החסיד שלא ויתר: 3 שנים למאורעות שמח"ת תשפ"ד
משה כהנא
אותו בוקר של שמחת תורה תשפ"ד נזכר אצלי כיום שבו הכל התערבב בבת אחת. ברגע אחד נפגשו התפילות והאזעקות, צהלת החג והחרדה מהשמועות שבחוץ; ההקפות עם ספרי התורה בידיים לצד הריצה לממ"ד וחדר המדרגות אקראי, וקולות השירה שהתערבבו בדאגה העמוקה לעם ישראל ולמה שקורה בחוץ. אך לצד כל אלה, הדהד גם משהו אחר: רצון פשוט להמשיך, לחזק ולעודד. ככל שהמצב נהיה מורכב יותר, כך גברה התחושה שדווקא עכשיו צריכים להרים את המורל לנו ולסובבים אותנו.
*
ליל שמחת תורה. בקהילת חב"ד "אוהב ישראל" שבביתר, שמחת החג הייתה בעיצומה, בדומה לכל מקום שבו יהודים רוקדים לכבודה של תורה. התפילה זרמה בשירה אדירה ובליווי לחזן, השולחנות כבר עמדו ערוכים ומכוסים במפות צחורות, וזאטוטים הסתובבו עם דגלי תורה נוצצים. הגבאי המיתולוגי חילק פקאלאך לילדים ששמרו על הסדר, ומיד לאחר התפילה נערכו הקפות מיוחדות לקטנים; ההורים הניפו אותם על הכתפיים, מקרבים את שפתותיהם לנשק את מעיל הקטיפה של ספר התורה, בעוד הגברים הוזהרו בחיוך "לא לצאת ידי חובה" ולהמתין לדבר האמיתי. שמחת תורה במלוא הדרתה.
בתום הקידוש על ה'משקה', שעשה את שלו והעביר את כולם כהרף עין לממד של "נכנס יין יצא סוד", הסבו כולם לסעודת חג משותפת של אהבת רעים ודיבוק חברים, כטוב לבם בבשר, דגים וכל מטעמים לכבודו של יום טוב שמחת תורה.
אך בתוך השמחה הזו בלט חסיד אחד שלא מצא את מקומו. מסתובב אנה ואנה, זקנו הארוך קצת הכסיף, וכולו אי-שקט. זו דמות מיוחדת ואהודה בקהילה, שכל מה שמעניין אותו הוא פשוט לעשות נחת רוח לרבי, ראשון לכל דבר שקשור ב'מבצעים'.
"אולי תבוא איתי לתהלוכה?", הוא פונה שוב ושוב ומפציר, אך בכנות, בקשתו לא זכתה להיענות רבה.
הזיכרון החזיר אותי לשמחת תורה תשנ"ב אצל הרבי; ידענו היטב עד כמה היה זה בנפשו שחסידיו יצאו לשמח יהודים בבתי כנסת מרוחקים. נזכרתי איך כבחור בן 17 צעדתי בליווי משטרת ניו יורק כארבע שעות לכל צד, רק כדי לרקוד ולשמח רבע שעה בבית כנסת מסוים ושאחד החסידים יחזור שם שיחה קצרה של הרבי. הרבי אף אמר פעם בחדות שחסיד שלא יוצא לתהלוכה, שלא ישתתף בהקפות...
החשיבות של התהלוכה בביתר הייתה ברורה לי, אך מאידך גיסא ניקרה המחשבה: ביתר היא הרי עיר שכולה תורה וחסידות, מה הדחיפות הגדולה לצאת לתהלוכה דווקא כאן? איך יקבלו אותנו בקהילות הסגורות? בתווך שבין הזיכרונות למציאות, הבטחתי לר' דוד שבעזרת השם מחר אצא עם חבר ואשתתף עמו בתהלוכה.
*
רק שטריימל ירושלמי שלבש הגבאי לראשו והכרזתו בקול רם על מכירת פסוקי "אתה הראית", הצליחו לנתק מעט את המסבים משרשרת ההתוועדות המרוממת. ר' דוד יצא בראש כמה בחורים ואברכים לשמח בבתי כנסת שכנים, וההקפות בבית הכנסת נמשכו בשירה וריקודים עד כשעה וחצי לאחר חצות.
