הרב שמעון אייזנבך | יום י"ב חשוון ה׳תשפ״ז 23.10.2026
סיפורים מכלי ראשון | פרק 350

אחיי ורעיי, הגיע הזמן לשחרר!

יהיו מי שיאמרו שלפעמים שחרור המושכות מוביל לתקלות וכשלונות וחייבים לפקח על הכל בהקפדה יתירה אבל נסיון השנים ובחינה מדוקדקת של המפה הנרחבת של עולם השליחות הוכיחו בעליל מעל כל ספק שהשחרור וההעצמה של הצעירים הצליח מעל ומעבר למשוער | טורו השבועי של הרב שמעון אייזנבך, רב שכונת השחמון באילת
אחיי ורעיי, הגיע הזמן לשחרר!
הרי אילת | צילום רקע: אריה פרישמן, ארכיון COL

היום - י״ב בחשון - ימלאו ארבעים שנה לבואי אני וביתי לשליחות באילת (י״ב ר״ת יום בוא). גם אז זה היה ביום שישי. עלינו על מטוס בשדה התעופה בעטרות בירושלים כאשר מעבר לחלון הזכוכית חמי וחמותי נפנפו בידיהם לשלום בהתרגשות רבה. לאחר שעה קלה כבר נחתנו באילת עם תינוקת קטנה וכאן קיבל אותנו השליח הרב ישראל צבי גליצנשטיין ולקח אותנו לביתנו החדש.

וואהו, ארבעים שנה! חלפו ביעף והמחשבות נודדות אחורה ומסיירות להן לאורך עשרות השנים. תובנות רבות מכות בקודקוד, תובנות על השליחות באילת ולא פחות על עולם השליחות העולמי של הרבי נשיא דורנו המשלח.

את סיפורי השליחות המטלטלים באילת תוכלו לקרוא בין 349 הטורים שקדמו לטור זה ואעדיף היום לכתוב מעט על תובנות של שנת הארבעים.

בליקוטי דיבורים חלק א׳ עמ׳ 179 ישנו סיפור עמוק אותו כתב הרבי הקודם הריי״צ ששמע מפי אביו הרבי הרש״ב שאירע עם אביו הרבי מהר״ש:

הוא מספר כי כשהיה במרינבד, החליט לנסוע בחשאי לברדיצ׳וב דרך ורשה כדי לבקר באוהלו של הרב דברדיצ׳וב. תוך כדי ביקורו בברדיצ׳וב סייר הרבי מהר״ש בבתי הכנסת השונים שהיו שם והתרשם לטובה מיהודי המקום.   

ממשיך הרבי מהר״ש לספר: ״חשבתי כבר לחזור למלוני כדי להינפש, עד לשעת יציאת הרכבת היו עוד כמה שעות. לפתע נתקלתי בכמה יהודים זקנים, בעלי זקנים לבנים, הולכים, כשכנפי בגדיהם מופשלות, לבושים נעלים וגרביים - על אף שלא היה חם סוחבים חבית גדולה מלאה מים ומשוחחים ביניהם בלהט. הדבר עניין אותי, הכרתי באותם יהודים שאין הם שואבי מים סתם. בסמוך להם צעדו מספר אברכים צעירים, ומדי פעם רצו להחליף את הזקנים בנשיאת חבית המים, אלא שהזקנים סירבו. 

בהלכם כך כברת דרך ארוכה, נכנסו לסימטה צרה, ואחרי שעברו על פני כמה בתים, ראיתי שכמה יהודים זקנים עומדים לבושים בטליתות קטנות, שרווליהם מופשלים ומנקים את הריצפה והקירות כל זה עניין והפליא אותי.

נודע לי מיד שהמקום הוא בית כנסת של חסידי טאלנה. שוחחתי עם כמה יהודים מאלה שהביאו את המים. ומיד הרגשתי שהם יהודים תלמידי חכמים וחסידים מסורים. לשאלתי מה אירע? סיפרו לי שהם מחכים לביקורו של רבם שצריך להגיע לכאן מחר, ומשום כך הם מכינים את ה׳קלויז׳ שלהם שיהיה מוכן כראוי לקבלת פני אורח חשוב כזה.

מדוע - שאלתי אותם - הנכם עושים את העבודה בעצמכם ולא נותנים לאברכים לעשות זאת, הרי יש לחנך את האברכים בדרכי החסידות ועל זקני החסידים למסור את נפשם על חינוכם של האברכים? מדוע

ענו לי זקני החסידים:

רוצים אנו במלאכים בריאים שיהיו לעזר למליצי היושר בשעת התקיעות.

הרב הקדוש מברדיצ'וב - סיפר אחד הזקנים - אמר על מה שאחרי ה"יהי רצון" של תקיעת שופר, בו נמנים המלאכים היוצאים מן השופר, מן התקיעה שברים תרועה תקיעה, ואחרי זה נאמר שם "ומן קשר"ק", והרב מברדיצ'וב אמר על כך:

אב חנון, אב רחום, באם המלאכים שיצאו מן השופר שתקע לוי יצחק בן שרה, מלאכים חלשים, יבואו נא המלאכים הקדושים והבריאים שנבראו מעבודתם ויגיעתם של בני ישראל לפני פסח, ממה שביצעו בכלים את העבודות של קראצען, שאבען, רייבען, קשרן, (קרצוף, שפשוף, גירוד והכשרה), לכבוד פסח לשם הידור מצוה.

אנחנו - אומר הזקן - עושים הכל למען שמו יתברך ולמען עבדו הקדוש, הרבי שלנו שיהיה בריא.

בהתבונני בחסידים אלה, עשה עלי אירוע זה רושם טוב מאד. כשעמדתי לעזוב את המקום, הבחנתי בבאר מים הנמצא ליד הקלויז, ושאלתי את הזקנים מדוע הביאו את המים ממקום רחוק, בשעה שליד ביתם נמצא באר?

