'ישראל קדמו': 4 תובנות בעקבות 40 שנה לשמחת תורה ההיסטורי
היה זה התשרי הראשון שלי בחצרות קדשנו – תשרי תשמ"ז. מועד הבר המצווה שלי חל ביום חמישי ט"ז מנחם-אב תשמ"ו, והורי היקרים שיחיו זיכו אותי בזכות הנפלאה, לעשות את יום הבר מצווה במחיצת הרבי.
הגעתי לחצרות קדשנו יחד עם אבי-מורי שי' הרב מנחם מענדל וולף לקראת שבת חזון. זכיתי לעלות לתורה ביום הבר מצווה במניין של הרבי ב"זאל הקטן", אני עליתי לעליית "שני", והרבי עלה כדרכו לעליית "שלישי".
לשמחתי הרבה, הוריי עודדו את שהייתי בחצרות קדשנו מחודש מנחם-אב תשמ"ו עד לאחר חודש תשרי תשמ"ז הסמוך לו. את חודש אלול עשיתי ב"מתיבתא" של חיידר חב"ד במוריסטאון, ולקראת שבת סליחות כבר שבתי לחצרות קדשנו, עד לאחר חודש תשרי.
כנער בר מצווה ישראלי צעיר, אשר זה לו ה'תשרי' הראשון ב"בית חיינו" – חודש תשרי תשמ"ז עבר עלי די בשולי המאורעות. מקום מתאים בהתוועדויות לא היה לי, לא זכיתי למקום טוב במעמדי התקיעות, ה"מארש נפוליון" ושאר אירועי החודש המשובע, וככל הזכור לי ממרחק של כארבעים שנה – את רובם של השבתות והחגים עשיתי מהשורות העליונות של הפירמידה המערבית, המרוחקת ממרכז העניינים.
על בימת ההתוועדות
כך – עד ליל שמחת תורה אותה שנה. בצוהרי יום שמיני עצרת, "בית חיינו" רחש מהתארגנות לקראת היציאה בתהלוכות לשמח יהודים בשמחת החג. מאות התמימים, יחד עם אברכים רבים שהגיעו ל"זמן שמחתנו", התארגנו לצאת אל בתי הכנסת הרבים הפזורים בכרך הגדול.
כנער צעיר התעניינתי היכן המקומות הרחוקים ביותר אליהם הולכים, ומשהתברר לי שאלו הקבוצות ההולכות לרובע קווינס, הצטרפתי לאחת הקבוצות.
יצאנו לקראת השעה שלוש בצהריים, ולמפרע התברר לי שהמדובר בשלוש שעות הליכה בקירוב. במשך כשלוש שעות סובבנו בשורת בתי כנסת והבאנו את שמחת החג מ"בית חיינו" לאותם יהודים, ולאחר צעידה של כשלוש שעות נוספות, סמוך לחצות לילה חזרנו ל-770.
בהיכנסי ל"זאל הגדול", נוכחתי לראות כי התוועדות הקודש של ליל שמחת תורה בעיצומה. הרבי ישב על בימת ההתוועדות ונשא מדברותיו – אולם מראה בית-הכנסת לא הזכיר כלל את מראהו בכל התוועדויות שקדמו לו במהלך החודש.
עקב ההכנות ל"הקפות" שהיו אמורות להיערך לאחר סיום ההתוועדות, הוצאו השולחנות והספסלים שבמרכז ה"זאל", ומשמעות הדבר שהמקומות הקבועים של ההתוועדויות – לא היו תקפים במעמד זה. לכך הצטרפה גם העובדה שרבים לא נכחו בהתוועדות עקב ההליכה לתהלוכה.
ניצלתי אפוא את ההזדמנות החד-פעמית שנקרתה בידי להתקדם אל מרכז ה"זאל", ולא עברו רגעים ארוכים עד שמצאתי את עצמי עומד על בימת ההתוועדות עצמה. התקרבתי עוד ועוד, עד שנעצרתי סמוך ונראה ממש למקום מושבו של הרבי, צמוד לעמוד שמשמאל למושב הרבי.
