רבים הצביעו על מעמד ההקפות, כהרגע שלהם, בה"א הידיעה, אצל הרבי.

בשורות הבאות, ליקטנו אסופה קצרה של זיכרונות. מתוך יומנים ותיאורים חיים שמסרו אנשים בחלוף השנים, ממעמד שמחת תורה במחיצתו של הרבי לאורך השנים. אין הכנה מתאימה מזו לחג הקרוב, לנסות לחיות באמצעות המילים את אותם רגעים מחדש, "לרענן" את הזיכרון ולטהר את המוח והלב לקראת השמחה האמתית עם ספר התורה. יש לציין, שרבים מהחומרים הינם באדיבות ומתוך הקבצים המהודרים שיצאו במהלך השנים האחרונות ע"י 'ועד תלמידי התמימים העולמי'.




משה שמח בשמחת תורה

בדרך־כלל, בלילה הראשון של החג, ליל שמיני־עצרת, היה הרבי מתפלל תפילת מעריב מיד בזמנה, ולאחר התפילה הייתה הפסקה עד לשעה תשע. בשעה תשע נכנס הרבי והחלו ההקפות. בדרך־כלל, בליל החג הראשון הקהל לא היה יוצא ל"תהלוכה", מפני שברוב בתי הכנסיות עורכים את ההקפות דווקא בלילה השני - ליל שמחת־תורה. בזמן ההפסקה הקהל הרחב עשה קידוש וסעודה קלה, והיה מוכן להקפות בשעה תשע.

כאשר הרבי נכנס בשעה תשע ל'זאל' הגדול, האולם היה ממש מלא. בשנים המאוחרות יותר היה זה עד־כדי־כך, שהיו צריכים להפעיל את כל הכוחות בכדי לעמוד בצורה איתנה, על־מנת שאיש לא ייפול חלילה בשעה שהרבי עובר. כשהרבי נכנס עמד כל־אחד על מקומו ללא תזוזה, גם אם היה תלוי על ספסל או על שולחן בכדי שהרבי יוכל לעבור... את הדרך סידרו ממש רגעים אחדים לפני שהרבי עבר. בכניסתו נזהר הרבי שלא לפגוע במישהו מהעומדים משני הצדדים, וכך נכנס להקפות. בעת כניסתו של הרבי ניגנו את הניגון הקבוע, וכשהגיע אל מקום כבודו בתפילה, פנה הרבי לעבר הקהל ועודד את השירה משך זמן, ולאחר־מכן התחילו ב"אתה הראת".

את סדר "אתה הראת" אמרו שלוש פעמים. בדרך כלל, בפעם הראשונה אמר הרבי בעצמו את כל פסוקי ה"אתה הראת", ובפעם השניה והשלישית רק את הפסוק הראשון והאחרון. עם השנים, הוסיף הרבי גם את הפסוק 'ופרצת' לאחר פסוקי "אתה הראת". בשנת תשכ"ח, בקשר לשנת 'הקהל', הוסיף הרבי גם את הפסוק "הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ וכו'", וחזר על הפסוק ג' פעמים.

בכל פעם בסיום אמירת פסוקי "אתה הראת", הסתובב הרבי אל הקהל והחל לנגן ניגון מסוים - לפעמים היה זה ניגון ההקפות של אביו ולעתים הניגון "על הסלע הך" - ועודד את השירה משך זמן. לאחר הניגון אמרו שוב את פסוקי "אתה הראת", עד שהגיעו להקפות.

בדרך־כלל, ההקפות בליל שמיני־עצרת לא היו ארוכות כבליל שמחת־תורה. ליל שמחת־תורה אצל הרבי היה ממש 'למעלה מהזמן בזמן'. אחרי גמר ההקפות בלילה הראשון, בסביבות השעה עשר וחצי, הלך הקהל לסעוד סעודת יום טוב.

ליל שמחת תורה

בלילה השני - ליל שמחת־תורה, הסדר היה שונה לחלוטין. אחר תפילת מעריב בזמנה הרבי קיים פארברענגען. תכליתה של התוועדות זו הייתה הכנה להקפות. מספר פעמים אירע שהרבי שאל האם הבחורים כבר שבו מה'תהלוכה'. מספרים שהיו פעמים בהן הרבי חזר על הנקודות עליהן דיבר מוקדם יותר בהתוועדות, בכדי שהחוזרים מהתהלוכה ישמעו את המדובר בהתוועדות.

