מ. זאיאנץ

והנה חלפה לה עוד שבת.

אם השבת הראשונה ב״שליחות״ גרמה לי להיות מרוצה מעצמי, שכן הרגשתי שהצלחתי בסך-הכל ליצור שיחות נעימות עם אנשים ולהעביר מסרים סמויים תוך שהם משתלבים באלגנטיות בתוכן, באה השבת השניה וסטרה לי בפנים.

תחושה של חוסר שביעות-רצון חולפת מהר. האדם מייסר את עצמו דקה או שתיים, ומיד אחר-כך מתכסה בשכבה עבה של אהבה עצמית, מנפיק מאה ואחד תירוצים להסברת המצב ומשכנע את עצמו שבאופן כללי הוא בכלל ״מאה אחוז״, ורק במקרה הספציפי והמסויים הזה הוא נכשל/טעה/מעד כי... (ואז מגיעה רשימה מנומקת שסותמת את הגולל על הנקודה המעצבנת שמתעקשת לטעון כל הזמן - ״היי, אתה לא בסדר״, ודואגת שהיא תיקבר עמוק עמוק אי-שם בנפש ולא תשוב לחלחל למודעות ולהפריע לסדר היום)...

לעומתה תחושה של שביעות-רצון נשמרת במשך זמן-ארוך. בחיל וברעדה מתייק אותה המוח במקום נגיש על-מנת שיהיה ביכולתו לשלוף אותה בכל עת צרה וצוקה, לנפנף בה מול האדם ולומר: "היי, אתה טוב! תתעודד. אוהבים וצריכים אותך״; ובכלל, עוד לפני שנזקקים להגיע לשלב הנזכר של שליפת התחושות הטובות מתוך מגירות ותאי-מוח, חולף זמן רב עד שמפנים את התחושה מעל שולחן-העבודה ודוחפים אותה לארונות שבהישג-יד, כך שבמשך תקופה לא-קצרה מאז היווצרותה הראשונית היא ממוקמת במרכז ״העולם-הקטן״ הוא האדם ומתדלקת אותו כמה ימים עד לאכזבה הבאה...

ובכן: לאחר שבת ראשונה שהוגדרה כ״מוצלחת״ במוחי הקטן והמצומצם, שלא אוהב יותר מידי להתאמץ ונוטה להיהפך שבע-רצון מדברים מזעריים, לעתים אפילו ילדותיים - הייתי בהתרוממות הרוח כל השבוע.

ההנחה שהוטבעה בי לחשה לי שוב ושוב בנעימה מתוקה ״מוכשר אתה. נבון אתה. ראוי להשפיע אתה״. תכננתי כבר ביום ראשון מה בדיוק אגיד בשולחן שבת (אם יכבדוני), עברתי על ווארטים וסיפורים יפים הקשורים לפרשה (כאלו המזוהים עם תורת חב״ד) ואפילו יצרתי בעצמי כמה ״אמרי בטן״ שמצאו-חן בעיניי מאוד, וכשחזרנו מבית-הכנסת הסמוך לאחר קבלת-שבת, במטרה להגיע לבית-חב״ד ולקיים שם את הסעודה, הבטתי מלמעלה למטה על כמה ישראלים ׳ביזנסמנים׳ שצעדו לצידי, ובתוכי רצות המחשבות: ״כנראה הם בטוחים שההתעסקות היתירה בעסק שלהם היא זו שמביאה להצלחתם.. נו בטח, הם לא לומדים חסידות, הם לא מכירים את האור-החדש שהרבי שופך על הפרשה. אני כבר אראה להם מה-זה, אגיד להם את השיחה של הרבי על ״תיעשה מלאכה״ ואת הפירוש החסידי על ״יגיע כפיך״. אאיר להם את ה׳השקפה׳!״. כך מחשבותיי. לא פחות...

בפועל אכן דיברתי בסעודה. לא על ״תיעשה מלאכה״, כי בסוף החליט המוח המחוכם שלי לדבר על משהו אחר - מוצלח ומעורר יותר, לדעתו.

