הברכה שמחכה למילים שלך / יוסי אליטוב
אנחנו עומדים מול חבר ומברכים אותו ברפואה. אין בידינו לרפא אותו. אנחנו מאחלים לו פרנסה טובה, אף שאין בידינו לפרנס אותו. ובכל זאת, אנחנו נותנים לו דבר. התורה מייחסת לנתינה הזאת חשיבות כה גדולה, עד שהיא מבטיחה למברך ברכה משלו: ״וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ״. מה טמון במילים שאנחנו אומרים לחברנו?
ברכות מלוות את חיינו. בפגישה ובפרידה, בשמחה ובשעת קושי, הן יוצאות מפינו כמעט מאליהן. לעיתים דווקא ההרגל מסתיר מאיתנו את הפלא: כיצד אנחנו יכולים להעניק לזולת דבר שמקורו אצל הקב״ה?
כדי להבין זאת צריך לחזור אל אברהם, בראשית הדרך. הוא מצטווה לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, ובפתח המסע ניתנות לו שבע ברכות: ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל״, ״וַאֲבָרֶכְךָ״, ״וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ״, ״וֶהְיֵה בְּרָכָה״, ״וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ״, ״וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר״, ״וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״. הברכות מקיפות את חייו, את זרעו ואת מה שיישאר ממנו בעולם.
ב׳ הברכות נמסרו בידינו
ובתוכן מופיעות שתי מילים שמשנות את מקומו של אברהם: ״וֶהְיֵה בְּרָכָה״. רש״י מבאר שהברכות נמסרו בידו. עד עכשיו הקב״ה בירך את אדם ואת נח; מעתה אברהם יברך את אשר יחפוץ. בלשון המדרש: ״הרי הברכות מסורות לך״.
מעתה אברהם יכול להמשיך ברכה לאחרים. השפע בא מן הקב״ה, והוא שנתן לאברהם את האפשרות להעניק ממנו. בכל ברכה שאברהם אומר הוא משתמש במתנה שקיבל מאת הבורא. כאן מונח יסוד הכוח לברך: מקור הברכה עצמו העניק מקום גם למילים שלנו.
הכוח לברך נקשר אצל אברהם גם לאופן שבו הוא מביט בזולת. במסכת אבות (ה, יט) נמנית עין טובה בין מידותיהם של תלמידי אברהם אבינו. מי שנמסר לו הכוח לברך הוא גם מי שתלמידיו ניכרים בנדיבות מבטם. בעקבותיו, כל יהודי יכול להעניק לחברו גם את הנתינה הזאת: לברך אותו, לרצות בטובתו ולבקש שתשרה עליו ברכה. העין הטובה היא המקום שממנו הברכה יוצאת.
ג׳ טוב עין — יברך ויבורך
אותה עין טובה מחברת בין הנתינה לזולת ובין הברכה החוזרת אל הנותן. שלמה המלך אומר: ״טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל״. בקריאה הפשוטה, הפסוק מתאר נדיב לב ומבטיח לו שכר. הוא רואה את מחסורו של הזולת, נותן לו מלחמו, ובזכות הנתינה זוכה בעצמו לברכה. טוב העין הוא כאן המתברך.
אבל המילה ״יְבֹרָךְ״ כתובה בלי האות ו׳: ״יברך״. אותן אותיות מאפשרות לקרוא בה גם ״יְבָרֵךְ״. חז״ל במסכת סוטה (לח ע״ב) דורשים: ״אל תקרי יבורך אלא יברך״, ולומדים שאין נותנים כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין. בקריאה הזאת, טוב העין הוא המברך. מי שהפסוק מבטיח לו ברכה הוא גם מי שראוי למסור לידו את הברכה.
שתי הקריאות נפגשות באותה נדיבות. טוב העין רואה את מחסורו של הזולת ונותן לו מלחמו; הוא רואה את הצורך שלו בברכה ומבקש עבורו טוב. היד נותנת מן המצוי בה, והפה מעניק את הברכה שביכולתו לומר. בשתי הנתינות מתגלה העין הטובה.
