יהודה יפרח

"כשהרבי יבוא לארץ – ואני מחכה שיבוא – יהיה עליי כראש אמ"ן קודם כול לחקור אותו מניין הוא מקבל את כל החומר המודיעיני שאנחנו אוספים בעמל רב". הציטוט הזה מיוחס לאהרן יריב, ראש אמ"ן המיתולוגי, שכיהן בתפקיד המעריך הלאומי במשך תקופת שיא של 11 שנה, בין השנים 1961-1972. לא הרבה ספרים מצליחים לשנות לקורא את תמונת המציאות ההיסטורית. הספר "ברגע האמת – הרבי מלובביץ' והדיאלוג הביטחוני-מדיני עם מקבלי ההחלטות בישראל" (מאת שלום ירושלמי, יוסי אליטוב ואריה ארליך) הוא ספר נדיר מהסוג הזה.

חסידי חב"ד התמסרו לתיעוד מדוקדק וקפדני של 43 שנות כהונתו של ר' מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ', מהכתרתו בשנת 1951 ועד לפטירתו בשנת 1994. המפעל הזה יצר יבול רחב-יריעה של מאמרי חסידות, פסקים, הנהגות, דרשות מצולמות ומכתבים שנשלחו לכל רחבי העולם. מכל אלו אפשר ללמוד על משנתו הרוחנית והפוליטית, הדרכותיו לחסידים, פעילותו הבינלאומית והרבה מעולמות התוכן שהעסיקו את מנהיגה השביעי של תנועת חב"ד. מכל אלו ידענו שרבי מנחם מנדל התנגד בחריפות לחלוקת הארץ, וטען שאפילו דיבור על נסיגות מסכן את חיי היהודים בארץ הקודש. הדבר שלא ידענו הוא עד כמה עמוקה הייתה המעורבות שלו בענייני ביטחון לאומי של מדינת ישראל, ולאילו רזולוציות גבוהות היא הגיעה.

המסמכים המתוארים בספר משרטטים דמות של מעין חבר-קבינט-צללים שמעורב עד צוואר לא רק בשאלות המדיניות הגדולות של יציאה למלחמה או הסכמי שלום, אלא גם בפרטי פרטים של נושאי יומיום מהמטבחון המדיני-ביטחוני: מפעולות קומנדו נקודתיות בעורף האויב המצרי בתקופת מלחמת ההתשה, דרך סוגיית ההתמודדות עם המעורבות הסובייטית בחימוש הצבא המצרי, ועד למאמצים לסיים את מלחמת הגנרלים בין האלוף אריק שרון לרמטכ"ל חיים בר-לב.

כך למשל, למרות היותו אזרח אמריקני הוא לא חושש לצאת בגלוי נגד המדיניות האמריקנית ולעודד נציגים ישראלים לפתח קשרים עם הקרמלין, למתוח בפני ראש אמ"ן ביקורת נוקבת על אסטרטגיית קו בר-לב שהסתמכה על ביצורים נייחים ולהציע תחתיה תכנית חלופית בדמות חבלה בתעלת סואץ עד להוצאתה מכלל שימוש, ואפילו לנזוף בקצין היהיר אריאל שרון על כוונתו לעזוב את צה"ל בתקופה ביטחונית רגישה ולערוק לשורות הפוליטיקה. אגב, מוקד פעילות נוספת שלו באותם ימים הוא ראש המפד"ל השמאלני – שר הפנים חיים משה שפירא – שהתנגד למתקפת המנע ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים ולכיבוש העיר העתיקה בהמשך המלחמה, ודחף להחזרת השטחים באופן מידי למדינות ערב לאחריה. "זה מסכן את כל ביטחונה של ארץ הקודש, וברור שלא ירוויחו מאומה על ידי החזרת שטחים", התריע בפניו הרבי.

אל לשכתו של הרבי בברוקלין עלו לרגל גורמים מכל הקשת הצבאית, הפוליטית והמדינית בישראל. כמעט כל בכיר עם יד ורגל בסוגיות הביטחון הלאומי שנקלע לאזור זכה לפגישה ממושכת באישון ליל, שכללה תשאול מעמיק וירידה לפרטי פרטים, ונמשכה בחליפת מכתבים ממושכת לאחר מכן. הרבי ביקש מבני שיחו לספר לו הכול, הם התמסרו לעיניו החודרות ונתנו בו אמון מלא. לא מן הנמנע שחלק מהמידע הוא רכש באמצעות רגישות מיסטית גבוהה, רוח הקודש. במהלך השנים נצבר אצלו מידע מודיעיני יקר ערך והוא התנהל כיועץ צללים מטעם עצמו שפועל ללא לאות כדי לבצר את חוסנה הרוחני והמדיני של ישראל בדרך שבה האמין.

