טור זועק | אש התורה והחסידות לא תכבה!
מאת הגה"ח הרב אברהם אשר בלינוב
ראש ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש - אלעד ת"ו
עד מתי נשתוק?!
יש שעות שבהן השתיקה היא מעלה, יש שעות שבהן יפה כוחו של האיפוק, אולם יש שעות שבהן המציאות מחייבת להשמיע קול ברור, צלול ונוקב.
בימים שבהם שאלת גיוסם של בני הישיבות מטלטלת את הציבור, וכאשר בחורי ישיבה המבקשים להקדיש את שנות נעוריהם ללימוד התורה עומדים בפני הליכים פליליים ומעצרים, קשה לעמוד מנגד.
קשה לראות תמים, שכל שאיפתו היא לשבת באוהלה של תורה, להתייגע בנגלה ובחסידות, לגדול ביראת שמים ולהתמסר להוראות הרבי, נאלץ להתמודד עם אימת מעצר בשל מעמדו מול רשויות הגיוס.
אולם אחד הדברים המטרידים אותי בסערה הנוכחית, לא פחות מהכותרות, מההפגנות ומהוויכוחים הציבוריים, הוא דווקא מה שמתרחש בתוך עולמנו שלנו: השתיקה, שתיקתם של מי שאמורים להשמיע את קולה של תורה, שתיקתם של ראשי ישיבות, משפיעים ומחנכים, אשר בידיהם הופקדה האחריות לחנך את הדור הבא של תלמידי התמימים.
ולעיתים נדמה שלא רק שתיקה יש כאן, אלא גם נכונות להשמיע עמדות שקשה ליישבן עם דברים מפורשים שאמר הרבי, מבלי להסביר כיצד הדברים מתיישבים.
אנחנו חסידים, אנחנו מדברים על התקשרות, על ביטול, על קבלת עול ועל מסירות נפש לרצונו של הרבי, אנחנו מחנכים דורות של תמימים לכך שהרבי הוא נשיא דורנו, שדבריו הם הוראות חיים, ושעל חסיד להשתדל לכוון את כל רצונו לרצון הרבי.
אבל כאשר מתעוררת סוגיה ציבורית טעונה, דעת הקהל לוחצת והמציאות דורשת מאיתנו להכריע, נדמה שלעיתים סדר הדברים משתנה, במקום לפתוח שיחה של הרבי, פותחים את מהדורת החדשות. במקום לשאול מהי ההוראה, שואלים מה יאמרו עלינו.
ואני מבקש לשאול: האם זו התקשרות?!
האם התקשרות נבחנת רק כאשר דברי הרבי תואמים את מה שמקובל לומר? האם כאשר הוראותיו מחייבות אותנו לעמוד מול רוח הזמן, אנו רשאים להניח אותן בצד?
אין בכוונתי להתעלם מן המציאות הביטחונית הקשה, ממסירות נפשם של חיילי ישראל ומכאב המשפחות ששילמו את המחיר היקר מכול. אדרבה, דווקא משום כך נדרשת אחריות, רגישות והבנה עמוקה של מורכבות הסוגיי-ה.
אבל לצד ההכרה בצורכי הביטחון, אסור לנו לשכוח את מקומו של לימוד התורה ואת שליחותם המיוחדת של תלמידי הישיבות, ובעיקר, אסור לנו לשכוח מה אמר על כך הרבי.
"לפלא הספק בעיניו"
בראש חודש אלול ה'תשכ"א נשאל הרבי האם חובה על בן ישיבה בארץ ישראל להתגייס לצבא, תשובתו של הרבי לא נפתחה בדיון ארוך על היתרונות והחסרונות, הרבי הביע תמיהה על עצם הספק, ובלשונו הקדושה: לפלא הספק בעיניו. בהמשך המכתב הבהיר הרבי את עמדתו בדבר אי־גיוסם של בני הישיבות, והדגיש כי לימוד התורה בהתמדה ובשקידה מגן על ארץ ישראל ועל יושביה.
כדאי להתעכב על משמעות הדברים, אין מדובר בפרשנות של משפיע, במסקנה של כותב מאמר או במסורת העוברת מפה לאוזן, מדובר בהתייחסות מפורשת של הרבי לשאלה הנוגעת ישירות למעמדם של בני הישיבות.