הייתה זו הפעם היחידה מכל חמשת ה"תשרי'ס" שזכיתי לעשות ב"בית חיינו", שזכיתי לעמוד כה קרוב אל הרבי בהתוועדות.
נשאו לבו לשבור את הלוחות
ההתוועדות הייתה כבר בחלקה האחרון, הרבי אחז בעיצומה של השיחה השלישית, וממקום עומדי בקירוב לרבי נוכחתי תיכף לראות שאני עד להתרחשות חריגה ויוצאת דופן בהחלט.
הרבי דיבר בלהט ובסערת נפש. דבריו התמקדו בפסוק החותם את התורה הנקרא בשמחת תורה, "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ובפירוש רש"י על שלוש המילים האחרונות הללו - "שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם, שנאמר "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר "אשר שיברת", יישר כוחך ששיברת".
והרבי הציג בשיחה סדרה ארוכה של שאלות כבדות משקל:
מה אילץ את רש"י לסטות מדרך הפשט, ולפרש את המילים "לעיני כל ישראל" שלא כמשמעותם הפשוטה?
האם ראוי היה לחתום את רשימת מעלותיו הייחודיות של משה רבינו - "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה . . לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות . . ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה" – במאורע טראומתי שהולדתו בחטא?!
ומה עניין ניתוץ לוחות הברית לנשיאה והגבהה של הלב ("שנשאו ליבו")?
ובכלל, כיצד יכול היה, ברמה הנפשית והמעשית, משה רבינו, אשר מי כמוהו ידע להעריך את עוצם קדושת הלוחות שנכתבו על ידי עצמותו ומהותו יתברך, להשליכם מידיו ולשוברם לרסיסים?!
ועוד כהנה וכהנה שאלות, פליאות ותהיות שנזעקו מפיו של הרבי בהתרגשות רבה.
בכי תמרורים בשמחת תורה
אלא שאם את השאלות שאל הרבי בנימת פליאה וזעקה, התשובות עליהן לוו בהתרגשות רבה עוד יותר, ואף בבכי תמרורים ששוב ושוב שנק את קולו של הרבי.
דברי ההסבר של הרבי התבססו על דברים אחרים שכתב רש"י, על הפסוק "פסל לך" שבפרשת "כי תשא'. שם מביא רש"י משל המשווה את לוחות הברית לשטר כתובה שהמלך נתן לארוסתו. יום אחד, בעת שהמלך שהה מחוץ לארצו, יצא על הארוסה שם רע והתעורר חשש נורא מפני תגובתו הצפויה של המלך. מה עשה שושבינה של הארוסה? קרע את הכתובה. אמר: "אם יאמר המלך להורגה, אומר לו, עדיין אינה אשתך".
הרעיון שביסוד תשובת הרבי היה, ששבירת הלוחות על ידי משה רבינו, אכן מבטאת את מעלתו הגדולה והנשגבה ביותר של משה - מעלת הקשר העצמותי הבלתי מותנה שלו עם עם ישראל.
"משה רבינו", אמר הרבי בגרון חנוק מבכי, "הוא ה'רעיא מהימנא', הרועה הנאמן של בני-ישראל. וכדי להגן על צאן מרעיתו, ואפילו על חלק קטן מהם, מוכן הוא להפקיר את כל מציאותו, שהרי התורה (לוחות הברית) היא היא "עצם מציאותו" של משה. ובכל זאת, כדי להגן עליהם משה רבינו שובר את הלוחות שנעשו על ידי עצמותו ומהותו יתברך בכבודו ובעצמו!"
(לשלמות העניין אפשר לעיין ב'התוועדויות' תשמ"ז חלק א, עמוד 351 והלאה).
גל של דמעות שטף את עיניו הקדושות של הרבי, כשאמר "משה אינו מהסס ואינו מתייעץ עם אף לא אחד, אפילו לא עם הקדוש ברוך הוא, כביכול, והוא שובר את הלוחות ומציל את ישראל!".
נער צעיר הייתי אז מכדי לקלוט את מלוא רוחב היריעה, אבל בכיו המרטיט של הרבי וקולו שנשבר כמה פעמים הרעיד את ליבותיהם של אלפי החסידים שגדשו את ה"זאל הגדול", וגם את שלי.
