בנימין ליפקין

חג הפסח הוא מועד הולם להתנתק מכבלי העבדות האופפים את רובנו ככולנו. אין הכוונה לעבדות הפיזית בה מצאו עצמן נשים צדקניות ובעליהן במצוותן, בכל השבועות האחרונים, מי בקרצוף ומי בשטיפה, מי בריצה ומי בקניות. אף לא לעבדות שאליה משכימים רוב ככל בני האדם מדי בוקר בעודם אצים אל מקום עבודתם המספק להם את מטה לחמם.

הכוונה היא לתלות אנושית שמתפתחת במרוצת השנים, עד כדי עבדות של ממש, להרגלים מגונים, רעות חולות וסתם דברים מיותרים שהם כל כך הפוכים בתכלית מן החירות המחשבתית והתודעתית המצופה מכל יהודי, קל וחומר מחסיד, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בפרוש חג הפסח.

לא אחת ולא שתיים ניצל הרבי את חג הפסח ומינף את העיתוי שלו לחירות, גם ברמה הפיזית והקיומית, ולא רק לחירות בני ישראל מגלותם. זכות הייתה לי בימי נעוריי להיות לידו של חסיד מסור ורב פעלים, בעיצומו של היום הבהיר י"א ניסן תנש"א, עת צלצל הטלפון במשרדו והדובר מעברו השני של הקו היה מזכירו של הרבי שהקריא לו תשובה שזה עתה כתב לו הרבי, בכתב ידו קודשו. מענה הקודש כלל חמישה סעיפים שהשני והשלישי שבהם היו, למיטב זכרוני: "חג הפסח כשר ושמח"; "כולל חרות מדאגות, חובות וכו'".

יש לי אפוא על מה שאסמוך אם אקדיש את השורות הבאות לקריאת השכמה ויציאה לחירות מן התופעות שבעיניי הן מעיקות, דוחות, אפילו מאוסות.


עבדים היינו להתנשאות

הבה נשתחרר מן ההתנשאות. פתחתי דווקא בתכונה זו שכן ההפך המוחלט ממנה משקף את תכונת המצה ואת ההתרחקות מן החמץ התופח והמתגאה. יש בקרבנו לא מעטים הסבורים, אפילו משוכנעים, כי חלק מהותי ובלתי נפרד מהיותך חסיד הוא הביטול של כל מי שאינו כזה, או כל מי שאינו חסיד לטעמך, כעפרא דארעא. זוהי טעות מרה.

כשהטיפו לנו משפיעים כל שנות נערותנו כי "ונפשי כעפר לכל תהיה", והבהירו לנו חזור והדגש כי זו ההקדמה הראויה ל"פתח לבי בתורתך" – לא הייתה להם כוונה נסתרת. הם במפורש התכוונו גם לכך שמותר לנו ללמוד מכל אדם – כן, כל אדם, כולל עובדי ה' ישרי דרך שלהוותם לא ראו את האור כי טוב ואינם נמנים עם חסידי חב"ד ומקושרי הדור השביעי הדבקים באילנא דחיי במחשבה, בדיבור ובמעשה.

התנועה הספונטנית הזו המושרשת היטב בתודעתו, במחשבתו ובדיבורו של כל יניק וכל אברך: כולם אפס ורק אנחנו שווים – אין לה הגדרה אחרת מלבד "אני ואפסי עוד". היא לא יונקת, לא מיראת שמים טהורה ואפילו לא מחסידישקייט כנה או מהתקשרות אותנטית. היא נובעת מגאווה סרוחה.

כשחז"ל אמרו כי איזהו חכם הלומד מכל אדם – הם התכוונו גם אליי וגם אליך וגם לכל אדם שאנו יכולים ואפילו צריכים ללמוד ממנו משהו, בטרם פוסלים אותו רק בגלל שהחלטנו או שאנו יודעים כי הוא לא משלנו.


משועבדים היינו לקטלוּג

באותה מידה, הגיעה העת שאכן נשתחרר מן הקטלוג האוטומטי והחלוקה האינסטינקטיבית בין שחור ולבן: בין הטובים לרעים, בין משלנו לבין שלא משלנו. בראש ובראשונה, החלוקה הזו מעידה על צרות אופקים. מותר לפרוש מעט כנפיים, להטות אוזן, לקרוא ולשמוע, בלי שחסם בלתי עביר יחצוץ ויציב מסך בפני כל מה שמתרחש מולנו.

אדם שרגליו מספיק יציבות על הקרקע ויש לו מטען אישי משמעותי שעמו הוא מנהל את חייו – אינו אמור לצאת מכליו לנוכח כל רוח מצויה או שאינה מצויה, עד שהיתקלות בדעה או באדם שאותם לא הכיר עד כה לא אמורים לערער את שיווי משקלו. הפסילה האוטומטית, בחסות הציון המיידי: זה לא משלנו – אינם מעידים בהכרח על תבונה יתרה או על התקשרות טהורה. הם בראש ובראשונה מעידים כי הפוסל והמקטלג אינם אלא נעדרי ביטחון במה שהם אמורים לייצג ולהיות. התוצאה היא: אסתרא בלגינא קיש קיש קריא.


עבדים היינו לחוסר הפרגון

ומעניין לעניין באותו עניין: מותר לנו להשתחרר, אחת ולתמיד, מהכבלות לחוסר הפרגון. אפרש שיחתי ולא ממרחק אביא לחמי אלא מעולם העיתונות שבו אני חי ופועל זה מחצית שנות יובל. יש בעולם הזה שני סוגי אנשים. האחד, השרוי כל העת בההדרה עצמית, ליטוף בלתי פוסק של האגו ואגב כך לגלוג, גימוד ואיפוס של כל מי שאינו כזה.