בוודאי שיש ללמוד את הדברים בהקשרם, לברר את גבולות ההוראה ולהבחין בין מצבים שונים, איש אינו מבקש להחליף לימוד רציני של דברי הרבי בסיסמאות, אולם דבר אחד ברור: אי אפשר לפתוח דיון על רצונו של הרבי בנושא גיוס תלמידי הישיבות, ובאותה נשימה להתעלם מהתייחסותו הישירה לשאלה הזאת.
וכאן עולה שאלה יסודית, שאינה נוגעת רק לסוגיית הגיוס, האם דברי הרבי הם נקודת המוצא שלנו, או מקור שאנו מחפשים רק לאחר שכבר גיבשנו עמדה? האם אנו מבקשים לברר מהי הוראת הרבי ומתוכה לגבש את השקפתנו, או שמא אנו מגבשים תחילה את השקפתנו ומבקשים לאחר מכן למצוא לה אסמכתאות?
ההבדל בין שתי הדרכים הללו הוא ההבדל שבין התקשרות אמיתית לבין התקשרות הנשארת בגדר הצהרה בלבד.
מי הוא עריק?
בשיחת ו' תשרי ה'תשכ"ח, ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר שאלת ביטחון ארץ ישראל עמדה במרכז סדר היום, התייחס הרבי למקומם של לומדי התורה במערכה, הרבי לא התעלם מן המלחמה, ולא הפחית חלילה מחשיבותם של החיילים העומדים על משמר ארצנו, אדרבה, הוא עסק בשאלה כיצד מבטיחים את הצלחתם.
ובתוך הדברים הציג הרבי השוואה חריפה בין חייל הנוטש את החזית לבין תלמיד ישיבה הנוטש את תפקידו, המסר היה ברור: מי שהוצב בחזית מסוימת אינו רשאי להעריק - להחליט על דעת עצמו כי חזית אחרת חשובה ממנה, ולנטוש את התפקיד שהוטל עליו.
והנה, כאן מתרחש היפוך מושגים מדהים, בשיח הציבורי בן זמננו, תלמיד ישיבה שאינו מתגייס עלול להיקרא "עריק", ואילו בדברי הרבי בהקשר של תלמיד שהוטל עליו ללמוד תורה, דווקא נטישת בית המדרש היא המתוארת כעריקה מן החזית.
אין הכוונה להשתמש במושג הזה כדי להדביק תוויות לאנשים, ובוודאי שלא כדי לפגוע במי שמשרתים את עם ישראל במסירות נפש, הכוונה היא להבין את עומק ההשקפה שהרבי מציב בפנינו: זאל הישיבה אינו מקום מפלט מן האחריות לכלל ישראל, אלא מקום שבו ממלאים אחריות מסוג אחר.
נחי-ה ונתגייס - ללימוד התורה!
אם הישיבה היא חזית, הרי שסדר חסידות הוא משימה, סדר נגלה הוא משימה, עוד דף גמרא, עוד מאמר חסידות, עוד שעה של התמדה ושקידה - כל אלה אינם רק הישגים אישיים של הבחור, אלא חלק מן השליחות שהוטלה עליו.
וכאן מגיעה השאלה הקשה: אם כך הגדיר הרבי את תפקידו של תלמיד הישיבה, מי נתן לנו רשות להציג את עזיבת הישיבה כפתרון המובן מאליו?
תורה מגנא ומצלא!
ההשקפה הזאת אינה חידוש שנולד בדורנו, הגמרא במסכת סוטה דף כ"א ע"א מלמדת: תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא. ובמסכת מכות דף י' ע"א דרשו חז"ל על הפסוק עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה.
בדברים אלו טמון יסוד עמוק בתפיסת הביטחון של עם ישראל, חוסנה של האומה אינו נמדד בכוחה הגשמי בלבד, לצד העוצמה הצבאית והמדינית, ישנו החוסן הרוחני הנובע מן התורה ומן הדבקות בה.
אין בכך כדי להפחית חלילה מחשיבות ההגנה הגשמית, כולנו מתפללים ומקווים לשלומם ולהצלחתם של העומדים על משמר ארצנו, ולהגנתם של כל בני ישראל בכל מקום שהם, אולם לימוד התורה אינו מנותק מגורלו של עם ישראל, אדרבא! הוא יסוד קיומו ומקור חיותו הרוחנית.