מבלי לעמוד עדיין על המשמעות המלאה של הדברים, ממקום עומדי סמוך ממש למקום מושבו של הרבי, חשתי בכל מהותי שאני עד וחווה מאורע משמעותי ביותר ב"בית חיינו", ומאורע משמעותי בחיי. הרבי חתם את הביאור המופלא וההתוועדות הסתיימה.
למרות שאנו נכנסים כעת לשנת הארבעים לאותו מעמד – רשמיו העזים עדיין חקוקים בי. לקראת שמחת תורה תשפ"ו אבקש לחלוק ברשימה זו ארבע תובנות משמעותיות שעלו אצלי במהלך השנים באשר למאורע זה, חלקם בדרך אפשר, שעשויות לשפוך אור על משמעותו של מאורע ייחודי זה, ובעיקר על השפעתו הגדולה עד לימים אלו – בדברים שיש בהם חיזוק ועידוד לזמננו זה.
*
לטעת אהבת ישראל בכל יהודי
שנות הנו"ן. על ההבנה המשמעותית הראשונה של דיבורי הרבי בליל שמחת תורה תשמ"ז, עמדתי בראשית שנות הנו"ן. הדברים שנאמרו בהתוועדות בשנת תשמ"ז והודפסו באותה שנה בסדרת ההתוועדויות, נערכו וראו אור בשנה שלאחר מכן, לקראת שמחת תורה תשמ"ח, במסגרת ה"ליקוטי שיחות".
מידי שנה לקראת שמחת תורה, בהיותי בשנות האורה והטובה ב"בית חיינו", למדתי שוב ושוב שיחה זו בליקוטי שיחות, להיזכר באותו מעמד שזכרונו היה עדיין טרי בראשי.
את הלקח המרכזי הישיר העולה מתוכן הדברים, מפיק הרבי מתוך התמיהה הבאה:
הן אמת שמשה רבינו הוכרח לשבור את הלוחות שזה עתה קיבל מהקב"ה, כדי להגן ולהציל את עם ישראל, והן אמת שלצורך שבירת הלוחות הוצרך משה ל"נשאו לבו", להעצים את אהבתו לעם ישראל על אהבתו לתורה – אולם עדיין תמוה מאוד, מדוע עשה זאת דווקא "לעיני כל ישראל"?
הלא יש בכך חילול השם גדול, כאשר כל עם ישראל רואה שמשה שובר את לוחות הברית לעיניהם?!---
והסיבה לכך, ביאר הרבי - "לנטוע בלבן של כל ישראל, עד סוף כל הדורות, הענין של אהבת ישראל בתכלית השלימות".
לקח עצום ישנו אפוא כאן: כאשר יהודי רואה בעיניו כיצד משה רבינו בעצמו שובר את הלוחות כדי להציל יהודים – מכך הוא יוכל לעמוד על גודל ערכו של יהודי, וממילא ילמד לקח לגודל אהבת ישראל שאמורה להיות לכל יהודי עבור זולתו.
*
ממשה ועד משה
שנות הסמ"ך. הבנה בסיסית זו של המשמעות בשבירת הלוחות "לעיני כל ישראל" דווקא, "לנטוע בלבן של כל ישראל, עד סוף כל הדורות, הענין של אהבת ישראל בתכלית השלימות" - קיבלה אצלי במהלך שנות הסמ"ך מימד נוסף ועמוק יותר.
היה זה בעת התוועדות שזכיתי להשתתף בה באחד מבתי חב"ד ברחבי הארץ. המשתתפים היו קהל מקורבים, שנקבצו להתוועדות לרגל אחד המועדים החסידיים, והציבור ביקש לשמוע על תורת רבינו, פועלו והשקפתו.
חלקתי עם הציבור סיפורים אודות האהבת ישראל המופלאה של רבינו לכל יהודי, ואודות הכרחיות עניין אהבת ישראל. במהלך הדברים חלקתי עמם את זיכרונותיי מאותו ליל שמחת תורה והחוויה שנצרבה בקרבי מאז, את הדיבורים המיוחדים והבכיות הגדולות, ואת המסר המופלא שהרבי מפיק מכך, כמובא לעיל.