ציונות הלכה למעשה

על יחסו של הרבי לציונות ולמדינה דומה שנכתב כבר הכול. על העובדות הגלויות אין ויכוח: הרבי המשיך את דרכו של חותנו הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון), שהיה אנטי ציוני מובהק ולא שינה את עמדתו גם לאחר שחווה את מאורעות השואה, שממנה נמלט בעור שיניו בנסי נסים. ברמת ההצהרות הרבי לא סטה מהקו שהתווה הריי"צ ולכן לא קרא הלל ביום העצמאות ודחה את הזיהוי של מדינת ישראל עם המושג 'ראשית צמיחת גאולתנו'. חסידיו המתנגדים לציונות מבהירים שהקו המדיני הנִצי שנקט נבע אך ורק משיקולי פיקוח נפש ולא מערך סגולי מיוחד שזיהה במדינה.

אני לא מקבל את התזה הזו. הספר הזה מוכיח שהעניין של הרבי במדינת ישראל חרג הרבה מעבר לעניין הכללי שגילה בביטחונם הפיזי והרוחני של יהודים ברחבי העולם. רמת המעורבות היומיומית שלו בנושאים שבליבת העיסוק הגרעיני הרגיש ביותר של הביטחון הלאומי הייתה באינטנסיביות כזו ששום מנהיג דתי אחר בדורו לא התקרב אליה בכלל, גם לא הרב צבי יהודה קוק. הוא לקח את המדינה ללב ולריאות והשקיע משאבי זמן ונפש עצומים בהשפעה על תהליך קבלת ההחלטות של קברניטיה. השורה התחתונה חשובה לא פחות ואולי אף יותר מההצהרות והכותרות, ואיך שלא תסובבו את זה, זוהי ציונות דה-פקטו.

באחד הפרקים בספר מתוארת פגישתה של העיתונאית דאז גאולה כהן עם הרבי בתקופת האופוריה הגדולה שאחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. הפגישה הייתה פסימית כל כך שכהן החליטה שלא לפרסם את הריאיון. "הם יחזירו את ירושלים", אמר לה הרבי בפנים קודרות, "הם לא רצו לשחרר אותה מלכתחילה, ולא נלחמו עליה כמו שנלחמו על הבית". כהן שמעה את הדברים ושמטה מידיה את העט. "לא רציתי לקבע את התחזית הזו בכתב", נזכרה מאוחר יותר. הרבי אף סירב לקרוא לחסידיו להתיישב בחברון למרות המלצת השר יגאל אלון. הוא האמין שאין תוחלת באסטרטגיית 'עוד דונם ועוד עז' כל עוד הממשלה אינה נוטלת אחריות ומצהירה על כוונתה להחיל ריבונות ולרשת את הארץ.

היום חיים ביהודה ושומרון קרוב לחצי מיליון יהודים, ומתוך כך הסיק העיתונאי חגי הוברמן ש"הרבי טעה", אולם לטעמי הוא החמיץ את גלעין הסיפור. האמת היא שכל מכתב וציטוט בספר ממחישים עד כמה היה הרבי 'ממלכתי' במובן העמוק של המושג. הוא האמין שהמוח שליט על האיברים ולכן עתידה של מדינת ישראל תלוי בהנהגה שלה, ובה הוא השקיע מאמץ אדיר וזכה להצלחות לא מבוטלות. בשביל להבין את רמת ההשפעה שלו, נסו לדמיין את הסיטואציה בעיצומה של מלחמת יום כיפור: ברגעים הקשים ביותר מקבל שר הביטחון המעוטר משה דיין מסר מהרבי עם קריאה לכבוש את דמשק. הוא משקיע מחשבה ברעיון, וגם כשהוא דוחה אותו הוא טורח להסביר לשליח מדוע לדעתו הדבר אינו אפשרי כעת.

הפרק הזה בתולדות הרבי נותר עלום עד כה, אולי משום שהרבי לא הוריש את המורשת הזו לחסידיו. שליחי הרבי היום יסתפקו לרוב בתפקיד מש"ק הדת, גם אם יצליחו לפתח קשרים אינטימיים עם בכירים בשירות הציבורי הישראלי. הם יניחו תפילין, יקבעו מזוזות וידאגו ליידישקייט, אולם לא תמצאו אותם נוהרים אל מכוני מחקר, זרועות המודיעין או חדרי קבלת ההחלטות המדיניות. כך או כך, הספר נותן פרספקטיבה מעניינת מאוד באשר לתפיסה העצמית של אחד המנהיגים היהודים הבולטים והחשובים של המאה ה-20.