במכתב מתקופת מבצע סיני, שנדפס באגרות קודש חלק י"ד עמ' קס"א (יו"ד כסלו תשי"ז - מכ' ד'תתקי"ח), קושר הרבי בין לימוד התורה של היושבים בבית המדרש לבין הצלחתם של היוצאים למלחמה, ומדגיש את חשיבות ההתמדה והשקידה בלימוד הנגלה והחסידות, וז"ל: בודאי לומד בהתמדה ושקידה הן בנגלה והן בחסידות ומשפיע גם על חבריו בכגון דא... אשר העסק בתורה של אלו הנמצאים בפנים גורם להצלחה של אלו הנמצאים במלחמה.
כלומר, לימוד התורה אינו מוצג כהימנעות מן המערכה, אלא כתרומה להצלחתה, זו תפיסה שאינה נמדדת רק בכלים של שיח ציבורי או ביטחוני, היא נובעת מאמונתנו בתורה ומדברי רבותינו נשיאינו.
מותר לאחרים לחלוק על התפיסה הזאת, אבל האם אנחנו - כחסידים, רשאים להתבייש בה?!
הרמב"ם בסיום הלכות שמיטה ויובל פי"ג הי"ג, מלמד כי לא שבט לוי בלבד, אלא כל אדם אשר נדבה רוחו להיבדל ולעמוד לפני ד' לשרתו ולעובדו, זוכה למעמד מיוחד, עד שהרמב"ם מסיים: הרי זה נתקדש קודש קודשים.
אין כאן התייחסות ישירה לשאלת ההסדרים המעשיים של שירות צבאי, אולם יש כאן ביטוי נשגב למעלתו של אדם המקדיש את חייו לעבודת ד', וכאשר בחור צעיר - תמים, בוחר להקדיש את שנות נעוריו ללימוד התורה, להתייגע בסוגיות הש"ס, להעמיק בתורת החסידות ולבנות את אישיותו על יסודות התורה והיראה, אין לראות בכך דבר של מה בכך, זוהי בחירה בדרך חיים של קדושה, מחויבות ושליחות.
חיילי בית דוד - שליחות שאינה משתנה
בעולמה של חסידות חב"ד מקבל תפקידם של תלמידי הישיבות משמעות מיוחדת, בשיחת שמחת תורה ה'תרס"א, הידועה בשם "כל היוצא למלחמת בית דוד", התווה כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, מייסד ישיבת תומכי תמימים, את שליחותם של תלמידי הישיבה.
לא רק תלמידים המבקשים לרכוש ידיעות בתורה, אלא חיילי בית דוד! חיילים הנושאים שליחות להפצת אור התורה והחסידות ולהכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו, מלחמתם היא מלחמה רוחנית - נגד החושך, נגד הבורות ונגד כל מה שמסתיר את אור הקדושה.
תמים אינו לומד רק למען עצמו, הוא נושא על כתפיו שליחות רוחנית לדור כולו.
תלמיד בישיבת תומכי תמימים צריך לדעת מדוע הוא יושב בזאל, מדוע הוא מתייגע בסוגיה ומדוע הוא מקדיש את שנות נעוריו לתורה, לחסידות ולהתקשרות לרבי, כי הוא חלק מצבא רוחני שהקימו רבותינו נשיאינו, צבא שתפקידו להאיר את העולם ולהכינו לגאולה האמיתית והשלמה.
ושליחות זו לא נותרה רק כהוראה היסטורית מימי מייסד הישיבה, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו שב והדגיש את תוקפה ואת משמעותה המעשית, ביחידות הכללית האחרונה לעת עתה לתלמידי הישיבות, שהתקיימה בראש חודש מרחשוון ה'תשנ"ב, דיבר הרבי בהרחבה על מהותו של בחור ישיבה ועל ההתמסרות הנדרשת ממנו ללימוד התורה.
הרבי הגדיר את מציאותו האמיתית של בחור ישיבה: שכל מציאותו, כל עולמו וכל חייו, הוא־ענין התורה. איזו הגדרה נשגבה! לא רק אדם הלומד תורה במשך שעות מסוימות ביום, אלא אדם שהתורה היא כל עולמו, כל חייו וכל מציאותו.
