"כחרדית, אצביע למפלגה הכי חרדית, אך בתחושת תסכול"
עו"ד נחמה ציבין, מתייחסת בטור אישי חריף לסוגיה שעמדה במרכז מאבקו של הרבי במשך עשרות שנים: מיהו יהודי וחוק השבות.
דומה כי המוח האנושי, ובעיקר זה היהודי, עסוק תמידית בחיפוש: אחר תרופות למחלות סופניות, אחר הסטארטאפ העתידי, אחר הטרנד הבא, ובתקופת בחירות, גם אחרי המפלגה החרדית ביותר.
ובכן, בזמן שהמפלגות עצמן עסוקות השכם והערב בלזעוק "ראו כמה חרדית אני", ייתכן כי לא קיימת אפילו התשתית הבסיסית ביותר שתאפשר להן לטעון ולו "יהודית אני".
קחו כדוגמא את פסיקת בג"צ שהתפרסמה בשנת 2021, בנושא הגיור (בג"ץ מיום 3/2021/1 - דהן 11013/05) פסיקה שלא פחות משהיא הפסד ונזק עצום לעניין היהודי במדינת ישראל, היא גם מדגישה את מעמדן ומצבן העלוב של המפלגות הדתיות/החרדיות בכנסת.
שהרי בפעם הזאת לא חטא בית המשפט, לטעמי, בהתערבות יתר. הוא לא כפה את דעתו על בית המחוקקים ולא נטל לעצמו סמכויות. משך עשור וחצי בקירוב "התחנן" בית המשפט בפני הכנסת שתסדיר בחקיקה או בפשרה את הנושא, אבל זה פשוט לא קרה. ומשכך, פסק את מה שפסק.
האמת צריכה להיאמר: אני סבורה כי החקיקה וההסדרה הנ"ל לא התרחשו, פשוט מפני שהנושא הזה לא מספיק חשוב למפלגות החרדיות! כלומר, כמובן שזה כן מספיק חשוב עבורם כדי להתראיין ביום הפסיקה בכל תכנית ואתר, להביע זעזוע נורא על הפגיעה בעם ישראל ולאיים ב"מגילות יוחסין" שחיוניות כנראה כדי למנוע מצב כל-כך "שכיח" ו"מצוי" שבו בחור מישיבת פוניבז' יישא חיילת מאוקראינה שהתגיירה בגיור צבאי, אבל לא מספיק חשוב כדי להפוך את זה לנושא עקרוני. כזה שנאבקים עליו בכל אמצעי קואליציוני ואלקטורלי, כזה שמפילים עליו ממשלות. ששוברים בעטיו את כל הכלים.
נכון שלא היה רוב מובטח בסוגיה זו, לא בכנסת הזו וכנראה גם לא בבאות. אבל איפה המלחמה? איפה חובת הזעקה? איפה האיום באי-שיתוף פעולה פוליטי אם לא יקודם הנושא שלכל הדעות, הוא העקרוני ביותר מבחינת שמירת צביונה של המדינה כמדינה יהודית? ואם זה לא היה ברור עד עכשיו, אז הכוונה לסוגיית מיהו יהודי וחוק השבות.
התופעה הזו נוגעת במתח שקיים בין כפל התפקידים המסורתי שנוטלות על עצמן מפלגות מגזריות, ובמיוחד הדתיות והחרדיות. ככל מפלגה בישראל, הן גם מתיימרות לייצג את האינטרסים הישירים של ציבור בוחריהם, ובמקביל גם לייצג את העניין היהודי, ההלכתי והדתי. להיות לו לפה ולדאוג ליהדותה של המדינה.
ובכן, מסתבר שקשיי התפקידים אינם זהים. קל מאוד לסדר תקציב לאולפנה או לרשום פנימייה חרדית כזכאית לתקציב, אבל קשה פי אלף לנהל מאבק אידיאולוגי על עניין יהודי עקרוני.
היו שנים רבות בהן נשמר המתח הכפול הזה והמפלגות החרדיות והדתיות עמדו בו איכשהו בכבוד. אך ככל שגברו צרכי הקהילה והתרבו נבחרי הציבור, כך הלך ופחת עניינם של הנציגים ברעיון, בשליחות האמיתית, במנוע האידיאולוגי שבלעדיו יאבדו את זכות הקיום: שום חקיקה דתית משמעותית, שום מלחמה על מיהו יהודי, על שאלות של אופי וצביון, על כלל ישראל.
זוהי אכזבה מרה.
גם היום, בתור אישה חרדית, אמשיך להצביע למפלגה החרדית ביותר, בלי פשטלאך ובלי התחכמויות ולשכנע לכך גם אחרים. אבל אעשה זאת בתחושת תסכול קשה, ובתקווה גדולה שההתנהלות הזאת סוף סוף תשתנה.
אני בהחלט מצפה לראות כי מפלגה המציגה את עצמה כחרדית או דתית תפעל לייצג את היהדות ואת תורת ישראל, ורק אחר כך את הקהילות שהצביעו עבורה.
• כותבת המאמר, עו"ד נחמה ציבין, רעייתו של עורך הדין מרדכי ציבין, היא עורכת דין וחברה פעילה בתנועה להגינות שלטונית.
מאפשרים לכם לקבל
