הרב חיים גרייזמן, שליח הרבי בשטוקהולם שבדיה

שנים רבות שהנושא הכואב דלקמן מציק לי מאוד, כך שאני לא יודע למה אני מעלה את זה דווקא עכשיו. אולי אלו ריבוי המקרים המזעזעים שפגעו בנו לאחרונה. אולי זו הכותרת ״למה ילד בן 3 צריך ללוות את אימו לקבורה?״ שזעזעה אותי, למרות שכל בר-דעת מבין שאין בן אנוש שיכול לענות על שאלה מייסרת זו, ואולי זה הזמן שעשה את שלו. האמת היא שזה לא כל כך משנה.

בכל מקרה החלטתי לכתוב את מה שיושב לי על הלב הרבה זמן: למה תמונות וסרטונים של יתומים בוכיים, ״גלריות״ של עוללים שבקושי התחילו ללמוד ״אלף-בית״ אבל כבר נאלצים לקרוא את המילים המסובכות של הקדיש צריכים להתפרסם בראש כל חוצות? למה??

26 שנה עברו מאז אותו בוקר בו התעוררתי יחד עם בני משפחתי לחלום בלהות שלצערי היה מציאות כואבת להחריד. פחות מ-24 שעות אחרי לידת אחינו הצעיר נאלצנו לדאבון ליבנו ללוות את אימנו היקרה למנוחת עולמים. מאות רבות של בני משפחה ומכרים, חסידי חב״ד ועמך בית ישראל הצטרפו למסע ההלוויה. זה חיזק ועודד אותנו כמובן, כי הרגשנו שאנחנו לא לבד. זרם המנחמים לא פסק מבוקר עד ערב והתמיכה היתה מדהימה. אפילו אנשים שלא הכרנו כלל באו לנחם ולהשתתף באבלנו. מאז ועד היום אנו אסירי תודה על הכל.

אבל, היו גם כאלו שלא השתתפו בלוויה ואפילו לא באו לשבעה, ובמבט לאחור - לשמחתי הרבה. האמת היא שבזמנו לא שמתי לב כל כך לחסרונם, מהסיבה הפשוטה שהם עדיין לא באו לעולם. מי חשב אז שבעוד מספר שנים הם יתחילו להשתתף באדיקות בכל לוויה ל״ע, ישתדלו לעמוד הכי קרוב שאפשר, ובטוב לבם ידאגו שגם העומדים מרחוק או אלו שלא יכלו להשתתף בלוויה מכל סיבה שהיא, לא יפסידו אפילו פרט קטן מכל מה שקורה.

אכן, הבנתם נכון. אני מדבר על בעלי הסמרטפונים וצלמי המדיה, שבחוסר טקט ובהעדר רגש נעמדים מול האבלים שעולמם זה עתה חרב בעדם, מתעדים אותם מכל כיוון, ובטרם נסתם הגולל ויבשו רגבי האדמה מעל הקבר הטרי כבר מעלים את התיעוד לאינטרנט או לקבוצות השונות.

במקום להניח למשפחה ולילדים להיות עם עצמם ברגע האינטימי, האישי והכואב כל כך, במקום לאפשר להם להתרכז בכאבם הבלתי נתפס ולהפרד מאהובם בכבוד, בעלי המצלמות חודרים לפרטיותם בצורה חטטנית ביותר ומפיצים את התיעוד באתרים ובקבוצות הוואטסאפ כהרף עין.

אינני נכנס כרגע להיבט החוקי של פרסום תמונות של ילדים במצבים כאלו ללא רשות, ואינני מתייחס למקרים בהם המשפחה אישרה מראש את הפרסום, למרות שברור לי כשמש שהם יתחרטו על כך בעתיד הלא רחוק. כל היתומים ששוחחתי איתם במשך השנים (ולצערי רבים מידי הם) מתעבים בהחלט את הפרסום לו הם ״זכו״ שלא בבחירתם.

אני מתייחס כאן לרוב המקרים בהם התמונות החטטניות מתפרסמות ללא כל בדיקה עם המצולמים. זה פוגעני ביותר כשמדובר בבגירים וחמור שבעתיים כשמדובר בקטינים. חשבתם לרגע האם הם ירצו לראות את התמונות האלו בעוד עשור? האם הם שמחים שהתמונות נמצאות באינטרנט לכל המעוניין? האם הם מעוניינים שילדיהם או בני/בנות זוג פוטנציאליים ייחשפו יום אחד לתמונות האלו? זו בכיה לדורות פשוטו כמשמעו.

אני פונה בדם ליבי לבעלי המצלמות למיניהם: אנא, שימו את טובת הילדים, האבלים והמשפחות לנגד עיניכם. בבקשה, חישבו לרגע האם התיעוד שלהם במצב רגיש זה מועיל להם בצורה כלשהיא? האם אתם עושים זאת לטובתם, או לטובת הרייטינג והלייקים של האתר או קבוצת הוואטסאפ שלכם.

אם טובתם אכן עומדת לנגד עיניכם, אפשרו להם להמשיך את חייהם באנונימיות ובכבוד. זה הדבר שהם זקוקים לו יותר מכל, עכשיו ובעתיד. ואם בכל זאת יש לכם צורך אינסטינקטיבי לשלוף משהו, הוציאו ספר תהילים, משניות או כרטיס אשראי במקום מצלמה. אמרו פרק תהילים, שננו פרק משניות ועזרו למשפחה להשיג את העזרה והתמיכה הכספית הדרושה להם כדי להמשיך את שגרת חייהם, עד כמה שזה אפשרי במצב נוראי זה.

בתקווה ובתחינה לבורא עולם שיאמר למשחית הרף ולצרותינו די, ושהתמונות הבאות שכולנו נוכל לצלם ולפרסם באתרים ובכל הקבוצות ללא חשש יהיו של ״והקיצו ורננו שוכני עפר״, בביאת משיח צדקנו, נאו ממש.

אחרי כתיבת שורות אלו הגיעה הבשורה המצערת על פטירתה בדמי ימיה של הגב׳ ווייס מאנטוורפן, אשתו של ידידינו הרב יוסף ווייס. תנחומנו הכנים למשפחה האבלה ובנחמת ציון וירושלים ננוחם.