הרבי תבע מן הבחורים התמדה ושקידה, לימוד בחברותא, העמקה בסוגיות התורה ושאיפה לחדש חידושי תורה אמיתיים, עד כדי כך, שהרבי תיאר מצב שבו מחשבתו הראשונה של הבחור כאשר הוא מתעורר משנתו היא בענייני תורה, ואפילו בשנתו הוא חולם על סוגיות ופלפולים בתורה.
הרבי לא הסתפק בדרישה שהתמים ילמד בעצמו, הוא הדגיש גם את האחריות להשפיע על חבריו, לעורר אותם ולהוסיף יחד בלימוד התורה, אלו אינן מליצות שנועדו להישמע יפה בהתוועדות, אלו הוראות מעשיות לחייו של תמים!
למי מיועד מבצע תורה, אם לא לנו?!
וכאן יש להזכיר יסוד נוסף, הרבי הכריז על "מבצע תורה" כאחד מעשרת המבצעים הקדושים, וקרא לכל יהודי, בכל גיל ובכל מצב, לקבוע עתים לתורה ולהוסיף בלימודה, יהודי העוסק לפרנסתו - צריך לקבוע עתים לתורה, יהודי הטרוד בענייני העולם - צריך למצוא זמן ללימוד, יהודי שעדיין אינו מכיר את עולמה של תורה - יש לקרבו ללימודה ולהאיר את חייו באורה.
הרבי ביקש להביא את התורה לכל בית יהודי, לכל מקום ולכל אדם, ואם כך היא הדרישה מכל יהודי, גם ממי שטרוד בפרנסתו ובעסקיו, מה נאמר על מי שזכה לשבת בבית המדרש, כאשר כל סדר יומו מוקדש ללימוד התורה? אם כל יהודי נקרא להוסיף בקביעות עתים לתורה, על אחת כמה וכמה תלמידי התמימים, אשר כל מציאותם ותכלית שנות לימודיהם הן ההתמסרות לתורה, לחסידות ולהוראות הרבי!
מי יהיו הראשונים להיענות לקריאתו של הרבי, אם לא תלמידי התמימים? ומי יעמוד בראש המערכה להפצת אור התורה, אם לא חיילי בית דוד?
האם ייתכן שדווקא מהם נבקש לצמצם את שעות הלימוד? האם דווקא ממי שהרבי העמיד בחזית המערכה הרוחנית של דורנו נדרוש להסיט את מרכז חייו מן השליחות שהוטלה עליו? אין זו שאלה של נוחות, ואין זו בקשה לפטור מאחריות, אדרבה, זוהי קבלת אחריות מסוג אחר, המחייבת את התמים בכל יום ובכל שעה.
שליחות אינה בחירה לפי הרגש
יש משהו מרגש מאוד במראה של יהודי המוכן למסור את נפשו למען אחיו, אי אפשר להישאר אדיש למסירות נפשם של חיילי ישראל, ואסור לנו להמעיט בערכה, אולם בחסידות למדנו שיש הבדל בין התפעלות ממעשה גדול לבין בירור השליחות האישית.
אדם יכול לראות את חברו עוסק בשליחות נשגבה, ובכל זאת לדעת שתפקידו שלו נמצא במקום אחר, זוהי בדיוק משמעותה של שליחות, לא לבחור רק במה שמלהיב אותי, אלא לברר מה הוטל עליי.
וכאן אני מבקש לשאול שאלה שאולי לא תהיה נעימה לאוזניים מסוימות: ממתי הפכה המילה "שליחות" לאישור אוטומטי לכל בחירה שאדם מבקש לעשות?
בחור המבקש להתגייס עשוי להיות מונע מרצון אמיתי לתרום לעם ישראל, ייתכן שהוא חש אחריות עמוקה כלפי אחיו, ייתכן גם שמסלול חייו השתנה והוא כבר אינו נמצא במסגרת לימודית המתאימה לו, כל אלה מצבים הראויים לדיון רציני ואחראי, מתוך הכרת המציאות האישית וההוראות הנוגעות אליה.
אבל כאשר מדובר בתמים היושב בישיבה, המבקש לעזוב את לימודו ובו בזמן להציג את הצעד כהמשך ישיר של שליחותו החסידית, מותר וחובה לשאול: איפה ההוראה? לא היכן הרגש, לא היכן ההתלהבות, אלא היכן ההוראה.