בהתוועדות זו, הבחורים לא נכחו, משום שאף אחד לא רצה להעז פניו בעמדו לפני הרבי בזמן בו עליו להיות בתהלוכה, וממילא האולם היה ריק למדי. מעניין לציין, שהרבי כתב פעם לאחד מזקני הרבנים שעבור הבחורים, ההליכה לתהלוכה למרחקים, ביודעם שבה בשעה הרבי מתוועד, היא מסירות נפש.

"כשהיינו ב'תהלוכה' בבתי כנסת בפלאטבוש או בשכונות אחרות, היינו מסתכלים כל העת על השעון, וכאשר הורה על השעה חמישה לתשע, ידענו שהרבי כבר נכנס להתוועד ואילו אנו - נמצאים בפלאטבוש..." סיפר לימים אחד מהבחורים. "לחזור ל-770 ייקח שעה או יותר, אבל כך היה, וזו הייתה השליחות שלנו. מיד כשגמרו את כל ההקפות בבית הכנסת, מיהרנו לחזור ל 770 , והיינו מגיעים באמצע ההתוועדות. ההתוועדות נגמרה בסביבות השעה שתים־עשרה בלילה".

בכללות הרבי דיבר בהתוועדות על ענייני התעוררות ועל קביעות עיתים לתורה. בשנת תשכ"ח הרבי דיבר בבכיות על בחור מרוסיה שכתב לרבי שיש לו בעיות עם מחשבות־זרות. הרבי דיבר על כך ששום ענין לא נוגע לו, לא המצב הקשה ברוסיה, ולא העובדה שהוא עומד כבר בגיל השידוכין, הדבר יחיד שכואב ונוגע לו - זהו העניין של מחשבות־זרות. הרבי הפסיק בדיבורו והתחיל לבכות משך זמן (באותה התוועדות לא אמר הרבי מאמר).

לאחר סיום ההתוועדות, ביקשו הממונים לשנות את הסדר ב 770 ממתכונת ההתוועדות לצורה המתאימה להקפות. היה זה ממש אחד מה'עשרה נסים שנעשו בבית המקדש'... במהירות רבה הורמו הספסלים והשולחנות באוויר, האחד סוחב שולחן, האחר סוחב ספסל והשלישי "קנה שביתה" - מקום בו יעמוד להקפות...

הקפות

קרוב לשעה אחת בלילה נכנס הרבי להקפות. בלילה השני, הייתה מגיעה להקפות קבוצה גדולה מהשגרירות הישראלית בניו־יורק. בעת אמירת ה"אתה הראת" הרבי דיבר עם כל אחד ואחד מהם.
הדבר ארך זמן מה, כמובן שהמתינו עד שהרבי ימשיך ב"אתה הראת". את חברי הקבוצה הזו כיבדו אחר־כך בהקפה בה ניגנו 'עוצו עצה ותופר'. בכל שנה התקיים סדר זה - בו כיבד הרבי את הקבוצה מהשגרירות. כיבדו אותם גם בגשמיות - עם מזונות ושתיה. חברי השגרירות ידעו שזה כבוד גדול להתקבל אצל הרבי בשמחת־תורה מדי שנה.



במשך כל המעת־לעת, ובמיוחד בשעת ההקפות עצמם, היה זה כאילו העולם איננו - פשוט הלך לו כל העולם כולו לגמרי, ונמצאים עכשיו בשטח שלמעלה מזמן ומקום. הרגשנו שב'עולם' שלנו ישנו רק הניגון ששרים עם הריקודים והעידודים של הרבי. פשוט ראו זאת על פניו הק' של הרבי, וכשהרבי הסתכל עליך בעיניים, זה 'לקח' אותך לגמרי, והוציא ממך את כל הכחות שהיו אי־פעם בקרבך, לשמוח ולשיר עד שיגמרו הכוחות לגמרי.