מכאן עומק החיבור בין ״יְבָרֵךְ״ ל״יְבֹרָךְ״: טוב העין מברך את חברו, ובזכות הברכה שהוא מעניק הוא עצמו מתברך. הנתינה הרוחנית נכללת באותה מידה שהפסוק משבח. הלחם ניתן מידו, הברכה יוצאת מפיו, ובשניהם הוא נותן לזולתו. כאן פוגש הפסוק במשלי את הבטחת הקב״ה לאברהם: ״וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ״.
המברך עומד אפוא משני עבריה של הברכה. ב״יְבָרֵךְ״ הוא פונה אל חברו ומעניק לו; ב״יְבֹרָךְ״ הוא זוכה בעצמו לברכה. הנתינה קושרת בין השניים. העין הטובה שהביאה אותו לבקש טוב לחברו היא גם הזכות שבגללה הוא מתברך. וכך, גם כשהמתנה היא רוחנית, נשמר עומקו הפשוט של הפסוק: הנותן מיטיב עם זולתו, והקב״ה מברך אותו.
זהו החיבור שעליו עומדים שני הפסוקים: ״טוֹב עַיִן״ מתאר את מידתו של הנותן ואת הברכה שהוא מעניק; ״וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ״ מבטיח את הברכה הניתנת לו מאת הקב״ה. מכאן גם המשקל שניתן לברכות הפשוטות שאנחנו מחליפים בינינו. ״יום טוב״, ״בהצלחה״ ו״מזל טוב״ הן מילים של ברכה, וגם בהן אנחנו מבקשים טוב זה לזה.
ד׳ חסד הנעשה במילים
אלא שהמברך נפרד מחברו, ופעמים רבות אינו יודע עוד מה עלה בגורל מילותיו. האם גם ברכה שפירותיה נסתרים ממנו נחשבת לנתינה?
עצם הבקשה על טובתו של החבר היא כבר מעשה של חסד. כך מגדיר בעל ה״פלא יועץ״ את הברכה: גמילות חסד. המברך מבקש רפואה לחברו, הצלחה בפרנסתו ונחת מילדיו. גם כשאינו יודע אם דבריו עשו פירות, יש במעשהו חסד עם הזולת ונחת רוח לפני הקב״ה. זהו הביטוי המעשי לעין הטובה: גם כשאין בידינו לראות מה פעלה הברכה, יש בידינו להעניק אותה.
לברכה יש אפוא ערך גם כשהתוצאה נעלמת מעינינו. ייתכן שהשעה היא עת רצון והדברים יעשו פירות; וגם אם לא עשו פירות, המברך גמל חסד עם חברו וגרם נחת רוח ליוצרו. איננו נדרשים לדעת את תוצאות הברכה כדי להעניק אותה. האפשרות שתתקיים מעוררת לברך, והחסד שבאמירתה מעניק ערך למעשה גם כשקיומה אינו נראה לעינינו.
ה׳ לברך מתוך אהבה
העין הטובה מעניקה לברכה את הלב שממנו היא יוצאת. אבל האם החיבה שבין המברך למתברך נוגעת גם לכוחה של הברכה להתקיים?
בברכת כהנים החיבה הזאת היא חלק מן המעמד. הזוהר הקדוש בפרשת נשא (חלק ג, קמז ע״ב) מדגיש את האהבה שבין הכהן לעם, ומביא את הפסוק ״טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ״. הכהן המברך בעין טובה, אומר הזוהר הקדוש, ברכתו מתקיימת. האהבה והעין הטובה נוגעות אפוא לכוחה של הברכה עצמה.
ומאותה ברכה זוכים גם הכהנים עצמם להתברך. הזוהר הקדוש קושר זאת להבטחת ״וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ״: הם מברכים את העם, והקב״ה מברך אותם. שני הפסוקים המלווים אותנו נפגשים כאן במעשה אחד. המברך פונה אל העם בחיבה ובעין טובה; הקב״ה פונה אליו בברכה.
לב טוב נדרש מן המברך. אך האם נדרשת ממנו גם גדולה? מה ערכה של ברכה מפי יהודי פשוט?