אם הרבי הציב בפני תלמידי הישיבות תפקיד ברור, אי אפשר לעקוף את השאלה הזאת באמצעות מילה יפה, שליחות אינה רק נכונות לעשות מעשה גדול ומרשים, שליחות היא גם הנכונות להישאר במקום שבו נדרשת ממך עבודה שקטה, יומיומית, נטולת כותרות.
בחור היושב בבית המדרש ולומד עוד שעה אינו זוכה בדרך כלל למחיאות כפיים, איש אינו מצלם אותו כשהוא נאבק להבין תוספות, איש אינו מפרסם כותרת כאשר הוא מתגבר על עייפות ונשאר לסדר חסידות, אבל דווקא שם, בין דפי הגמרא, מתבררת נאמנותו לשליחות שהוטלה עליו.
האם אנחנו באמת מאמינים במה שאנחנו מלמדים?
עד כאן עסקנו בעמדה הציבורית, אבל אינני רוצה לפטור אותנו, אנשי הישיבות והמחנכים, מחשבון נפש, להיפך, אם אנו מאמינים שהישיבה היא חזית, הרי שמוטלת עלינו אחריות עצומה.
אי אפשר לדבר על לימוד התורה כמגן על עם ישראל, ובו בזמן להשלים עם ביטול תורה שיטתי, אי אפשר להציג את תלמידי הישיבות כמי שממלאים תפקיד חיוני, בלי לדאוג שימלאו אותו באמת, אי אפשר לצטט את דברי הרבי על מעלת התמימים, ובה בעת להזניח את החינוך למשמעת, להתמדה, ליראת שמים ולהנהגה חסידית.
מי שרוצה להגן על מעמדו של תלמיד הישיבה חייב קודם כול להגן על משמעותו של המעמד הזה.
בחור היושב ולומד בהתמדה ובשקידה אינו זקוק להתנצלות על עצם לימודו, ומנגד, מי שאינו לומד אינו יכול להשתמש באופן אוטומטי באותם מקורות כאילו הם פוטרים אותו מכל בירור ומכל אחריות.
גם כאן דרוש יושר, והיושר הזה אינו מחליש את עמדתנו. הוא מחזק אותה, ככל שאנו עומדים ביתר תוקף על מקומו של בן הישיבה בבית המדרש, כך גדלה התביעה ממנו להיות שקוע באמת בתורה, להיות דוגמה חיה של יראת שמים, אהבת ישראל והתקשרות לרבי, להוכיח במעשיו כי שנות הישיבה אינן תקופת המתנה לקראת החיים האמיתיים, אלא הן עצמן שנות שליחות.
אנו עומדים על זכותנו ללמוד תורה, מפני שאנו מכירים בחובתנו ללמוד תורה!
וזוהי גם התשובה המעשית שלנו למציאות הנוכחית, לא רק להיאבק על האפשרות ללמוד תורה, אלא למלא את בתי המדרש בתורה! להוסיף שיעור בנגלה, להעמיק במאמר חסידות, לנצל עוד רגע ללימוד, להתחזק בשמירת הסדרים ולהוסיף בהתמדה ובשקידה.
כי אם הרבי דורש מאיתנו ללמוד תורה, תפקידנו הראשון הוא לקיים את הוראתו במלואה.
האש שלא כבתה ברוסיה
בהקשר זה אי אפשר שלא להיזכר במסירות נפשם של חסידים ותמימים בימי השלטון הקומוניסטי ברוסיה, כאשר השלטונות ביקשו לדכא את החינוך היהודי ואת החיים הדתיים, עמדו חסידים ותמימים במסירות נפש על המשך קיומם של החדרים והישיבות.
מלמדים לימדו ילדים במחתרת, חסידים הסתכנו בחירותם, תמימים המשיכו ללמוד תורה גם בתנאים קשים מנשוא, לא אחת נאלצו ללמוד בהיחבא, לעבור ממקום למקום ולהסתכן כדי לשמור על גחלת התורה והחסידות.
