מערכת COL
|
יום כ' חשוון ה׳תשע״ה
13.11.2014
הגיע הזמן לשנות את דפוס המחשבה ● בנימין ליפקין
מצאתי לנכון להקדיש את הפעם את טורי לדבר הפשוט, המובן מאליו, של הצורך להגדיל, לפאר ולרומם דמות כזו כמו של ר' מולע וממנה ניתן להסיק על שינוי דפוס המחשבה שאולי צריך להתחולל בינינו לבין עצמנו ביחס לצבא השלוחים ולכל הפחות הבכירים והראשיים שבו ● טורו של בנימין ליפקין ב-COL שלוחו של אדם כמותו יש לכם מה לומר על הטור? ספרו לנו באמצעות מערכת התגובות >>>
בנימין ליפקין
דומה כי מאז פטירת מזכירו האישי של הרבי, הרה"ח ר' חיים מרדכי אייזיק חדקוב ע"ה, לא הופיע עוד גיליון כמו זה הנוכחי של 'כפר חב"ד', שהופיע הבוקר, אשר כל כולו, על 80 עמודי מהדורתו המוגדלת, הוקדש לדמותו הייחודית של "מחולל התחייה הרוחנית ההיסטורית, בשליחות הרבי נשיא דורנו, הרה"ח הרב שמואל אזימוב זצ"ל", כנאמר בשער העיתון. לפנינו שבת שלמה שבה ניתן להפוך ולהפוך בעיתון הגדוש הזה, לקרוא בו, להתוועד עמו, לדמוע ולהתייפח, להתעורר ולהתחזק.
בתוך עמי אנוכי יושבת וכשנדרשתי להסביר לעמיתיי בתקשורת החרדית את פשר עוצמת גדולתו של ר' מולע, כפי שכולנו הכרנו אותו, דיברתי בשפתם. הוא היה גדול מחזירי התשובה בדורנו, אמרתי. וכשהללו, אלו מהם שלא ביקרו מעודם בבירה הצרפתית ולא ראו במו עיניהם את אימפריית המהפכה שאין ולא היה לה אח ורע, הרימו גבה – אמרתי להם: תאר לעצמך שאתה נכנס לבית ספר לבנות ואומרים לך, כאן לומדות חמשת אלפים תלמידות. תאר לך שאתה פוגש אישית עשרות אלפי בעלי תשובה שהם וכל משפחותיהם, קודש קודשים, ורבים מהם עצמם הפכו לשלוחים של ממש. כעת אתה קולט על מה אני מדבר?
מצאתי לנכון להקדיש את הפעם את טורי לדבר הפשוט, המובן מאליו, של הצורך להגדיל, לפאר ולרומם דמות כזו כמו של ר' מולע וממנה ניתן להסיק על שינוי דפוס המחשבה שאולי צריך להתחולל בינינו לבין עצמנו ביחס לצבא השלוחים ולכל הפחות הבכירים והראשיים שבו. והכל מודים כי בפטירתו של ר' מולע איבד צבא השלוחים את בכיר מפקדיו.
הרב מולע אזימוב ע"ה. צילום: מענדי בן חמו. עיבוד: COL
יש הנחה שגויה, שמוצאת לה נחלה לעתים בתודעת שולי המחנה ואולי לעתים אף מעבר לשוליים, שלפיה אם מהללים ומשבחים ומפארים את השלוחים – הרי זה פוגם בהתקשרות שלנו לאבינו רוענו, מלכנו נשיאנו. אנו אין לנו אלא בן עמרם. ההנחה הזו מלבד זאת שאין לה כל מקום וכל בסיס, לא בהיגיון ואפילו לא ברגש, הרי היא חוטאת ומתכחשת לעצם המושג של שלוחו של אדם כמותו, וכהגדרתם המדויקת והקולעת של חז"ל, "כמותו ממש".
אם אנו יודעים, מאמינים ובטוחים כי שלוחו של אדם כמותו, ומכוח אמונה זו אנו פועלים לילה ויום, בכל תנאי אפשרי ובכל מעמד ומצב – חייב להיות ברור לנו שהעלאה על נס של שליח, האדרת דמותו והקדשת במה נרחבת ומפוארת ככל הניתן לכל פועליו – הרי היא שיר ושבח לרבי המשלח וכמוה כשירת "האדרת והאמונה לחי העולמים". מי שלא חי ומרגיש בכך, מעיד בעצמו שאמונתו בכוח שהעניק הרבי בידי שלוחיו, פגומה ובלתי שלמה.
● ● ●
רבות מספור הן הדוגמאות המאלפות שבהן ובאמצעותן ניתן ללמוד על ההערכה העצומה שגילה הרבי עצמו כלפי השלוחים והכוחות הניתנים להם, כמו גם הכשרונות הברוכים שבהם הם עצמם נתברכו.