אחד מהבחורים תיאר זאת כך: "זהו בהחלט מעמד ששום תיאור שבעולם ושום מילים לא יוכלו לבטא את הדברים עד סופם – בשום אופן. לא שמנו לב לזיעה, למאמצים וליגיעה וכו', רק רקדנו ורקדנו עד הסוף, וכשהגיע הסוף – רקדנו יותר חזק! וזה אמת לגבי כל־אחד־ואחד מקהל־האלפים ששהו בתוך בית־הכנסת [לערך שבע־שמונה אלפי איש, ועוד כאלף או יותר נשים], שכל־אחד־ואחד מהם אינו חושב על שום דבר, רק לראות את הרבי ולראות את פניו עוד פעם, 'כאַפּן נאָך אַ קוק' ['לתפוס' עוד מבט] וכו'. וזהו זה. והרבי מצידו אינו חוסך שום כחות, שר ורוקד, מעודד ומעורר בכל כחו ומאודו – אה! אשרי עין ראתה כל אלה! הכל היה באופן שמח ביותר, אפילו כשהרבי לא עודד השירה בצורה "רשמית", הרי שכל תנועותיו היו פשוט "אומרות" לשמוח!"

הקפות תשמ"ח

אחת השנים הזכורות ביותר ממעמד ההקפות היא שנת תשמ"ח. באותה שנה הרש"ג כבר היה מאוד חולה והכניסוהו בכסא־גלגלים.

ממש לפני ההקפות, הורע מצבו, עטפו אותו בשמיכה, אך דקות אחדות לפני כניסת הרבי הוא חש בלבו ואמר שאינו יכול להישאר עוד בבית הכנסת. אנשי 'הצלה' הגיעו ואמרו שיש להוציא אותו מבית הכנסת. "הייתכן שהרש"ג לא יהיה בהקפות?! הרי הוא זה שרוקד עם הרבי! איך זה יכול להיות?!"

וכך, דקה או שתים לפני שהרבי נכנס, מגביהים את הכיסא של הרש"ג, ומעבירים אותו דרך כל 770 העמוס עד אפס מקום. הבחורים החלו להתלחש, הרש"ג לא יהיה בהקפות, ומה יהיה בהקפה של הרבי? הוא לא מרגיש טוב, עם מי הרבי ירקוד? ד"ר וייס?!

ואז נכנס הרבי. זו היתה שנת 'תִּשׂמַח' ולכן כל האווירה של שמחת־תורה הייתה "לעילא ולעילא". קשה לתאר את זה במילים, פשוט היה אפשר למשש בידיים את האווירה והשמחה.

כשהרבי נכנס, הניח את הסידור על הסטנדר והסתובב אל הקהל. ניגנו את הניגון הידוע שהיו מנגנים כשהרבי נכנס להקפות (המנגינה שעליה גם הורכבו המילים "כתיבה וחתימה טובה") הרבי מסתובב ומתחיל פשוט 'לזרוק את עצמו' עם הידיים. היה נראה מיד שההקפות היום ייראו אחרת לגמרי. משהו!...

וכך הרבי עומד ומנגן ומניף את ידיו ולא מפסיק, הרבי מגביה את הקהל ומוציא את כולם מכל ההגבלות; ממשיך ב"אתה הראת" עם כל הפרטים; ואז מגיעה ההקפה הראשונה. נותנים לרבי את ספר התורה, והרבי עושה את דרכו עם ספר התורה שלו לבמה שהייתה באמצע בית הכנסת. זה היה קרא ה'חי"ת', עמדו שולחנות ובתוכם בימה עליה הרבי עמד. הבימה הייתה גבוהה במעט מהרצפה, באופן שכולם יכלו לראות. הרבי מגיע ל'חי"ת' והרש"ג- הרי לא נמצא שם, ואז.. הרבי החל לנגן את ניגון ההקפות, והחל לרקוד בעצמו!

זה היה ציור שאף אחד לא ראה עד אז. בתחילה הרבי רקד בהליכה איטית, הסתובב והסתכל כך מסביב, ליד ה"חי"ת" היו עומדות "פירמידות" גדולות, שורות־שורות של בחורים עד לגג ולעזרת הנשים, ופתאום הרבי מתחיל להסתכל על הקהל ולרקוד עם ספר התורה בעצמו, לוקח את ספר התורה ומניף אותו חזק, ועוד יותר חזק. לפתע הרבי מגביה את רגליו הק' ומתחיל לרקוד! וכך שומעים "איי ייאי איי ייאיי...".