*
אבל בבוקר שמחת תורה, השמיים השתנו. מטח טילים ואזעקות ממושכות אילצו אותנו להיכנס שוב ושוב לממ"ד ולהרגיע את הילדים בליווי אמירת תהילים משותפת. התחושה הייתה שמשהו חריג מאוד קורה. אם עיר שקטה כמו ביתר סופגת רצף כזה, כנראה שאירוע בטחוני חריג קורה בארץ.
כשיצאנו מעוטפים בטליתות לבית הכנסת, פתח שכן את החלון בקומה השנייה וסיפר את הבשורות הקשות: "פרצה מלחמה! חצו את הגבול מעזה, כבשו מוצבים, חטפו והרגו אנשים!". ל"ע. לשאלתנו הנדהמת איך הוא יודע, השיב כי הגוי, תורן המרפאה, ראה זאת בחדשות המוצגות לעולם כולו.
זה היה רגע קשה שנחרט בזיכרון; בדיוק כמו במלחמת יום כיפור לפני חמישים שנה, שוב יוצאים יהודים בטליתות מבית הכנסת ומגלים שההיסטוריה חוזרת ושבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו.
באמצע התפילה שוב פילחו אזעקות ופיצוצים את האוויר. השמועות עברו כאש בשדה קוצים: בדרום אנשים נלחמים על חייהם מהבית באקדחים אישיים ובכלים מאולתרים מול מחבלים שפרצו, חטפו ורצחו ללא רחם. הלב התכווץ מדאגה ומעצב נורא, אך לצד השאלה הקורעת "מה ה' רוצה מאיתנו?", ידענו כי זהו צו השעה. הפעם, התהלוכה בראשות ר' דוד הייתה ארוכה ויוצאת דופן: מתגברים, מתחזקים ומעודדים.
צעדנו ברחובות, שרים בקול רם "ושמחת בחגיך והיית אך שמח". עוברי אורח הביטו בנו, מחייכים בעידוד וממלמלים שרק החב"דניקים מסוגלים לכך.
בבית הכנסת החסידי הראשון נפרצו כל החסמים: החב"דניק בכובע הקנייטש רקד כתף אל כתף עם חסיד בשטריימל וטלית מוכספת, מביאים איתם גל של עידוד ושמחה יהודית טהורה.
ברחוב שבו הדופלקסים עצרנו ליד יהודי פצוע, שעמד עם תחבושת לראשו וגבס בידו לאחר שנפל מסולם הסוכה בערב החג ונפצע; כנראה שמע את השמחה והריקודים מביתו ויצא לראות את המחזה. הקפנו אותו במעגל שירה בעוד בני ביתו דומעים ומוחאים כפיים – ללא מילים הרגשנו שהגענו בדיוק ברגע הנכון.
המשכנו הלאה: מעבר לשער של חצר בית ספר ערכנו ריקוד קטן עבור מתפללים שהיו באמצע קריאת התורה; בבית כנסת ליטאי-ספרדי השתלבנו בטבעיות במעגלי ההקפות, כשילד כבן 14 ישב על כיסא גלגלים, אחיו הוליך אותו במעגל, ופניו זרחו בחיוך של ניצחון.
ירדנו במורד רחוב אבא שאול לבית הכנסת הספרדי, ומשם לקהילה החב"דית ברחוב אבא שאול, שבהיעדר ממ"ד בבית הכנסת היביל הצטופפו בסלון של אחד המתפללים ורקדנו סביב השולחן בסלון.
הלב היה גדוש ברגשות סוערים ומחשבות מתרוצצות, אבל דבר אחד ידענו: עשינו את הדבר הנכון. עמדנו יחד, מחזקים ומתחזקים. אנא, ריבונו של עולם, די לצרותינו והבא לנו כבר את משיח צדקנו!
*
ואגב, אם בפעם הבאה שתשבו בסעודת החג יבוא אליכם איזה ר' דוד, יגע קלות בכתפיכם וישאל בעדינות אם תרצו לצאת איתו לתהלוכה... נראה לי שאתם כבר תדעו לבד מה לענות לו.
גוט יו"ט!
מאפשרים לכם לקבל