ו׳ הברכה שלא ציפינו לה
ברכה מפי גדול בתורה אנחנו יודעים לשמור. מקשיבים לכל מילה, זוכרים את המעמד, ולעיתים נושאים אותו עמנו שנים. ברכתו של יהודי פשוט עלולה להיבלע בשיחה. הוא בירך, אנחנו הודינו, וכבר פנינו לעיסוק הבא. מי יודע מה החמצנו ברגע הזה.
גם הברכה שנבלעת בשיחה ראויה שנעצור בשבילה. זו אזהרת חז״ל: ״אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך״.
אפילו גדולי הדור יכולים לקבל ברכה ממי שקטן מהם. במסכת מגילה מובאות ברכותיהם של ארונה לדוד ושל דריוש לדניאל. ארונה בירך שה׳ ירצה את דוד; דריוש בירך שאלוקיו של דניאל, שאותו הוא עובד תמיד, יציל אותו. הגמרא מדגישה ששני גדולי הדור התברכו מפי הדיוטות, והברכות התקיימו בהם.
דוד אינו זקוק לארונה שילמד אותו להתפלל. דניאל אינו זקוק לדריוש שילמד אותו להאמין. ובכל זאת, הגמרא טורחת לספר ששניהם קיבלו מהם ברכה, ושהברכה התקיימה. גדולתו של המתברך אינה מבטלת את מה שיכול המברך להעניק לו.
ז׳ מי נותן לברכה כוח
אם גדולתו של המתברך אינה מבטלת את ערכה של הברכה, מה קורה כשמעלתו של המברך עצמו מעוררת ספק? הרמב״ם דן בשאלה הזאת בהלכות ברכת כהנים: כהן שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות, אך אין בו אחד הדברים הפוסלים לנשיאת כפיים, מצווה לברך. כאן מתעוררת מאליה השאלה: מה תועיל ברכתו של כהן זה?
תשובתו היא: ״שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא״. הכהנים עושים את המצווה שנצטוו בה, והקב״ה מברך את ישראל ברחמיו (הלכות תפילה וברכת כהנים טו, ו–ז). הכהן אינו נדרש להעניק לעם מכוחו הפרטי את כל מה שהוא מבקש עבורו. כוח הברכה בא ממי שציווה אותו לברך.
ההבחנה הזאת מחזירה אותנו אל מקור הכוח לברך. אף שדברי הרמב״ם נאמרו על מצוות ברכת כהנים, הם מאירים גם את השאלה שלנו. לפעמים אנחנו עסוקים כל כך במעלתו של מי שעומד מולנו, עד שאנחנו שוכחים מי נותן לברכתו את כוחה. המילים יוצאות מפיו; קיומן מסור לקב״ה.
איננו יודעים תמיד מה כוחו של המברך, ואיננו יודעים מה כוחה של השעה. לכן אין לנו רשות למהר ולפטור את ברכתו. לפעמים הברכה מגיעה מפה שלא ציפינו לקבל ממנו דבר.
וגם לשעה יש חלק בברכה. אפשר לומר מילים פשוטות, בלי לדעת איזו שעה נפתחה לפנינו.
ח׳ שעה של ידידות
איננו יודעים מתי נפתחת עת רצון. דווקא משום כך, אין סיבה להמתין לשעה שנדע לזהות בוודאות. ה״פלא יועץ״ מעורר להשתדל תמיד לברך את ישראל, שמא תהיה זו עת רצון והדברים יעשו פירות. כמה תקווה מונחת במילה ״שמא״. אם ייתכן שזו השעה, כיצד נניח לה לחלוף בלי ברכה?
ברכה הנאמרת מתוך ידידות, שמחה ולב אוהב מקבלת מעלה מיוחדת. המברך שמח בשמחת חברו ורוצה בטובתו, והחיבה מקבלת קול.
זה אחד הטעמים להתכנסות ביום הולדת, להתוועדות ולברכות באירועי שמחה. בני המשפחה והחברים נאספים, וכל אחד מוסיף את ברכתו לבעל השמחה. הבקשות מצטרפות זו לזו: בריאות, נחת, הצלחה ושנים טובות.
