טור לזוג שסיים את שנות ה''בראשית'' של הנישואין
מנחם וולף,
יועץ חינוכי וזוגי ומנחה הורים
השתיקה ברכב בדרך חזרה מאירוע. הריבים המתישים על מי ייקח את הילד מהגן, למה הכיור שוב מלא ולמה הגרביים נשארו על הרצפה. אבל יותר מכל, הכאב האמיתי צף בערב. כשהילדים כבר בשקט במיטות ושוקעים בחלומות שלהם, והבית סוף סוף נשאר רק שלכם ולרשותכם – דווקא אז אתם מרגישים רחוקים שנות אור אחד מהשנייה.
פעמים רבות אני שומע את התיאור של אותו שבר בצורות שונות. "פעם", הם אומרים, "היינו יכולים לדבר אל תוך הלילה בלי להרגיש עייפות. היום אנחנו בקושי מחליפים שלושה משפטים בלי לעקוץ". והשאלה הכואבת שמרחפת בחדר היא: האם ההתלהבות של תחילת הקשר הייתה בלבול או טשטוש? האם אותה תחושת התמזגות מופלאה שחווינו ב"שנה הראשונה" שלנו, הייתה רק אשליה שמתנפצת עכשיו מול המציאות? האם עכשיו אנחנו נביט על הזוגיות שלנו באותה הציניות שראינו אצל הזוגות המיובשים שלא רצינו להיות כמותם?
התשובה היא חד משמעית: לא. ההתחלה לא הייתה אשליה! היא הייתה רגע של שחרור טהור. תדמיינו קפיץ שנמתח לאיטו, מילימטר אחרי מילימטר, במשך שנים. הקפיץ הזה הוא הגעגוע שלנו. מאז שהנשמה ירדה לעולם, היא מסתובבת בתחושה עמומה של חסר, מחפשת את החצי שלה. כל יום של המתנה וחיפוש מותח את הקפיץ הזה עוד קצת.
ואז, כשאנחנו פוגשים את החצי שלנו – הקפיץ משתחרר בבת אחת. כל האנרגיה האדירה שנאגרה לאורך שנות ההמתנה מתפרצת. ההדף של השחרור הזה מעיף אותנו בחזרה אל תחושת השלמות. לרגע אחד, הפחדים הקיומיים משתתקים והאגו נמס.
כדי לעזור לנו להתחבר, הבורא חקק את סיפור האהבה הזה גם בתוך הגוף שלנו. המפגש הנשמתי הופך מיד לסערה ביולוגית. המוח פותח את השערים ומציף אותנו בהורמונים שמייצרים אופוריה. פתאום לא צריך לאכול ולא צריך לישון, רק ליהנות יחד.
למה צריך את ההתלהבות הזו, אם אחר כך היא נעלמת? האופוריה הזו היא לא "באג" או תעלול של הטבע. היא "מקדמה" אלוקית. היא הדלק הראשוני שאנחנו מקבלים כדי להתניע את מסע החיים המשותף. הרי אם ביום הראשון היינו צריכים להתמודד עם משכנתא, עייפות ופערי אופי – איך היינו מוצאים כוח להתחבר בכלל?
המטרה של אותה 'מקדמה' אינה שנרחף לנצח, אלא שנקבל כוח לנחות למציאות ולבנות. האהבה הראשונית סוחפת ומסנוורת, אבל האהבה שנולדת אחרי שנים של התמודדות והתגברות משותפת על קשיי החיים – היא הדבר האמיתי. זו אהבה שמכירה כבר את החסרונות והצלקות, ועדיין בוחרת בשני כל יום מחדש. ודווקא מתוך השותפות הזו מתגלה בבן הזוג טוב פנימי ונדיר שלא יכולנו לראות ביום הראשון. שם נולדת תחושת ביטחון עמוקה וידיעה שקטה שזהו האדם היחיד בעולם שאיתו אנחנו באמת 'אחד'.
אבל כדי להמשיך ולבנות את האהבה העמוקה הזו בתוך מרוץ החיים, אנחנו צריכים מדי פעם לחזור למקור. הזיכרון של אותה סערה ראשונית לא נועד להעלות אבק באלבום החתונה – הוא נועד להיות כלי עבודה שנותן לנו כוח מול השחיקה והעייפות.
מה עושים עם זה?
קחו לכם השבוע חצי שעה שקטה, רק שניכם. סעו בזמן לאחור ודברו על הרגע ההוא, שבו הבנתם ש"זה זה". היזכרו בשיחות הארוכות ובתחושה הראשונית. כשאתם צוחקים ומדברים על האנרגיה של ההתחלה, אתם לא בורחים מההווה, אלא מושכים משם כוח לתוכו. אתם מזכירים לעצמכם שמתחת לחשבונות ולמשימות, עומדות שתי חצאי נשמות שפשוט מצאו את הדרך הביתה, ועכשיו גם בונות אותו יחד.
מאפשרים לכם לקבל