אחת מהן היא התשובה המדהימה והמטלטלת ששיגר הרבי לשליח הרב משה יצחק הכט ע"ה מניו הייבן, שכתב לרבי חודשים אחדים לאחר בואו "שכ"ק אדמו"ר זאל העלפן, און טאן אלעס (יעזור ויעשה הכול) ..." והרבי עונה לו: "טרם יקראו ואני אענה" – מכבר עשיתי כעצתו ונשלח לשם הר"ר משה יצחק שי' העכט – וכנראה ממכתבו זה ומהקודמו עדיין אינו מכירו ואת הכוחות שניתנו להנ"ל ועכ"פ ישתדל להכירו עתה, ותיכף ומיד ישתנה הכל: המצב רוח, הבטחון בהשם, השמחה היום יומית וכו' וכו'.
התשובה הזו, ולא רק היא, מעידה לא רק על עוצמת טללי הנוחם שמרעיף הרבי על אלו שעליהם התבטא בלשון-קודשו, "די קינדער, די שלוחים", אלא על כך שהרבי מוקיר, מעריך ומפליא את עוצמת האישיות שלהם עצמם.
ומי שלא מכיר בכך – איננו אלא מקטני המוחין והדעת. מי שהעצמת דמותו של שליח נראית בעיניו גרוטסקית, מוגזמת או מפריעה להתקשרות – הרי הוא בבעיה קשה שיכולה אולי להסביר עוד בעיות קשות שמהן הוא סובל אשר אין השעה והמקום ראויים לדון בהן.
● ● ●
לסיום, אתאפק לא אוכל מלתאר חוויה אישית בלתי שגרתית שחוויתי במחיצת ר' מולע דווקא בשנים האחרונות.
היה זה בבוקר יום השבת של יום ההילולא ג' תמוז תשע"ב. בינות לעשרות חסידים שהצטופפו בתוככי האוהל הקדוש בשעה מוקדמת של בוקר יום השבת, עמדתי אף אני ואמרתי תהלים. לבי היה מר עליי מאוד. לנגד עיניי המצועפות היה מצבה הקשה מנשוא של חמותי היקרה, מרת פייגה צפורה ויגלר ע"ה, שלמגינת הלב כעבור תשעה ימים בלבד נפטרה, בהותירה את כל צאצאיה ומשפחתה, אבלים, יתומים והלומי רעם.
התפללתי והתייפחתי בבכי גדול במשך שעה ארוכה. לפתע הרגשתי יד נחה על כתפי. הסתובבתי לאחור וראיתי את דמותו של ר' מולע הניצב מאחוריי. את עיני הבדולח שלו הוא מיישיר לתוך עיניי וכך הוא אומר, לוחש, באידיש: יונגערמאן, מה איתך? אתה שם לב מה קורה סביבך? כולם בוכים איתך יחד. שבת היום. לא צריך לבכות כל כך. אמור תהילים, תתפלל, אל תבכה. וידו המשיכה להיות מונחת על כתפי עד שנרגעה נפשי הסוערת.
בעיניי הקטנות באותה שעה של סערת רגשות בלתי נשלטת חזיתי את אשר ראו אלפים ורבבות שהוא היה להם למורה-דרך, למשפיע ולאבא.
יהי זכרו ברוך ומפואר!
דומה כי מאז פטירת מזכירו האישי של הרבי, הרה"ח ר' חיים מרדכי אייזיק חדקוב ע"ה, לא הופיע עוד גיליון כמו זה הנוכחי של 'כפר חב"ד', שהופיע הבוקר, אשר כל כולו, על 80 עמודי מהדורתו המוגדלת, הוקדש לדמותו הייחודית של "מחולל התחייה הרוחנית ההיסטורית, בשליחות הרבי נשיא דורנו, הרה"ח הרב שמואל אזימוב זצ"ל", כנאמר בשער העיתון. לפנינו שבת שלמה שבה ניתן להפוך ולהפוך בעיתון הגדוש הזה, לקרוא בו, להתוועד עמו, לדמוע ולהתייפח, להתעורר ולהתחזק.
בתוך עמי אנוכי יושבת וכשנדרשתי להסביר לעמיתיי בתקשורת החרדית את פשר עוצמת גדולתו של ר' מולע, כפי שכולנו הכרנו אותו, דיברתי בשפתם. הוא היה גדול מחזירי התשובה בדורנו, אמרתי. וכשהללו, אלו מהם שלא ביקרו מעודם בבירה הצרפתית ולא ראו במו עיניהם את אימפריית המהפכה שאין ולא היה לה אח ורע, הרימו גבה – אמרתי להם: תאר לעצמך שאתה נכנס לבית ספר לבנות ואומרים לך, כאן לומדות חמשת אלפים תלמידות. תאר לך שאתה פוגש אישית עשרות אלפי בעלי תשובה שהם וכל משפחותיהם, קודש קודשים, ורבים מהם עצמם הפכו לשלוחים של ממש. כעת אתה קולט על מה אני מדבר?
מצאתי לנכון להקדיש את הפעם את טורי לדבר הפשוט, המובן מאליו, של הצורך להגדיל, לפאר ולרומם דמות כזו כמו של ר' מולע וממנה ניתן להסיק על שינוי דפוס המחשבה שאולי צריך להתחולל בינינו לבין עצמנו ביחס לצבא השלוחים ולכל הפחות הבכירים והראשיים שבו. והכל מודים כי בפטירתו של ר' מולע איבד צבא השלוחים את בכיר מפקדיו.