מה נתן להם את הכוח? הידיעה שהתורה אינה רק מסורת שיש לשמר, אלא תורת חיים שאי אפשר לוותר עליה, הידיעה שהוראות רבותינו נשיאינו אינן תלויות בתנאי הזמן והמקום, הידיעה שגם כאשר העולם שמסביב מערים קשיים, שליחותו של יהודי להוסיף אור וקדושה נותרת בעינה.
בוודאי שאין להשוות את רדיפות הדת במשטר הסובייטי למציאות במדינת ישראל, אולם הלקח הרוחני מאותה מסירות נפש נותר בעינו: אהבת התורה והדבקות בה אינן תלויות בנוחות ובתנאים חיצוניים, אפשר היה לסגור את שערי הבניינים, אך לא ניתן היה לסגור את שערי הלב היהודי, אפשר היה להכביד על חייהם של לומדי התורה, אך לא ניתן היה לכבות את האש שבערה בנשמותיהם, ואותה אש, אש התורה והחסידות, ממשיכה לבעור גם בדורנו.
אין סתירה בין אהבת התורה להערכת החיילים
אני מסרב לקבל את החלוקה שלפיה מי שמגן על לימוד התורה מזלזל בחיילים,זוהי חלוקה שטחית, שאינה משקפת את יחסו של הרבי לחיילי צה"ל, הרבי עודד חיילים, חיזק אותם ודאג לשלומם הרוחני והגשמי.
אין צורך להקטין את מסירות נפשם של הלוחמים כדי להדגיש את חשיבותו של בית המדרש, ואין צורך להקטין את חשיבות בית המדרש כדי להביע הערכה ללוחמים.
אלו אינן שתי קבוצות שאמורות להתחרות זו בזו על הזכות להגן על עם ישראל, דווקא משום שאנו מכירים במסירות נפשם של הלוחמים, עלינו להתייחס ברצינות לתפיסה שהרבי הציג בדבר חלקם של לומדי התורה בהצלחתם.
אין זו קריאה להפחית מחשיבות השירות הצבאי. זוהי קריאה שלא למחוק את מקומה של התורה מתוך תפיסת הביטחון היהודית, ואם יש מי שחולק על השקפתנו, אפשר לקיים דיון מכובד, ענייני ואחראי, אבל אין לבנות אחדות באמצעות ביזויו של עולם התורה, ואין לראות בבחור ישיבה המבקש להתמסר לתורה ולחסידות אדם שאינו נושא באחריות.
פופולרי או אמת?
אני חושב שאחת הנקודות הכואבות ביותר בסערה הנוכחית אינה עצם העובדה שיש מחלוקת, מחלוקות היו ויהיו, הכאב הוא כאשר נדמה שחסיד חושש להביא את דברי הרבי כפי שהם, מפני שהוא יודע שהם אינם פופולריים.
כאשר אנו מנסים לרכך מראש כל אמירה כדי שלא תעורר התנגדות, כאשר במקום ללמוד את המקורות ולהסביר אותם ביושר, אנו מעדיפים לדבר בסיסמאות כלליות שאינן מחייבות אותנו לדבר.
איש אינו דורש מאיתנו להפסיק לחשוב, איש אינו מבקש להתעלם משאלות קשות או ממציאות מורכבת, אבל יש הבדל בין לימוד רציני המבקש להבין את הוראת הרבי לבין ניסיון למצוא דרך לעקוף אותה.
התקשרות אינה נבחנת רק ברגעים שבהם דברי הרבי מחזקים את מה שכבר חשבנו, היא נבחנת גם ברגעים שבהם הם מחייבים אותנו לבחון מחדש את מחשבותינו, ואם איננו מסוגלים לעשות זאת, כדאי שנשאל את עצמנו מה בדיוק פירושה של התקשרות בעינינו.
בסופו של דבר, המאבק האמיתי אינו רק על חוק כזה או אחר, הוא גם על תודעתו של הבחור היושב היום בישיבה. האם הוא יודע מדוע הוא שם? האם הוא מבין את האחריות שהוטלה עליו? האם הוא יודע שהרבי ראה בלימודו עניין הנוגע לכלל ישראל? או שמא הוא מרגיש שעליו להתנצל בכל פעם שמישהו שואל אותו מדוע אינו מתגייס?