תוך כדי הרצאת הדברים, עלה ברעיוני משמעות נוספת בדרך אפשר לעניין זה:
בביאור האמור של רבינו אודות מטרת שבירת הלוחות על ידי משה "לעיני כל ישראל", היה משום חידוש גדול. מאורע זה של חטא העגל ושבירת הלוחות אירע הלא 3299 שנה קודם לכן; ההסבר על ההכרח בשבירת הלוחות כבר התבאר על ידי המדרש ועל ידי רש"י בפירושו על התורה, אולם הביאור על ההכרח בשבירת הלוחות "לעיני בני ישראל" דווקא – ניתן לראשונה על ידי רבינו באותה התוועדות.
והנה, בהסברו של רבינו ששבירת הלוחות לעיניהם הייתה כדי "לנטוע בלבן של כל ישראל, עד סוף כל הדורות, הענין של אהבת ישראל בתכלית השלימות" - ניתן לומר שבכך הרבי לא רק מבאר את מעשהו של משה רבינו בשעתו, אלא יש בכך גם הסבר למעשהו של רבינו עצמו, באותו ליל שמחת תורה ובאותו מעמד עצמו!
יום שמחת תורה הנו כידוע יום חגו של רבינו. שמחת תורה היה היום השמח ביותר במעגל השנה ב"בית חיינו". יום זה נחשב כיום ה"אושפיזין" של הרבי, בו היה בהתגלות יתירה על כל השנה כולה. ומי שלא ראה שמחת תורה בליובאוויטש של הדור השביעי - לא ראה שמחה מימיו.
ולמרות זאת - ביום זה ובמעמד זה, בעיצומה של התוועדות הקודש בליל שמחת תורה, בעיצומה של השמחה הגדולה – שמחת התורה כביכול "נשברת", ונהפכת משמחה וריקודים לבכיות גדולות?!
ואת הסיבה לדבר זה מבאר רבינו עצמו באותה התוועדות ממש - כדי "לנטוע בלבן של כל ישראל, עד סוף כל הדורות, הענין של אהבת ישראל בתכלית השלימות".
הווה אומר, שאותה הסיבה שהביאה את משה רבינו לשבור את הלוחות במאורע חטא העגל "לעיני כל ישראל" דווקא, לטעת בהם גודל יוקר עניין אהבת ישראל – הנה אותה הסיבה עצמה הביאה את הרבי "לשבור" כביכול את שמחת התורה בבכיות גדולות, כדי לטעת בלב כל חסיד ובלב כל יהודי את אותו מבוקש של משה רבינו – גודל יוקר וערך אהבת ישראל.
בכך, ניתן לומר בדרך אפשר, שפעולת משה רבינו, הרעיא מהימנא הראשון, בשבירת הלוחות "לעיני כל ישראל", ופעולתו של הרבי נשיא דורנו, הרעיא מהימנא האחרון, בבכיות הגדולות בשמחת תורה בהתוועדות הקודש "לעיני כל ישראל" – הינה אותה הפעולה עצמה, שכן פעולתו של משה בשעתו התבארה, ולמעשה נשלמה, על ידי פעולתו של רבינו, 3299 שנה לאחר מכן---
*
כך נפתחו שערי ברית המועצות
שנות העי"ן. חלפו כעשור שנים. המפעל הגדול "מפגשים עם הרבי" של המוסד JEM נמצא בארץ הקודש בעיצומו. מידי מספר ימים הייתי יוצא עם צוות הצילום לקיים ראיון-תיעודי נוסף עם יהודי שזכה לקשר עם הרבי. הייתה זו תקופה מיוחדת, בה זכינו בס"ד לחשוף ולתעד עובדות רבות מרתקות ומאלפות על חיי הרבי ופועלו כנשיא הדור למען עם ישראל, שרבים מהם טרם פורסמו.
אולם הדברים שנחשפתי אליהם באותו תיעוד שנעשה באחד מימי חודש טבת תשע"ו, היה יוצא דופן ומיוחד במינו, הן מצד הסיפור עצמו והן מצד משמעותו הרחבה.
