שיעור מיוחד: כשהלוחות נשברו, היהודי התגלה
יוסי אליטוב
לפני ארבעים שנה, בליל שמחת תורה, עמדתי כילד בן שלוש־עשרה וקצת ב־770 ושמעתי את הרבי שואל שאלה שלא עזבה אותי מאז.
אנחנו עומדים בשמחת תורה. עוד מעט נסיים את התורה. במשך שנה שלמה הלכנו איתה מ״בראשית ברא״, דרך אברהם ויצחק, יציאת מצרים ומתן תורה, ארבעים שנות המדבר, עד לרגע האחרון בחייו של משה רבנו. עכשיו מגיעות המילים האחרונות. זהו הרגע שבו התורה כביכול צריכה לבחור כיצד להיפרד ממשה, האיש שמסר עליה את חייו.
והיא בוחרת לסיים בשבירת הלוחות.
״ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל״. רש״י מסביר את המילים האחרונות, ״לעיני כל ישראל״: ״שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם… והסכימה דעת הקב״ה לדעתו, שנאמר: אשר שיברת — יישר כוחך ששיברת״.
זה כמעט בלתי נתפס.
מכל מה שעשה משה רבנו, מכל הניסים, מקריעת ים סוף ועד הורדת התורה מן השמים, התורה בוחרת להיפרד ממנו דווקא ברגע שבו השליך את הלוחות ושבר אותם.
מדוע?
התשובה שהעניק אז הרבי נגעה בשורש המושג יהודי.
משה יורד מהר סיני ובידיו הלוחות הראשונים — מעשה אלוקים. אין בעולם דבר קדוש מהם. ואז הוא רואה את העגל. מולו עומדים מצד אחד הלוחות, ומן הצד האחר עם ישראל, שחטא זה עתה בחטא הנורא ביותר, שבועות ספורים אחרי ששמע ״אנכי ה׳ אלוקיך״ ו״לא יהיה לך אלוהים אחרים״.
ומשה נדרש לבחור.
אם הלוחות הללו עלולים להפוך לכתב אישום נגד ישראל — הוא שובר את הלוחות ומציל את ישראל.
אם צריך לבחור בין הלוחות לבין יהודי, משה בוחר ביהודי.
לא מפני שהתורה אינה חשובה. משה הוא האיש שהוריד אותה מן השמים. היא תיקרא לנצח על שמו: ״תורת משה עבדי״. אלא שמשה מגלה כאן דבר עמוק יותר: התורה ניתנה בשביל ישראל, ולא ישראל בשביל התורה. ואם ברגע הנורא הזה התורה עלולה להביא כליה על ישראל, משה מוכן לשבור את הדבר הקדוש ביותר בעולם כדי להציל אותם.
וברגע השבירה מתגלה דבר שאפילו הלוחות השלמים לא גילו.
הקשר בין יהודי לקב״ה אינו מתחיל במעשיו של היהודי. הוא אינו נוצר מפני שהיהודי למד, התפלל וקיים מצוות, ולכן גם אינו נעלם כאשר הוא נכשל. התורה והמצוות הן הדרך שבה הקשר הזה מתגלה בתוך החיים. אבל מתחתיהן קיים קשר קדום ועצמי יותר — קשר של בן לאביו.
ישראל קדמו לתורה.
אלא שמשה אינו מסתפק בשבירת הלוחות. עכשיו מתחיל המסע הקשה באמת: להחזיר את התורה לישראל.
שמונים יום הוא עולה שוב ושוב להר. מתפלל, מתחנן, מבקש מחילה. עד שביום הכיפורים הוא יורד ובידיו לוחות שניות, יחד עם הבשורה הגדולה: ״סלחתי כדברך״.
הלוחות הראשונים היו התורה שלפני החטא.
לוחות שניות הם התורה שאחרי השבר.
זו כבר תורה שיודעת שיהודי עלול ליפול ויודעת גם שהוא יכול לקום. תורה שבתוכה קיימת תשובה, קיימת מחילה, קיימת האפשרות להתחיל מחדש. משה לא שבר את התורה כדי להישאר בלעדיה. הוא שבר אותה כדי להחזיר לישראל תורה עמוקה יותר, תורה שגם מי שנפל יכול להחזיק בה.
אולי כאן נמצא הסוד של שמחת תורה.
על עצם מתן התורה כבר חגגנו בשבועות. בשמחת תורה אנחנו מגיעים אחרי מסע אחר לגמרי. עברנו את תמוז ואב, את אלול, ראש השנה ויום הכיפורים. הכרנו בכישלונות, ביקשנו סליחה, קיבלנו מחדש את האפשרות להתחיל.
ועכשיו אנחנו רוקדים עם לוחות שניות.
לכן יש משהו עמוק בכך שבשמחת תורה אנחנו רוקדים עם ספר תורה סגור. בריקוד הזה לא בודקים מי יודע יותר ומי יודע פחות. תלמיד חכם ויהודי שאינו יודע ללמוד דף גמרא מחזיקים באותו ספר תורה. כי עוד לפני השאלה כמה תורה נמצאת בתוך היהודי, שמחת תורה מגלה למי התורה שייכת.
ליהודי.
ואולי משום כך ביקשה התורה לסיים דווקא בשברי הלוחות. היא רצתה שהמילים האחרונות שניקח איתנו, רגע לפני שנתחיל שוב ״בראשית״, יהיו שיעור נצחי בלימוד זכות על יהודי.
משה כבר התחיל ללמוד את השיעור הזה בראשית הנהגתו. כאשר חשש שישראל לא יאמינו לו, הקב״ה לימד אותו שמנהיג ישראל מוכרח לראות יהודי לא רק כפי שהוא נראה ברגע מסוים, אלא כבן לאברהם, יצחק ויעקב.
בחטא העגל משה לוקח את השיעור הזה עד הקצה.
הקב״ה מציע לו כביכול להתחיל מחדש: עם חדש יקום ממשה. ומשה משיב במילים שאין חריפות מהן: ״ואם אין — מחני נא מספרך אשר כתבת״.
אם הקיום שלי יבוא במקום יהודי אחר — אינני רוצה אותו.
זהו רועה ישראל.
ארבעים שנה חלפו מאז ששמעתי את הרבי מליובאוויטש מסביר את הדברים הללו בשמחת תורה. ככל שחולפות השנים, נדמה שהמסר נעשה נחוץ יותר.
אפשר להתווכח עם יהודי. אפשר לכאוב את מעשיו. אפשר לדרוש ממנו, ומעצמנו, להשתנות. התורה אינה מוותרת על אף מצווה ועל אף דרישה. אבל עוד לפני כל זה צריך לזכור מי עומד מולנו.
בן של הקב״ה.
וזה אולי ה״יישר כוח״ הגדול שהתורה מעניקה למשה ברגע הפרידה ממנו. תודה לך, משה, שלא רק הבאת לנו תורה. תודה שגילית לנו בשביל מי התורה ניתנה. תודה ששברת את הלוחות הראשונים כדי להביא לנו לוחות שניות. תודה שגילית שגם במקום שבו הכול נשבר, יהודי נשאר יהודי והקב״ה נשאר אביו.
בשמחת תורה אנחנו מחבקים את ספר התורה ורוקדים.
אבל רגע לפני שמתחילים שוב מ״בראשית״, התורה לוחשת לנו את המילים האחרונות שלה: אל תשכחו בשביל מי ניתנתי.
אפשר לשבור לוחות. אפשר לשבור לב. אפשר ליפול ולשוב.
דבר אחד אי אפשר לשבור לעולם: את הקשר שבין הקב״ה ליהודי
מאפשרים לכם לקבל