לא דיברתי גרוע, ובכל-זאת ההרגשה לא הייתה טובה. הרגשתי שהדברים שאמרתי לא באמת ״הזיזו״ לאף-אחד. שמעו, אולי אפילו נהנו קצת, ותו לא. גם הדיבור שלי לא היה כל-כך רהוט ונהיר, כמו שתוכנן בדמיוני לפני-כן. אבל זאת לא הנקודה אליה רציתי להגיע.

ברוב ההגשמה שלי, טרם הבנתי באותו ליל-שבת מה הייתה הסיבה לנאום היבש שלי ולתוצאותיו היבשות אף הן. רק בשבת בערב - ״רעוא דרעוין״, הפנמתי קצת. הפנמתי והתביישתי.

ישבנו, חבורה של ישראלים, ושוחחנו מתחת למזגן באחת הפינות בבית חב״ד. הגיע הזמן להתפלל מנחה. ניגשתי מהר לבית-הכנסת, פתחתי סידור והצטרפתי למניין. כשסיימתי את תפילת העמידה, הסתכלתי לעבר ה׳ביזנסמן׳ הצעיר שהיה לצידי. הוא לקח סידור, פסע באיטיות לספסל הקדמי בבית-הכנסת, והתפלל במתינות ובכוונה. כן, אותו אחד שחשבתי שאני צריך להשפיע עליו ולהמשיך לו אורות עילאין, התפלל בכוונה הרבה יותר ממני. תפילתי הייתה רוויה במחשבות על ההברקה הבאה שאכניס במהלך המשך השיחה, ואילו התפילה שלו הייתה טהורה וזכה.

סהדי במרומים שהבושה שהתפשטה בתוכי ובערה בכל עצמותיי הייתה גדולה מאוד. ברור לי שהקב״ה נהנה בשבת הזו מהצעיר הנ״ל הרבה יותר מאשר הוא נהנה ממני. ייסרתי את עצמי שוב ושוב על גודל ה״קטנות המוחין״ שלי ועל זה שנטלתי על-עצמי את תפקיד ה״מאן דאמר״ הגדול שחושב שדבריו יקרים מפנינים וחייב ״לדחוף״ אותם בכל עת מצוא. כעת גם הבנתי מדוע הדיבור שלי בסעודה לא היה רהוט. כי כשמדברים מהלב - הדברים מאירים, וכשמרוכזים באיזה רושם יעשו הדברים על שומעם - הכל יוצא מקוטע...

בכלל, מי אתה שתצית ניצוצות, והלא ״ידע אידיש בנפשיה״... אלא מאי? לא א-ת-ה מבעיר נשמות. ניצוצות ניצתים על-ידי כח אלקי וע״י כוחו של הרבי, בשליחותו אתה פועל. בשביל ה״אלא ויקריא״ צריכים להיות בבחי׳ אברהם אבינו.

שבוע חדש התחיל, ונתקלתי הן בפרק ל״ב והן ב׳היום יום׳ אודות שלושה כלי שרת. ואז הבנתי: אם יש בך אהבת ישראל, אהבת ה׳ ואהבת התורה, ובכוחן אתה ״שליח״ ו״נושא דברים״ - אז ״חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם״. אבל אם אתה סתם אחד שבסך-הכל אוהב את עצמו [ולו גם תהיה מוכשר] ומשתמש ב״תורה״ וב״חסידות״ כדי לטפוח לעצמו על השכם ולהרגיש מסופק באשר סוכ״ס ״שליח הוא״ - אזי למרות שה״חסידות״ שנאמרה תפעול פעולתה בסופו-של-דבר (כי לא שייך שווארט חסידי נהגה לבטלה, ולא שייך שהוא לא יפעל), ״מסופק״ אתה בטוח לא תרגיש...

ומסיימים בטוב, ובמילים פשוטות - והמעשה הוא העיקר: יש לחזק את ההתקשרות באילנא דחיי. ברגע שהנקודה הזו ברורה - לכל דבר אחר כבר אין תפיסת מקום.