על פי תיאום מראש הגענו אל משרדו של יהודי חביב בשם מר בועז אפלבאום בתל אביב. מר אפלבאום שימש כראש לשכת ראש הממשלה שמעון פרס, מלאחר הבחירות שנערכו בקיץ תשד"מ ועד חורף תשמ"ז. מול המצלמה סיפר מר אפלבאום בהתרגשות רבה את הדברים הבאים המתפרסמים כאן לראשונה, ממה ששמעתי ממנו וממה ששמעתי לימים במקביל גם מחסידים נוספים ששמעו ממנו כדברים האלה. וזה סיפורו של מר אפלבאום:
זמן לא רב לאחר התמנותו של מר פרס כראש ממשלה, הגיעה ללשכתו משלחת מטעם חסידות חב"ד בפנייה חשאית ורגישה לראש הממשלה. על חברי המשלחת נמנו הרב שלמה מיידנצ'יק מראשי עסקני חב"ד, דובר חב"ד הרב ברק'ה וולף, וחסיד נוסף שהוא לא זכר את שמו.
בקשתם הייתה, היות שספרייתו הנדירה ורבת הערך של הרבי הריי"צ נתונה בידי השלטון הסובייטי, וכל המאמצים שנעשו עד אז על ידי חסידות חב"ד לפדותה מהשבייה לא הועילו, הם מבקשים את עזרת ראש הממשלה מר פרס בנושא. "הספרים הם יקרי ערך עבור החסידות ועבור הרבי", הבהירו החסידים, "ונבקש את עזרת ממשלת ישראל וראש הממשלה בעניין".
ראש הלשכה מר אפלבאום האזין בכובד ראש לבקשה החב"דית החריגה, ובתיאום עם ראש הממשלה הוא הבטיח לטפל בעניין.
זמן מה לאחר מכן יצא ראש הממשלה לביקור מדיני באיטליה. במסגרת פגישותיו הוא נפגש גם עם שר החוץ האיטלקי דאז מר ג'וליו אנדריאוטי, שהייתה ביניהם ידידות וותיקה. ביודעו ששר החוץ האיטלקי מיודד עם נשיא ברית המועצות דאז מיכאיל גורבצ'וב, הפנה אליו ראש הממשלה את הבקשה החב"דית שנתקבלה זה לא מכבר – להעלות בפני נשיא בריה"מ את נושא ספריית חב"ד כבקשה מטעם ממשלת ישראל.
מר אנדריאוטי נעתר לבקשת מר פרס, והבטיח להעלות את הנושא בפני הנשיא גורבצ'וב בהזדמנות מתאימה.
חלף משך זמן, ומלשכתו של שר החוץ האיטלקי יצרו קשר עם לשכת ראש הממשלה. שר החוץ האיטלקי נפגש עם נשיא ברית המועצות, כך נמסר, והוא העלה את הנושא בפניו. הנושא נבדק בלשכתו של גורבצ'וב, ולאחר העיון בבקשה הממשל הסובייטי משיב על כך בשלילה נחרצת. לטענתם, ספרייה זו הנה מנכסי האומה הרוסית ושייכים לה, ואין בדעתם להוציאה מרשותם ולמוסרם לחב"ד.
עם זאת, כיוון שממשלת בריה"מ אינה מעוניינת להשיב לחלוטין בשלילה לבקשת ממשלת ישראל ולהשיב את פניה ריקם, הנה כתמורה לכך הם עתידים לצאת בהקלות עבור היהודים החיים בברית המועצות, ואף יקלו את אפשרות יציאתם מברית המועצות.
מאז שקיבלנו את תגובת הנשיא גורבצ'וב לבקשתנו על ידי שר החוץ האיטלקי, סיפר מר אפלבאום, החל תהליך של הקלה בתנאי החיים של היהודים ברוסיה, מה שהביא בהמשך לפתיחת שערי ברית המועצות לרווחה בפני היהודים, בתקופה שנודעה לימים כ"פרסטרויקה" ו"גלאסנוסט".