המילים מוכרות עד מאוד, והבקשות שבתוכן נוגעות בעומק החיים. כשאנחנו מאחלים לחבר בריאות, אנחנו מבקשים על כל יומו ועל כל לילו. כשאנחנו מאחלים לו נחת מילדיו, אנחנו נוגעים בתקווה המלווה אותו שנים. כמה חיים נכנסים בברכה קצרה אחת.
אחר כך נפרדים. כל אחד חוזר לביתו, והשמחה נעשית זיכרון. הברכות כבר נאמרו, ואיש מן הנוכחים אינו יודע איזו מהן נאמרה בעת רצון.
ט׳ המקום שניתן לנו
עד כאן התברר מה מעניק לברכה את כוחה. ועדיין השאלה עומדת: מדוע הקב״ה חפץ בברכות שלנו? הוא מכיר את חסרונו של חברנו עוד לפני שסיפר לנו עליו. כל הטוב שאנחנו מבקשים עבורו מצוי בידיו. מה הוא מבקש לתת למילים שלנו?
מקור הברכה נשאר אצל הקב״ה, והוא עצמו חפץ שנברך זה את זה. את שני הדברים הללו מעמיד רבנו בחיי זה לצד זה, בראש פרשת וזאת הברכה: כל המתברך מתברך מברכותיו של הקב״ה, והקב״ה חפץ בברכת בני אדם. הוא מתאר את הברכה כקיום העולם ואת מסירתה לאברהם; אחריו מברך יצחק את יעקב, יעקב את בניו ומשה את ישראל.
זה המקום שהבורא בחר לתת לנו בהמשכת הברכה. כוחו של המברך בא מרצונו של הקב״ה שכך יהיה. המילים שלנו חשובות לפניו מפני שהוא חפץ בהן.
י׳ ברכה למברכים
בברכת כהנים הרצון הזה מקבל ביטוי מפורש: הכהנים מברכים את העם, והקב״ה נותן את הבטחתו לברכתם. ומתוך ברכת העם חוזר המבט גם אל המברכים עצמם.
בסיום ברכת כהנים נאמר: ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם״. את מי הקב״ה מבטיח לברך — את העם או את הכהנים שבירכו אותו? בשאלה הזאת דנה הגמרא בחולין (מט ע״א). רבי ישמעאל מפרש: הכהנים מברכים את ישראל, והקב״ה מברך את הכהנים. רבי עקיבא מפרש שההבטחה מתייחסת לישראל: הכהנים מברכים אותם, והקב״ה מסכים על ידם.
ומניין, לדעת רבי עקיבא, שגם הכהנים מתברכים? מן ההבטחה שנאמרה לאברהם: ״וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ״. המחלוקת בפירוש הפסוק מבליטה שתי ברכות: זו המגיעה אל העם, וזו המגיעה אל מי שבירך אותו. שתיהן באות מן הקב״ה, ובשתיהן יש משמעות למעשהו של המברך.
הביטוי ״מסכים על ידם״ מעניק למעשה האנושי את מקומו המדויק. הכהנים נושאים את כפיהם ואומרים את הברכה שנצטוו לומר, והקב״ה מסכים לברכתם. בתוך מעשה שכולו תלוי ברצון הבורא, הוא עצמו מצווה על הכהנים לפעול.
י״א העבודה שמעוררת ברכה
תורת החסידות מבארת כיצד תפילתנו ועבודת ה׳ שלנו כאן, בעולם הזה, מעוררות שפע וברכה מלמעלה.
האפשרות לעורר ברכה מלמטה רמוזה כבר בהבטחה שניתנה לאברהם: ״וֶהְיֵה בְּרָכָה״. רבי לוי יצחק מברדיטשוב מבאר ב״קדושת לוי״ את הדברים באמצעות סדר אותיות שם הוי״ה. שתי האותיות הראשונות רומזות לקב״ה, ושתי האחרונות לישראל. הסדר מבטא שפע הנמשך מלמעלה למטה. עם אברהם מופיעה גם התעוררות מלמטה: עבודתו מעוררת שפע עליון.