כמחנכים, אסור לנו להסתפק בכך שהבחור יישאר בישיבה מבחינה טכנית, עלינו להעניק לו את ההכרה הפנימית בערך תפקידו, שילמד מתוך אחריות, שיתפלל מתוך אחריות, שינצל את זמנו מתוך אחריות, ושיבין שאם לימוד התורה הוא חלק מהשמירה על עם ישראל, הרי שאין מקום לזלזול אפילו בשעה אחת.
זו אינה רק זכות - זו תביעה!
אינני יודע אם הדברים הללו יהיו מקובלים על כולם, ואינני טוען שכל שאלה מעשית נפתרת באמצעות ציטוט בודד, בלי ללמוד את הקשרו ואת יתר הוראות הרבי.
אבל דבר אחד ברור לי, לא ייתכן שנמשיך לדבר על רצונו של הרבי בלי להיות מוכנים להתמודד עם הדברים שאמר בפועל, לא ייתכן שנחנך להתקשרות, אך כאשר מגיעה סוגיה ציבורית רגישה נתייחס לשיחותיו כאילו הן רק חומר למחשבה, ולא ייתכן שנציג את לימוד התורה כערך עליון, אך ניכנע לתפיסה שלפיה דווקא עזיבת ספסלי בית המדרש היא תמיד הביטוי הנעלה ביותר של אחריות.
בשיחת ו' תשרי ה'תשכ"ח השתמש הרבי במושג "עריק" כדי להמחיש את חומרת נטישת התפקיד שהוטל על תלמיד הישיבה, ואני מבקש להשתמש בדברים הללו בראש ובראשונה כדי לעורר את עצמנו, האם אנו ממלאים את התפקיד שהרבי הטיל עלינו? האם אנו מחנכים את התמימים להבין את שליחותם? האם אנו מסוגלים לעמוד מול לחץ ציבורי ולהסביר באמונה ובביטחון את השקפתנו? והאם אנו מוכנים לומר את מה שאנו מאמינים בו, גם כאשר הדברים אינם זוכים למחיאות כפיים?
הגיעה העת להשמיע קול ברור, לא קול של שנאה, לא קול של זלזול באחרים, אלא קול של אמונה, של אחריות ושל התקשרות אמיתית לרבי.
הגיעה העת שראשי הישיבות, המשפיעים והמחנכים יעמדו בראש המערכה לחיזוק לימוד התורה, לא רק כלפי חוץ אלא בראש ובראשונה בתוך בתי המדרש.
והגיעה העת שכל תמים היושב בזאל ידע: אינך יושב כאן מפני שאין לך תפקיד אחר, אתה יושב כאן מפני שהוטלה עליך שליחות! שליחות הדורשת ממך את כל כוחותיך, את כל זמנך ואת כל מסירותך, שליחות שאינה נמדדת בכותרות העיתונים, אלא בדפי הגמרא, במאמרי החסידות, בתפילה, ביראת שמים ובהתקשרות לרבי.
אנו גאים בתורה, אנו גאים בחסידות, אנו גאים בישיבות הקדושות, אנו גאים בתלמידי התמימים המקדישים את שנות נעוריהם ללימוד התורה, ואיננו מתביישים לומר כי הרבי דורש מאיתנו ללמוד תורה! לא רק להעריך את לומדיה, לא רק לתמוך במוסדותיה, אלא לשבת וללמוד בפועל, בהתמדה ובשקידה.
וכשם שאנו תובעים שיכבדו את אורח חיינו, כך אנו תובעים מעצמנו להיות ראויים לו: לא נוותר על התורה! לא נוותר על הישיבות! לא נוותר על חינוך הדורות הבאים בדרך ישראל סבא! ולא נוותר על השליחות שהטילו עלינו רבותינו נשיאינו, ובראשם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו!
נוסיף ללמוד, נוסיף להתייגע, נוסיף להפיץ את אור התורה והחסידות ונוסיף ללכת בדרך שהתוו לנו רבותינו נשיאינו, כי התורה היא חיינו, ובה תלוי קיומנו, ומתוך אמונה בנצחיות התורה, מתוך התקשרות איתנה לרבי ומתוך אהבת ישראל אמיתית, נישא את דברי הנביא: עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א־ל!"
ונזכה לראות בקרוב ממש את קיום הייעוד: ומלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים, בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש!
מאפשרים לכם לקבל
