ארץ ישראל, ארץ הקודש, היא ארמונו של הקב"ה בעולמו. ובנוסף להתנהגות ההולמת החיבת להיות באופן כללי במקום זה, מדריך משה רבנו בפרשת השבוע, פרשת עקב, את הנכנסים לארץ, כיצד לעורר בקרבם את אהבת ה' הגבוהה הראויה שתמצא אצל כל אחד מיושבי הארץ.
בפרק "חנוך לנער" המהוה כפרק הקדמה ל"שער היחוד והאמונה" שבתניא. מבהיר מיסד חב"ד, שלעומת ה"אהבה בתענוגים" שהיא מנת חלקם של הצדיקים, ישנה אהבת ה' מסותרת ברמה גבוהה הנמצאת בלב כל יהודי, וכל מה שנדרש ממנו הוא להתבונן בתכנים המתאימים כדי לעוררה בקרבו, עד כדי כך, שהיא תנוט את כל ארחות חייו.
לדעת אדמו"ר הזקן, ל"אהבה זו השנית" יכול כל אחד להגיע על ידי התבוננות בשני מישורים: האחד, שהקב"ה "הוא חיינו ממש", וכאדם האוהב את נפשו וחייו, כן יאהב את ה' בשעה שיבחין שהוא יתברך כל מקור חיותו. והשני כאשר יתבונן על אהבתו הגדולה של ה' אלינו, שירד למצרים ערות הארץ והוציאנו ורוממנו מתכלית השפלות לתכלית הקדושה, הרי שכדברי שלמה המלך שאמר "כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם" צריכה ההתבוננות לעורר את כל אחד באהבה חוזרת וגדולה לאבינו שבשמים.
את האהבה השניה הזו רצה משה לטעת בבני ישראל בפסוקים המופיעים ב"חמישי" של הפרשה, "הן לה' אלקיך השמים וגו'", "רק באבותיך חשק וגו'" "ומלתם וגו'" בשבעים נפש וגו'" "ואהבת וגו'" – וכפי שהדברים מבוארים בהרחבה ובטוב טעם בבאור התניא "משכיל לאיתן".
ולדעת הרב יקותיאל גרין, בימים טרופים אלו, שאנו חווים מחדש את "והיא שעמדה לאבותינו.. שלא אח בלבד עמד עלינו.. והקב"ה מצילו מידם". כמה יהיה זה מהנכון, שנשנן היטב את דברי רבנו בפרק חנוך לנער אודות האהבה שרצה משה לנטוע בדור שנכנס לארץ, ונתחזק (ונחזק את כל העם) באהבת ה' הגבוהה הנדרשת מאיתנו.