ממשיך מר אפלבאום ומספר: כאשר ראינו בלשכת ראש הממשלה כי יש כאן "תהליך" שלם, כלומר שפניית ראש הממשלה לנשיא גורבצ'וב בנושא ספרי חב"ד אכן נענתה בשלילה, אך תמורת זאת החל תהליך חילופי של הקלת חיי היהודים בבריה"מ כתוצאה מפניית חב"ד, החלטנו שעלינו ליידע בכך את הנהגת החסידות.
נסעתי אפוא לארצות הברית בשליחות ראש הממשלה, מספר מר אלפבאום, נפגשתי עם אנשי חצרו של הרבי, ועדכנתי אותם בכל המאורעות, החל מפניית מר פרס לשר החוץ האיטלקי אודות ספרי חב"ד – ועד לתוצאות שנבעו מכך, הקלות על חיי היהודים ברוסיה.
את התיעוד המרתק עמו סיים מר אלפבאום (שאף ציין בהתרגשות שהוא נולד ביו"ד שבט ושידוע לו שזהו יום סגולה) במילים הבאות, תוך שהוא פורש את שתי ידיו לרווחה בפני המצלמה: "הפנייה של חסידות חב"ד אלינו בשם הרבי להציל את הספרים הקדושים – היא שהביאה לימים את הצלת יהדות רוסיה ופתיחת שערי ברית המועצות לרווחה בפני מאות אלפי יהודים. בכך הרבי הציל את יהדות רוסיה"!---
הלוחות, הספרים ועם ישראל
בעודי יושב כמרותק על הכיסא ומאזין לסיפורו המפליא של ראש לשכת ראש הממשלה – הלמו בראשי המחשבות הבאות:
הלא מאורע זה המתואר על ידו בפרטיות רבה, אשר אירע במהלך השנים תשמ"ה – תשמ"ו, תואם במידה רבה את מאורע שבירת הלוחות על ידי משה רבינו בשעתו, כתוצאה מכך ש"נשאו לבו" למען עם ישראל!...
אז המדובר היה ב"התנגשות" שבין מציאותן של הלוחות ובין מציאותם של עם ישראל, ו"נשאו לבו" של משה רבינו לשבור את הלוחות למען עם ישראל; וכאן המדובר כביכול בניגוד בין מציאותה של הספרייה והספרים הקדושים שברוסיה ובין מציאותם של עם ישראל שברוסיה, ואצל נשיא הדור מציאותם של עם ישראל גוברת פעם נוספת על מציאות התורה---
ובאם הקבלה זו המופיעה כאן בדרך אפשר הנה נכוחה - הרי שדברי הקודש שהרבי נשא בהתוועדות ליל שמחת תורה תשמ"ז, אינם מתייחסים רק לתיאור מציאות ומאורע שאירע 3299 שנים קודם לכן עם נשיא הדור הראשון משה רבינו, אלא כמאורע דומה ומקביל שאירע גם עם "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", עם הרבי עצמו, ובאותה התקופה ממש---
הווה אומר: המכנה והמשותף וההקבלה בין מאורעות שבעה-עשר בתמוז ב'תמ"ח ושמחת תורה ה'תשמ"ז – אינו מתמצה רק ב"מבוקש" המשותף לשתי המאורעות, לטעת את גודל יוקר עניין אהבת ישראל, ואינו מתמצה גם במעשה המשותף לשניהם שהביא ל"מבוקש" זה, פעולת "שבירה" הנעשית "לעיני כל ישראל" – אלא הם משותפים גם במאורע בכללותו, פעולת "נשאו ליבו" בבחירה שבין "תורה" ובין "עם ישראל"!...
*
מעלתן של ישראל
שנות הפ"ה. שנים נוספות חלפו, ועדיין הדברים היו תמוהים אצלי. מה פשרם של הרעש הגדול, של החיל והרעדה, של הבכיות הגדולות, באותו ליל שמחת תורה תשמ"ז? בשל מה היה הסער הגדול?!...
לאחר כל הביאורים אודות מעלתן של ישראל, אודות משה רבינו ש"נשאו לבו לשבור את הלוחות", והשבירה דווקא "לעיני כל ישראל" – מה משמעות הבכיות הגדולות בעיצומו של שמחת תורה, בהסבר מאורע שבירת הלוחות שאירע שלושת אלפים מאתיים תשעים ותשע שנים קודם לכן?!