"תארו לעצמכם!", שח הרב אליעזר זקליקובסקי שזכה להיות באותה שנה בבית חיינו, במהלך פאנל על שמחת תורה אצל הרבי שהתקיים בחודש תשרי בחצרות קודשנו לפני שנים ספורות, "אף פעם הרבי לא הגביה רגל, בכל שנה בהקפות היה זה פשוט ריקוד איטי עם הרש"ג. וכאן, הרבי מתחיל פשוט לרקוד! הרבי עומד כך ומסתכל על כל אחד ואחד שעומד מולו, ורוקד עם ספר התורה.
"אי אפשר היה לעמוד שם מבלי לרקוד ולפזז - הרבי מסתכל עליך, רוקד עם ספר התורה 'און קלאפט מיט די פיס' ]רוקע ברגליו]. ממש כך...

"הקהל כולו מתחיל לקפוץ ולרקוד, וככל שאנחנו רוקדים — הרבי מתחיל לרקוד חזק יותר וממש 'זורק' את ספר התורה בלי הגבלות. הקהל פשוט לא יכול היה לעמוד בקצב של הרבי. הרבי עודד שוב ושוב, עד שלכולם ממש נגמרו הכוחות, ומיד הרבי מסתובב לעבר השני (כאומר: אתן לכם לנוח כמה דקות...). עד עתה הקהל שעמד בצד השני, הביט על הרבי מאחור וראה איך שכולם רוקדים, אך לא באמת טעם את זה, כיון שלא ראה את פניו הק' של הרבי. כך הם עמדו ושרו, ולפתע הרבי מסתכל בפניו של כל אחד ואחד מהם, עובר מאדם לאדם, ומתחיל שוב לרקוד, ומניף כך את ספר התורה.

"ואז, לאחר שחשבנו שאנו כבר סיימנו, וב פעם הרבי מסתובב לכיווננו, ואחר־כך שוב לכיוון השני, ופתאום הרבי חוזר שוב לצד שלנו, מתחיל הרבה יותר חזק, בלי שום הגבלה.

"וכך עוד הפעם ועוד הפעם. האנשים פשוט קופצים, קשה לתאר את זה -אין כוח ואין קול, כולם שרים בצעקה, פתאום הרבי רואה שאפסו כוחותינו - ומסתובב לצד השני.

"צריך להבין שמדובר על הקפה שבכל השנים ארכה לערך שלושים שניות, דקה, שתי דקות, וכאן פתאום הרבי עומד כך כרבע שעה – עשרים דקות, ואינו מפסיק לרקוד פשוט בגשמיות, עם הרגליים, מסתובב עם ספר התורה, 'זורק' את עצמו למעלה ולמטה לימין ולשמאל שוב ושוב, לצד אחד ולצד השני... וכך נגמרה ההקפה הראשונה".



דיבורים בהקפות

היו שלש שנים שבהן דיבר הרבי במהלך ההקפות. הראשון היה בליל שמיני־עצרת תשל"ז – הרבי דיבר בין ההקפה הרביעית והחמישית ("מלך עולמים..."), אך לשלימות הענין צריך להקדים מה שקרה לפני־כן ביום הכיפורים:

לפני חזרת־הש"ץ של תפילת נעילה סימן הרבי משהו לילדים שעמדו והצטופפו ליד הבמה שלו. אף אחד לא הבין מהי כוונתו הק', אז התחיל ר' דוד רסקין להכריז "אַלע קינדער זאָלן אַוועקגיין פון עמוד! [שכל הילדים יתרחקו מהעמוד]", אבל הרבי ענה לו בקול "איך האָב עס ניט געהייסן [לא ביקשתי זאת]!" וסימן עוד פעם, וכעת היה ברור שכוונתו הק' שהילדים יעלו על הבימה!

במשך כל התפילה כששרו ניגונים וכו', בנוסף על מה שהיה בכל שנה - שהרבי היה מכה בידו השמאלית על הסטנדר כאות עידוד, הרי שהפעם הרבי עשה תנועות עידוד חזקות בידו הימנית לעבר הילדים שעמדו בסמוך (ב"הוא אלקינו" ו"אתה בחרתנו").

כשהגיע הש"ץ ל'אבינו מלכנו', ביקש הרבי ממנו שימתין, והורה "אַז די אַלע קינדער וואָס זיינען פאַר בר מצוה און קענען דאַווענען זאָל'ן אַרויף קומען [שכל הילדים לפני בר־מצוה ויכולים להתפלל יעלו (לבימה)]". מיד נוצרה בהלה גדולה ברחבת בית־הכנסת, כי מאחור לא שמעו את ההוראה כל־כך בדיוק, והתחילו לשלוח אפילו תינוקות בני שנתיים ושלש, ואחר־כך היו צריכים לשלחם חזרה והרבה מהם התחילו לבכות וכו'.