הרב מולע אזימוב ע"ה. צילום: מענדי בן חמו. עיבוד: COL
יש הנחה שגויה, שמוצאת לה נחלה לעתים בתודעת שולי המחנה ואולי לעתים אף מעבר לשוליים, שלפיה אם מהללים ומשבחים ומפארים את השלוחים – הרי זה פוגם בהתקשרות שלנו לאבינו רוענו, מלכנו נשיאנו. אנו אין לנו אלא בן עמרם. ההנחה הזו מלבד זאת שאין לה כל מקום וכל בסיס, לא בהיגיון ואפילו לא ברגש, הרי היא חוטאת ומתכחשת לעצם המושג של שלוחו של אדם כמותו, וכהגדרתם המדויקת והקולעת של חז"ל, "כמותו ממש".
אם אנו יודעים, מאמינים ובטוחים כי שלוחו של אדם כמותו, ומכוח אמונה זו אנו פועלים לילה ויום, בכל תנאי אפשרי ובכל מעמד ומצב – חייב להיות ברור לנו שהעלאה על נס של שליח, האדרת דמותו והקדשת במה נרחבת ומפוארת ככל הניתן לכל פועליו – הרי היא שיר ושבח לרבי המשלח וכמוה כשירת "האדרת והאמונה לחי העולמים". מי שלא חי ומרגיש בכך, מעיד בעצמו שאמונתו בכוח שהעניק הרבי בידי שלוחיו, פגומה ובלתי שלמה.
● ● ●
רבות מספור הן הדוגמאות המאלפות שבהן ובאמצעותן ניתן ללמוד על ההערכה העצומה שגילה הרבי עצמו כלפי השלוחים והכוחות הניתנים להם, כמו גם הכשרונות הברוכים שבהם הם עצמם נתברכו.
אחת מהן היא התשובה המדהימה והמטלטלת ששיגר הרבי לשליח הרב משה יצחק הכט ע"ה מניו הייבן, שכתב לרבי חודשים אחדים לאחר בואו "שכ"ק אדמו"ר זאל העלפן, און טאן אלעס (יעזור ויעשה הכול) ..." והרבי עונה לו: "טרם יקראו ואני אענה" – מכבר עשיתי כעצתו ונשלח לשם הר"ר משה יצחק שי' העכט – וכנראה ממכתבו זה ומהקודמו עדיין אינו מכירו ואת הכוחות שניתנו להנ"ל ועכ"פ ישתדל להכירו עתה, ותיכף ומיד ישתנה הכל: המצב רוח, הבטחון בהשם, השמחה היום יומית וכו' וכו'.
התשובה הזו, ולא רק היא, מעידה לא רק על עוצמת טללי הנוחם שמרעיף הרבי על אלו שעליהם התבטא בלשון-קודשו, "די קינדער, די שלוחים", אלא על כך שהרבי מוקיר, מעריך ומפליא את עוצמת האישיות שלהם עצמם.
ומי שלא מכיר בכך – איננו אלא מקטני המוחין והדעת. מי שהעצמת דמותו של שליח נראית בעיניו גרוטסקית, מוגזמת או מפריעה להתקשרות – הרי הוא בבעיה קשה שיכולה אולי להסביר עוד בעיות קשות שמהן הוא סובל אשר אין השעה והמקום ראויים לדון בהן.
● ● ●
לסיום, אתאפק לא אוכל מלתאר חוויה אישית בלתי שגרתית שחוויתי במחיצת ר' מולע דווקא בשנים האחרונות.
היה זה בבוקר יום השבת של יום ההילולא ג' תמוז תשע"ב. בינות לעשרות חסידים שהצטופפו בתוככי האוהל הקדוש בשעה מוקדמת של בוקר יום השבת, עמדתי אף אני ואמרתי תהלים. לבי היה מר עליי מאוד. לנגד עיניי המצועפות היה מצבה הקשה מנשוא של חמותי היקרה, מרת פייגה צפורה ויגלר ע"ה, שלמגינת הלב כעבור תשעה ימים בלבד נפטרה, בהותירה את כל צאצאיה ומשפחתה, אבלים, יתומים והלומי רעם.
התפללתי והתייפחתי בבכי גדול במשך שעה ארוכה. לפתע הרגשתי יד נחה על כתפי. הסתובבתי לאחור וראיתי את דמותו של ר' מולע הניצב מאחוריי. את עיני הבדולח שלו הוא מיישיר לתוך עיניי וכך הוא אומר, לוחש, באידיש: יונגערמאן, מה איתך? אתה שם לב מה קורה סביבך? כולם בוכים איתך יחד. שבת היום. לא צריך לבכות כל כך. אמור תהילים, תתפלל, אל תבכה. וידו המשיכה להיות מונחת על כתפי עד שנרגעה נפשי הסוערת.
בעיניי הקטנות באותה שעה של סערת רגשות בלתי נשלטת חזיתי את אשר ראו אלפים ורבבות שהוא היה להם למורה-דרך, למשפיע ולאבא.
יהי זכרו ברוך ומפואר!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