המילה ״והיה״ רומזת לתנועה הזאת, שכן שתי האותיות האחרונות של השם קודמות בה לראשונות. אברהם עובד את בוראו, ועבודתו פועלת למעלה. הברכה נמשכת גם בעקבות ההתעוררות שבאה ממנו.
כמה משמעות מעניקה ההבטחה הזאת לחייו של אברהם. תפילתו ועבודתו כאן, בעולם, פועלות בהמשכת הטוב מן השמים. הקב״ה נתן לעבודתו כוח לעורר.
אברהם קיבל כוח לברך. ומה קורה למי שמבקש לברך אותו? כאן ממתינה הפתעה בסדר המילים של הפסוק.
י״ב עוד לפני שבירכת
סדר המילים ״וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ״ דורש התבוננות. ברכת הקב״ה מופיעה לפני ברכת המברך. בהמשך הפסוק הסדר הפוך: ״וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר״. תחילה נשמעת הקללה, ואחר כך בא המענה מן השמים. מדוע בברכה הקב״ה מקדים?
הקדמת הברכה נועדה לתת כוח למי שעומד לברך. כך מבאר אור החיים הקדוש: הקב״ה מברך את מי שעתיד לברך את אברהם עוד לפני שאמר את ברכתו, ״כדי שתתקיים ברכתם לאברהם״.
הקב״ה מקדים לברך את המברך כדי שברכתו לאברהם תתקיים. עוד לפני שהמברך פתח את פיו, ניתנה לו ברכה שתעניק כוח למילותיו.
כדי להשפיע לאחר, המברך מתמלא תחילה בברכה בעצמו. ה״כלי יקר״ מקרב זאת באמצעות תמונה של כלי מלא: תחילה המברך מתמלא בברכת ה׳, וממנה הוא משפיע לאחר. אור החיים הקדוש מדגיש את קיום הברכה; ה״כלי יקר״ מתאר את קבלת השפע המאפשרת להעניק ממנו.
וגם הרצון לברך מקדים את המילים. לפני שהברכה נאמרת בפה, היא כבר עולה כמחשבה בלב. בביאור נוסף מסביר ה״כלי יקר״ שמכיוון שמחשבה טובה מצטרפת למעשה, הקב״ה מברך את המברך על מחשבתו עוד לפני שנאמרו הדברים. מחשבה רעה, לעומת זאת, אינה מצטרפת למעשה; לכן בקללה נזכר תחילה המעשה ורק אחריו המענה.
החבר עדיין לא שמע דבר. הברכה עודנה מחשבה בלב, רצון טוב שטרם נאמר. אבל לפני הקב״ה הרצון הזה כבר גלוי, וכבר יש בו מחשבה טובה הראויה לברכה.
המברך פונה להעניק ברכה, ומגלה שברכת שמים הקדימה אותו. עוד לפני שפתח את פיו, הוא עצמו כבר התברך.
אלא שכל זה נאמר לאברהם. כיצד מגיעה ההבטחה עד אלינו, אל הברכה שיהודי מעניק לחברו היום? התשובה מחכה גם ליד שולחן הסעודה.
י״ג ואברכה מברכיך — גם אותך
בעל הבית פותח את דלתו, מושיב את אורחו ונותן לו מסעודתו. עכשיו, בסיום הארוחה, מגיע תורו של האורח לתת. הוא מברך את האיש שפתח בפניו את ביתו.
האירוח מסתיים, אבל הבקשה על טובתו של המארח נוגעת גם לימים שיבואו. הגמרא אומרת שהאורח מברך כדי שיברך את בעל הבית. הוא מבקש שמארחו לא יבוש ולא ייכלם, שנכסיו יצליחו ושלא יזדמן לפניו דבר חטא ועוון. הברכה נוגעת לכבודו, לפרנסתו ולחייו הרוחניים.
הסעודה הייתה מעשה של שעה. הברכה מקיפה חיים שלמים.