ענה לי אחד הזקנים, שר' ברוך יאסעל אחד מעשירי חסידי טאלנה ביקש והבטיח שבאם יקחו מים מן הבאר שלו לשימוש לכל ההכנות לבואו של הרבי וכן לשימוש ביום הביקור הראשון של הרבי, יעשה הוא על חשבונו את הסעודה הגדולה הראשונה עבור כל החסידים.

עד כמה – אומר לי אבי – עשה כל האירוע הזה רושם על אבי, הרבי מוהרייש, אפשר לראות מכך שבשעה שסיפר את המאורע סיפר ודייק בכל פרטיו, וסיים:

כאן רואים במוחש אילו כוחות המשיך הבעש"ט הן במשפיעים, כלומר ברביים, והן במקבלים, כלומר בחסידים, שהמקבלים והמשפיעים יכשירו את העולם לקראת ביאת המשיח בב"א.

כשסיים אבי לספר, התבונן ושתק משך זמן, ולאחר מכן אמר: תשובתו של החסיד הזקן על השאלה מדוע עשו זאת בעצמם ולא על ידי אנשים שכירים היא תשובה טובה. ברם, על השאלה מדוע לא מסרו את העבודה לידי האברכים לא ענו. שכן, מסירות נפש כזו להניח את עצמו בשביל איזה אברך פועלת רק חסידות חב"ד".

מכאן ממשיכה השיחה בלקוטי דיבורים ומבארת באריכות את גודל מעלת וחשיבות ההדרכה של הזקנים אל הצעירים ובין היתר נכתב שם שצריך להרגיש את מעלתו של הזולת תוך הבנה שיש לאדם להפקיר את עצמו כדי לקרב את הזולת וכדאי למסור את הנפש על כך!

ועוד ציטוט: "כדי להדריך אברך בדרכי החסידות צריכים למסור את הנפש באותה מדה שצריכים למסור את הנפש כדי להציל את כלל ישראל״.

כדי לא להלאות את קוראיי לא אעתיק את השיחה כולה במלואה אבל ממליץ לכולם לעיין שם בשורות המטלטלות הללו והתובנה שלי מהשיחה הזו לדורנו אנו הוא בשתיים:

א) לתת לשלוחים הצעירים חופשיות יתר ולא לבלום או להגביל את היוזמות שלהם. תנו להם להגשים חזון ולממש חלומות וגם אם הם טועים הרי ידועה האימרה שמי שלא טועה גם לא עושה.

אם בשנים קדמוניות העולם התקדם באיטיות הרי שבשנים העכשויות ההתקדמות היא מואצת ביותר ורק הצעירים יידעו לפעול אל נכון מול הטכנולוגיה המתחדשת חדשים לבקרים.

ב) לתדרך אותם ולבנות אותם להיות שלוחים מוצלחים. לצערנו הרב טבעו של עולם הוא שכל שליח חושש משליח נוסף מוצלח בסביבתו. הנימוקים לחסום אותו הם בודאי נימוקים והסברים הנשלפים מתורת הרבי וה׳קלוגינק׳ער׳ תמיד ימצא את הכללים שנקבעו זה עידן ועידנים שאסור לסור מהם כמלוא נימא וכו׳ וכו׳

אחיי ורעיי. הגיע הזמן לשחרר. נסיון השנים מלמד שכל מי שהחזיק את המפתחות והקודים קרוב לחזהו לא הגיע ליעדים מבורכים. הלב מתרסק אל מול מקומות שבהם אזקו את ידיהם של שלוחים וגם עסקנים בעלי מרץ שרצו בכל מאודם לפתח, לייצר ולהגדיל תורה ולהאדירה ורק בגלל שהממונה מעליהם סבל מ׳חרדות׳ וחששות שונים ומשונים, ייבשו אותם שנים רבות.

אפשר היה להמחיש זאת בדוגמאות רבות אין ספור אך הרי אמרו חז״ל שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים.

דוגמא אחת מני אלף מבלי סימני זיהוי:  בעיר די מרכזית ומכובדת בישראל פעל השליח הוותיק בריכוזיות יותר והעיר דשדשה עשרות שנים במקום. בא׳ הימים בנו של השליח חלה במחלה נוראה והיה צריך לטפל בו בחוץ לארץ ולשהות לצידו חודשים רבים עד לסיום הניתוחים.

בתחילה הוא ניסה לנהל את עירו בשלט רחוק אבל עד מהרה הוא הבין שהדבר לא יצלח והוא החל לשחרר סמכויות לכמה וכמה מהשלוחים שתחתיו וראה זה פלא, כאשר חזר לעירו עם בנו שהבריא בסייעתא דשמיא וראה את הפריחה האדירה שנעשתה בהעדרו הוא הבין שהוא אינו חוזר להתנהלותו הקודמת ועודד את הצעירים להמשיך לפעול בכל הכוח גם אם הם מתנהלים במנותק ממנו.

יהיו מי שיאמרו שלפעמים שחרור המושכות מוביל לתקלות וכשלונות וחייבים לפקח על הכל בהקפדה יתירה אבל נסיון השנים ובחינה מדוקדקת של המפה הנרחבת של עולם השליחות הוכיחו בעליל מעל כל ספק שהשחרור וההעצמה של הצעירים הצליח מעל ומעבר למשוער ואם הם לוו בתקלות וכשלונות של חוסר הנסיון הם התגמדו והתבטלו בשישים אל מול ההצלחות המפתיעות.

רבנים, שלוחים, עסקנים, שחררו! 

ותבוא עליכם ברכת טוב!

הוסף תגובה
הוסף תגובה
0 תגובות