אדם כזה קם בבוקר ומשוכנע שאם קוראים לו, למשל, בנימין ליפקין – כל מי שאינו עונה לשם הפרטי הזה ולשם המשפחה הזה, אינו שווה מאומה. וכל סיבת בריאתו לא הייתה אלא משום שהקדוש ברוך חס עליו עצמו והביא לכך שבנימין ליפקין לא יהיה בודד בעולמו אלא יהיו בו עוד כמה אנשים שעליהם יוכל ללגלג, את פועלם יוכל לאַפֵּס ואת מעשיהם יוכל להגחיך בכל עת מצוא. הקצנתי בכוונה תחילה את הסיטואציה אבל האמת הדי רווחת לא רחוקה מכך.

העובדה שאתה כשרוני בתחום מסוים אינה אומרת שמשהו ייפגם בכישרונך או בחושיך אם תפרגן גם למי שחולק עמך את אותו כישרון ומעניק לו ביטוי בדרך משלו. פרגון מלא וכן לפועלו של הזולת אינם אמורים לפגוע בך עצמך אלא להפך: להציג אותך כאדם שאיננו מתבצר במשבצת הקונכייה שלו כשהוא רדוף אימה תמידית מפני מי שעלול לפלוש לתוכה ולערער את מעמדו. העולם הוא גדול, המרחב הוא אינסופי ומקום יש בראש לשני תפילין. דבר שבח לזולת, ולא רק מן השפה ולחוץ אלא מתוך תחושה פנימית עמוקה שהוא אכן זכאי לו, לא יפגעו בך כלל.

ערב פסח הוא מועד קלאסי למבחן האישיות בנושא זה. זה הזמן שבו רבים מעמיתיי בשדה העיתונות מתמתחים ופולטים אנחת רווחה רבת משמעות לאחר חודשים של עבודה רבה ומייגעת, שספק אם מי שאינו מצוי בתחום יודע באמת להעריך אותה, על גיליונות החג, איש איש בתחומו. בבוקר כזה עולם העיתונות נחלק לשניים.

אלו שעוסקים בשיפור התחושה העצמית ובאמירה, בין קולנית ובין חרישית, בנוסח: שישו בני מעיי שישו. איזה יופי של עבודה עשיתי. כולם לא מגיעים לקצה קרסוליי. מכאן ואילך אצה הדרך ללגלוג עד כדי גימוד כל מה שלא אני חתום עליו או שייך לו.

אל מולם מתייצבים בעלי אופקים קצת יותר רחבים שמסוגלים לדפדף ולבקר גם במשעולי הכרם של הזולת, להעניק ציון נאה גם להצלחה מוכחת של מתחרה ולגלות, למשל, כי עם כל הכבוד לכל פועלנו – מי שרשם לעצמו החג הזה את ההישג הכי כביר הוא לא עיתון מתחרה, אפילו לא עיתון שמתיימר להיות כזה אלא עלון שיחולק חינם בחג הקרוב בבתי הכנסת בחוגי הציבור הדתי-לאומי.


משועבדים היינו לצעקה

מן המקומות הללו הנני מרשה לעצמי בהזדמנות זו לפלוש לעוד תחום, תוך כדי הסתייגות מתבקשת והבהרה במרוצת הדברים: אל נא ייראו השורות הללו בעיניכם כהטפת מוסר קולקטיבית. פתחתי ואמרתי כי חג הפסח הוא עיתוי מצוין להשתחרר מתלות עבדותית לתכונות נפסדות. על כן, את הדברים הללו אני אומר מעל בימה חסידית, באמת ובתמים, גם לעצמי ולא רק לזולתי.

יש חולשה אנושית שפוקדת לא מעטים, וכותב השורות בתוכם, ברגעים לא כל כך נדירים. לחולשה הזו קוראים הרמת קול. אינני יודע מי היה זה שלחש על אוזנם של כל כך הרבה אנשים בעולמנו שאם אתה רוצה להבהיר את דברך בצורה ברורה, נחרצת, תקיפה, שאינה משתמעת לשתי פנים, עדיף שתרים את הקול.

בדיחה ידועה מספרת כי משה סנה המנוח (ממנהיגי מפ"ם) הותיר פעם בדוכן הכנסת את הדף שמתוכו הקריא את נאומו. כשלקחו את הדף גילו שליד אחת הפסקאות, כתב הנואם לעצמו: "הטיעון חלש – להרים את הטון". על משקל הפרפרזה של הסיפור המוצלח הזה, אני מרשה לעצמי להוסיף ולקבוע: האדם חלש – להרים את הטון. בּוֹס שהדרך היחידה שלו להפעיל את מרותו היא באמצעות הרמת טון וצעקה כלפי העובדים שלו – מעיד על עצמו שהוא חלש, מוגבל וחסר אונים.

משל למה הדבר דומה לנהג שאצבעו לוחצת ללא הרף על הצופר. הלה אינו בטוח בנהיגה שלו, חושש מפני כל הפרעה, אמיתית או מדומה, וכל רכב שרק נראה לו מתקרב לטריטוריה שלו או מאיים עליה, זוכה מצדו לצפירה קולנית ומתמשכת. כולנו בני אדם וקורה שמאבדים את העשתונות. גם הצופר המותקן ברכב נועד לחשש מפני תאונה. אבל אם הצעקה היא כלי העבודה שלנו, סימן שמשהו פגום באישיותנו והגיע הזמן לתקן את הפגם הזה גם אם הוא הפך לטבע שני שלנו.

*
שיהיה לכולנו חג פסח כשר ושמח, חג של חירות אמיתית מכל דבר נפסד. ויהי רצון שנזכה עוד השנה לגאולה אמיתית ושלמה שבה נודה מעומק לבנו לקדוש ברוך הוא על גאולתנו ועל פדות נפשנו.