כיצד מגיעה ההבטחה שנאמרה לאברהם אל שולחן הסעודה שלנו? אדמו״ר הזקן, בהלכות ברכת המזון, קושר את ברכת בעל הבית ל״וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ״. המארח הוא מזרעו של אברהם, והמברך אותו נכלל בהבטחה. ברכת האורח נעשית ביטוי מעשי לאותו מהלך: יהודי מיטיב עם חברו, חברו מברך אותו, והמברך זוכה בעצמו לברכה.
בעל הבית נתן מן המצוי בביתו; האורח פונה אל מי שהכול מצוי בידו. והקב״ה מבטיח לברך גם את המברך.
י״ד הטוב שביקשת לחברך
והברכה החוזרת אל המברך נוגעת בדיוק בטוב שביקש עבור חברו.
מי שביקש טוב עבור חברו מתברך באותו עניין עצמו. את הפרט הזה הדגיש הרבי מליובאוויטש: הברכה החוזרת אל המברך קשורה לתוכן הברכה שהעניק. ההבטחה ״וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ״ נוגעת אפוא גם לפרטיה של הברכה האנושית.
מכאן גם המשקל שניתן לתשובה למי ששלח ברכה. הרבי מליובאוויטש הרבה להודות למברכים ולהשיב להם בברכה, והדגיש הן את הכרת הטוב כלפיהם והן את העין הטובה שהתבטאה בדבריהם. מי ששלח ברכה כבר עשה מעשה של נתינה, והוא עצמו ראוי לברכה. כאן חוזרות שתי הקריאות ונפגשות: טוב העין מברך, וטוב העין מתברך.
הטוב שביקשת לחברך נוגע אפוא גם לך. כעת אפשר להקשיב שוב למילה הפותחת את ההבטחה: מי הוא שיברך אותך?
ט״ו הקב״ה בעצמו מברך
״וַאֲבָרֲכָה״. הקב״ה נוטל את הברכה הזאת על עצמו. הוא יהיה המברך.
במילה הזאת נאמר מי יהיה המברך. על ההבדל בינה לבין הלשון ״מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ״ עומד הרבי מליובאוויטש: ההבטחה שהמברך יהיה מבורך יכולה להתקיים באמצעות ברכה הנמסרת לו גם על ידי אחרים. במילה ״וַאֲבָרֲכָה״ נאמר דבר מפורש יותר: הקב״ה בכבודו ובעצמו הוא שיברך.
הבחנה זו נשענת על דברי המדרש בבראשית רבה (לט, יא), כפי שנתבארו בשיחת הרבי: הברכה באה מאת הקב״ה עצמו, ולא באמצעות מלאך או שליח. כל אחד מברך את חברו כפי כוחו, ומי שמשיב לו ברכה הוא מקור הברכות. זהו החידוש המיוחד שבהבטחה למברך.
מכאן נשמעות מחדש המילים ״טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ״. המברך הביט בחברו בעין טובה וביקש עבורו ברכה; הקב״ה בעצמו מברך אותו. המעשה האנושי עשוי להימשך רגע אחד, ואילו הברכה המובטחת לעושהו נמשכת ממקור הברכות אל ענייניו הרוחניים והגשמיים.
לכך מצטרפת מעלת התוספת הבאה מהקב״ה: ״תוספתו מרובה על העיקר״. הברכה שהמברך מקבל אינה מוגבלת למידת הברכה האנושית שהעניק. המקור מדגיש שהשפע נמשך עד למטה, בעניינים הרוחניים ובעניינים הגשמיים גם יחד. ההבטחה העליונה נוגעת לחייו של המברך כאן, בעולם הזה.
ט״ז מן המקור אל החיים
החולה המבקש רפואה זקוק לה בחייו ממש. המבקש פרנסה צריך להביא לחם לביתו. כיצד מגיע השפע ממקורו העליון עד לשם? גם הדרך הזאת כלולה בעניינה של הברכה.