כל העת, הרבי עמד כשטליתו על פניו, ובכה בכי תמרורים; ממש איום ונורא (בשם ר' לייבל גרונר נאמר, שלא זכור לו אף פעם שהרבי יבכה בכיות כה נוראות...)!

נראה שדבר זה היה בקשר למאורעות האחרונות בארץ־הקודש, שלפני יום־הכיפורים נכנסו הערביים ימה־שכתוב למערת המכפלה ושרפו כמה ספרי־תורה בקברו של יעקב אבינו. מאורע זה גרם לרבי עגמת נפש גדולה ביותר, והרבי היה נראה מאד שבור מזה. בערב־יום־הכיפורים, כשעבר ר' גרשון בער יעקובסון (מנהל העיתון 'אַלגעמיינער זשורנאַל', שזכה לפעול עבור הרבי כמה ענינים) ליד הרבי לקבל פרוסת לעקאַח, ביקש ממנו הרבי שמכיון שעדיין לא נכנסה השבת בארץ הקודש, שיתקשר לוודא עוד פרטים בסיפור, ואם יש איזה התקדמות שהיא וכו'.

וכעת נחזור לנעילה של יום־הכיפורים: הרבי הורה שיתחילו לשיר "אבינו מלכנו", וכששרו, סימן הרבי שישירו בחזקה באופן היוצא מגדר הרגיל. כל העת הרבי המשיך לבכות בבכיות איומות. להשערתי, לא נשארה אף עין יבשה בקרב כל המתפללים ב770. כולם פשוט בכו ביחד עם הרבי בהתעוררות תשובה אמיתית. כולם הבינו שמתחולל פה ענין שמיימי, שהרבי פועל ישועות לבטל איזה גזירה ח"ו היל"ת, ומצב־רוחם של החסידים היה בהתאם…

אחרי שהש"ץ גמר לומר את החצי־קדיש, המתין לסימן מהרבי שיתחיל עם ה'מארש'. כשהגיע הסימן מהרבי הוא אכן התחיל, אבל בכל החלק הראשון של זמן השירה עמד הרבי על מקומו והכה קלות על הסטענדר, ורק אחרי זה עלה על כיסאו ועודד את השירה (מעמד נורא ומיוחד הקובע ברכה לעצמו, אך אין זו מטרתנו כעת, ועוד חזון למועד...) למטרה זו העמידו את הכיסא של הרבי בצד השמאלי של הבמה (בסמיכות לעמוד של הש"ץ, כי כל שאר הבימה היה מלא ילדים בלי אפס מקום), כשגב הכיסא לצד הקיר ופניו אל הקהל, כדי שכולם יוכלו לזכות לחזות ולראות את הרבי בשעת מעשה.

אבל בשנה זו, הרבי עמד ליד הסטנדר למשך זמן ארוך ביותר (כמה רגעים, שנדמו לנו לנצח...) ויישר את טליתו שעל כתפיו בשתי ידיו, ולא הראה שום תנועות עידוד. היה נדמה לנו כאילו הרבי אינו רוצה לעלות על כיסאו, ורק אחרי כמה רגעים שם הרבי את ידו הימנית על הסטנדר ועלה על הכיסא, ועשה כמה תנועות קלות – לא ריבוי פעמים ובחוזק כמו שהיה עושה בדרך־כלל – ומיד ירד מהכיסא ובזה נסתיים המארש.

עד־כאן ההקדמה של מה שאירע ביום הכיפורים בשנה־זו.

עוד הקדמה קצרה: בתשל"ו, בעת ההקפות האמצעיות (היינו הקפות ב־ו, בהן עמד הרבי על בימת התפילה שלו שבצד מזרח בית־הכנסת) אמר הרבי את נוסח ההקפות והפסוקים מתוך סידורו כשפניו למזרח, ואחר־כך הסתובב, צעד קצת לכיוון הקהל (היינו לאמצע הבימה), והחל למחוא כפיים וכו'. אבל בתשל"ז, מחמת שהיה לרבי צינון במשך כל חודש תשרי (אגב: ניתן להבחין בזה בהאזנה להקלטה מהתוועדות ו' תשרי באותה שנה, בקולו הקדוש, ובמיוחד בעת אמירת המאמר), לכן במשך כל ההקפות נשאר נשען בגבו על הסטנדר, ומחא כפיו משם.