הברכה מבקשת להמשיך את השפע עד למקום שבו הוא נחוץ. אדמו״ר הזקן מבאר ב״תורה אור״ שעניינה הוא המשכת שפע ממקור החיים העליון עד לגילוי בעולם. לכן בקשת רפואה או פרנסה נוגעת גם בשאלה עמוקה יותר: כיצד מגיע הטוב האלוקי אל המקבל, בתוך מציאות חייו.
נוסח הברכה מתאר את הדרך הזאת. ״ברוך״ מבטא המשכה מן המקור; ״אתה״ מבטא גילוי. אותיות שם הוי״ה רומזות לשלבי ההמשכה, עד לאמירת ״מלך העולם״: השפע מגיע עד לחיים עצמם.
כאן מצטרפים שני הביאורים החסידיים. ב״קדושת לוי״ מתבאר כיצד עבודתנו מעוררת שפע למעלה; ב״תורה אור״ מתבארת המשכתו עד למטה. עבודתנו מקבלת משמעות למעלה, והברכה העליונה מגיעה עד לצרכינו כאן.
גובהו של המקור אינו מרחיק את הברכה מן החיים. הוא מעניק לה את כוחה להגיע אליהם.
אבל בדרך מן הרצון הטוב אל הברכה המתגלה בחיים נותר עוד צעד אחד: לפתוח את הפה.
י״ז לתת לברכה קול
הקב״ה הרי יודע גם את מה שלא אמרנו. אם הוא מברך כבר על המחשבה, מה יוסיפו המילים?
המחשבה והדיבור פועלים בשני שלבים. המחשבה הטובה מזכה את המברך בברכה; הוצאת הברכה בפה פועלת בהמשכתה ובגילויה. לרצון שבלב יש ערך, וגם למילים הנאמרות יש פעולה משלהן. את כוחה של האמירה אפשר לראות גם בשעה שדבר תורה יוצא מן המחשבה אל הפה.
גם בדברי תורה, הוצאת הדברים בפה מוסיפה על עצם הבנתם. אדמו״ר הזקן מספר על מורו שהיה אומר בפיו את ההשגה שנפלה לו, גם כאשר השומעים לא הבינו אותה, כדי להמשיכה בעולם. האמירה פועלת גם מעבר למסירת התוכן לשומע: הוצאת הדברים בפה ממשיכה אותם לידי גילוי.
על יסוד זה מבאר הרבי מליובאוויטש את חשיבותה של הברכה הנאמרת בפועל. גם כאשר הברכה כבר מובטחת, הדיבור מוסיף בהמשכתה ובהשפעתה.
מכאן החשיבות לתת לטוב הזה קול. לרצות בטובתו של חברנו, וגם לומר לו את הברכה. באהבה, בשמחה, מתוך הכרה שהדיבור ניתן לנו כדי לפעול בו.
אבל אם האמירה מוסיפה גם על ברכה שכבר הובטחה, מתעוררת שאלה מפתיעה: האם גם מי שהקב״ה עצמו הבטיח לברכו עדיין ממתין לברכה מפיו של חברו?
י״ח שתי המילים החסרות
השאלה הזאת עולה מתוך מעשה שבו הברכה התקיימה במלואה, ובכל זאת נותרה למברך בקשה. רב הונא עמד לפני רב כשהוא חגור בחגורה פשוטה. רב שאל לפשר הדבר, ורב הונא סיפר שמשכן את אבנטו כדי לקנות יין לקידוש. רב בירך אותו שיזכה להיות מכוסה בבגדי משי.
לימים, בעת נישואי רבה בנו, התקיימה הברכה. רב הונא שכב על מיטה, ובנותיו וכלותיו הניחו עליו את בגדי המשי שלהן עד שהתכסה בהם.
כששמע רב על כך, הקפיד. מדוע, שאל את רב הונא, בשעה שבירכתי אותך לא אמרת לי ״וכן למר״?
גם אתה תזכה לברכה.
לכאורה, רב היה האחרון שצריך להמתין למילים האלה. הרי הוא בירך את רב הונא, ועל המברך נאמר ״וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ״. הקב״ה עצמו הבטיח לברכו. מה עוד יכולה ברכתו של רב הונא להוסיף?