והנה, לפתע, כשהגיע עת ההקפה החמישית, פנה הרבי לכיוון הגבאי (ר' משה פנחס כ"ץ) שהיה באמצע ההכרזות, מי ילך להקפה וכו', והתחיל לומר משהו. כולם חשבו שיתן לו איזה הוראה בקשר לזה וכיו"ב, ומה מאד הופתעו כשפתח בשיחה, והתחיל לומר שעכשיו הוא זמן ההקפות בעיר־הקודש חברון, והיות וחברון היא אחת מערי הלויים, הורה הרבי שכל הלויים הנמצאים בבית־הכנסת ילכו להקפה זו וישירו את המארש הידוע. ברור היה כי הדבר בא בהמשך למאורעות שאירעו זמן קצר לפני כן בחברון...

ואכן, כל הלויים נכנסו לאמצע בית־הכנסת, והרבי, כשהוא עדיין עומד במקומו, התחיל להגיד בקול רם, ובנוסח המקובל, "מלך עולמים הושיעה נא...". אני זוכר שהיה זה בקול גדול ורם ביותר. כשגמר אמר את הפסוקים באותיות קטנות שאומרים, ואמר "נו?! די מארש הידוע!" והתחילו לשיר והרבי עודד בתנועות נמרצות.

הרבי עשה אז תנועה אחת בידו הימנית תנועה הרגילה של עידוד כשמסובב את ידו הק' מלפניו בעיגול. היה יהודי אחד – ללא זקן – שעמד קרוב לבמת הרבי שהתחיל לעשות בידיו את אותם התנועות שעושה הרבי, והרבי פנה אליו כמה־פעמים עם תנועות עידוד.

כנראה שמעמד זה היה כעין השלמה למה שהחסירו כביכול בעידוד המארש בנעילת יום־הכיפורים.
בליל שמחת־תורה גם־כן, בין הקפה הד' והה', דיבר הרבי שוב, והורה שכל אלו שיש להם קשר עם צה"ל, בין אם היו במילואים ובין אם הם כעת בצבא, שילכו להקפה. אחרי שכולם הלכו להקפה והרבי עוד פעם אמר בקול "מלך עולמים" וגו', לא ידעו מה לשיר, ואז הרבי התחיל לנגן "הושיעה את עמך".

בתשל"ט, הרבי דיבר 5 פעמים, לפני כל ההקפות האמצעיות, והורה מי ילך וירקוד בההקפה ההיא. כשהגיע תורם של האורחים מארץ־ישראל לרקוד בהקפה, שרו "הושיעה" במשך 40(!) דקות רצופות, דבר נדיר ביותר!

גם בתשמ"ב, דיבר הרבי בליל שמיני־עצרת ושמחת־תורה, לפני הקפה ה', ולפני הקפה ו'. באחת השיחות אמר שכיון ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא", לכן כל־אחד ידמה לעצמו כאילו הוא נמצא עכשיו ליד הכותל המערבי…

אחרי ההקפות בדרך־כלל היה ה'עולם' שרוי במצב רוח מרומם, היו שרים 'עלינו' כמו ששרים בקעמפ והרבי היה מעודד, ואחר־כך אל תירא וכו'.

(דרך־אגב: באותה שנה – תשמ"ב – חידש הרבי שיאמרו האבלים קדיש־דרבנן אחרי מעריב, קודם שיצאו כולם לעשות קידוש וכו').

ואם בכל השנים היה הרבי מכריז שלוש פעמים "גוט יום־טוב" ומנופף ידו כו' (כמו שניתן לראות בוידאו ממוצאי יום־הכיפורים), הנה בתשמ"ב, בליל שמחת־תורה אחר הקפות, הכריז במקום גוט יום־טוב – "דאַלאָי גלות!" ג"פ, והקהל אחריו, ואחר־כך התחיל לנגן "הוא אלקינו"...

*

נחתום, עם הידיעה הברורה, כי חרף היותינו כעת במצב שבו "החושך יכסה ארץ", הרי שברור אצל כל חסיד ששמחת תורה הוא יומו של הרבי, ואף כיום רוקד הרבי עם כל אחד מהחסידים ביום זה. תפילתנו האיתנה שנזכה שוב לראות את אותם גילויים, למטה מעשרה טפחים, בהתגלותו של הרבי עוד לפני שמחת תורה של שנת תשע"ט.