הברכה של רב כבר התקיימה. הוא בירך, רב הונא זכה בבגדי המשי, והבטחת הקב״ה למברך עומדת בתוקפה. ובכל זאת, שתי מילים חסרו לרב. הוא ציפה שתלמידו ישיב לו ברכה. גם מי שברכת שמים כבר הובטחה לו יכול לקבל תוספת ברכה מפיו של חברו.
י״ט ברכה מוסיפה ברכה
התשובה מחזירה אותנו אל שני דברים שכבר פגשנו: השעה שבה נאמרת הברכה, וכוחן של המילים להוסיף עליה.
ייתכן שאותה שעה הייתה עת רצון. כך מסביר רש״י: אילו רב הונא היה משיב ברכה באותה שעה, ייתכן שהייתה מתקיימת גם ברב.
ואולי הברכות ההדדיות עצמן מעניקות לשעה את מעלתה. הרבי מליובאוויטש מעמיק במילה ״אולי״: עצם העובדה שבני ישראל מברכים זה את זה גורמת נחת רוח למעלה. לכן האפשרות שזו עת רצון קרובה לוודאי.
מכאן מתברר שברכת רב הונא הייתה מוסיפה על הברכה שכבר הובטחה לרב. הבטחת הקב״ה עומדת במקומה, וגם לברכתו של רב הונא יש מקום. אמירת ״וכן למר״ ממשיכה תוספת ברכה.
ברכה שקיבלנו פותחת אפוא גם לנו אפשרות לתת. לכן הרבי מדגיש את החובה ואת הזכות הנעימה להודות למברך ולהשיב לו ברכה. מישהו בירך אותנו, וכבר נתן לנו דבר. באותו רגע ממש נפתחת גם בפנינו האפשרות לתת לו. שתי מילים, ולברכה יש המשך.
כ׳ הברכה שבידינו לתת
בסופו של המסע אני חוזר אל המילים של יום רגיל. ״בוקר טוב״ לבן הבית, ״בהצלחה״ לילד היוצא לדרכו, ״רפואה שלמה״ לחבר, ״שתראו נחת״ לאב ולאם. אמרנו אותן פעמים רבות כל כך. עכשיו אני מבקש להשתהות עליהן רגע: מה אנחנו נותנים לזולת כשאנחנו מברכים אותו?
לפעמים חבר מספר על קושי, ואין לנו פתרון. אנחנו מקשיבים, רוצים לעזור, ויודעים עד כמה קצרה ידנו. הברכה שבפינו עומדת לרשותנו גם אז. אפשר לבקש עבורו בריאות, פרנסה, נחת וישועה, ולכוון באמת אל הטוב שאנחנו רוצים בשבילו. ה״פלא יועץ״ מלמד שגם כשאיננו יודעים אם הברכה עשתה פירות, יש בה גמילות חסד ונחת רוח לפני הקב״ה.
זו בעיניי התביעה הפשוטה של הדברים: לפנות לברכה מקום בחיים. רגע לפני שמסיימים שיחת טלפון, כשנפרדים ממפגש משפחתי, אחרי שחבר שיתף אותנו במה שעובר עליו. לברך אותו. וכשמישהו מברך אותנו, להתעכב רגע, להודות ולהשיב לו ברכה משלנו. גם בשעה שאנחנו מקבלים, אנחנו יכולים לתת.
״טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ״ מחזיר אותנו אל הנתינה הזאת. טוב העין נותן מלחמו, והוא נותן גם מן הברכה שבפיו. ״וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ״ מזכיר לנו מי מברך את הנותן. הקב״ה עצמו הבטיח את ברכתו למברך, ונתן חשיבות למילים שאנחנו אומרים זה לזה.
את ההבטחה הזאת אני מבקש לקחת אל המפגש הבא. להביט במי שעומד מולי בעין טובה, לרצות שיהיה לו טוב, ולומר לו זאת. כולנו מבקשים ברכה מן השמים. ברכה אחת כבר הופקדה בידינו: זו שאנחנו יכולים לתת זה לזה.
מאפשרים לכם לקבל