את הדברים המופלאים באותה התוועדות שמחת תורה, חתם הרבי ברעיון נוסף, שהיווה את שיאו של הביאור כולו.
גם לאחר הסברת מעלתו של משה רבינו רועה ישראל ואוהבן בכך ש"נשאו לבו" לשבור את הלוחות; וגם לאחר העמקת הרובד הנוסף בעניין זה, שהשבירה הייתה דווקא "לעיני כל ישראל" – "כדי לנטוע בלבן של כל ישראל, עד סוף כל הדורות, העניין של אהבת ישראל בתכלית השלימות" – הקשה הרבי, שעדיין הדברים תמוהים מאוד:
מדוע עניין זה מהווה את סיומה של כל התורה כולה? ובלשונו, "כיצד ייתכן לסיים את התורה כולה, "גמרה של תורה", בעניין שהוא היפך קיומה של תורה – שבירת הלוחות"?
כלומר - כיצד מתאים שדווקא עניין זה יחתום את התורה, ועניין זה יודגש דווקא ביום "שמחת תורה", שעניינו והדגשתו יום שמחתה של התורה עצמה?!---
ואת המענה המופלא לכך מבאר רבינו בחותמה של השיחה:
"ב"גמרה של תורה", סיומה וחותמה של כל התורה כולה, המקום שיבוא התוכן דכל התורה כולה. וענין זה מודגש בתיבות, בעניין "לעיני כל ישראל", "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם" - לומר לך, שכאשר מסיימים את כל התורה כולה יודעים, ששלימותה ותכליתה של התורה היא - "צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל", "ישראל קדמו", שבגלל זה "נשאו לבו לשבור הלוחות"".
והשיחה נחתמת במילים הבאות, "מכיוון שבשמחת תורה מתגלית מעלתן של ישראל שקדמו גם לתורה, לכן קורין ב"גמרה של תורה", "לעיני כל ישראל", שבירת הלוחות כדי להגן על ישראל - שבזה מתבטאת שלימותה ותכליתה של התורה - "צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל""---
משמח"ת תשמ"ז ועד שמח"ת תשפ"ד
שלושים ושבע שנה חלפו מליל שמחת תורה תשמ"ז – שמחת תורה תשפ"ד. עם עלות השחר של שמחת תורה, נחרדה מדינת ישראל מהתקפת הטרור הרצחנית הגדולה ביותר בתולדותיה, היל"ת. אלפי מרצחים ערביים חדרו מרצועת עזה אל שטח הארץ, והחלו במסע הרג ורצח נוראי, אשר לא נראה כמותו מאז השואה.
במתקפה הנוראה נטבחו קרוב לאלף ומאתיים יהודים קדושים, אנשים נשים וטף, שעונו, חוללו ונרצחו במיתות שונות ומשונות על קידוש ה' ע"י המרצחים ימ"ש. כשלושת אלפים ושלוש מאות יהודים נוספים נפצעו, וכמאתיים וחמישים יהודים נחטפו אל מעוזי הטרור.
רבים מבין הקדושים הי"ד, נרצחו בסיומה של חגיגה שנערכה בליל שמחת תורה באווירה המרוחקת בתכלית משמחת חג יהודית, כאשר באירוע זה היו אף מיצגים המנוגדים לרוח התורה והיהדות ולאמונה בא-ל אחד.
שבת משוש ליבנו, נהפך לאבל מחולנו. היום השמח ביותר בלוח השנה היהודי, היה ליום בו אירע האסון הקשה ביותר לעם ישראל בארצו מאז ימי חורבן בית שני.
אולם, בשנתיים שחלפו מאז, משמחת תורה תשפ"ד ועד ימים אלו של ערב שמחת תורה תשפ"ו, עם ישראל התנער וקם מאפרו. המאורעות הקשים שאירעו באותו יום שמחת תורה ותוצאותיהם - הביאו להתעוררות כלל יהודית עצומה.
בשנתיים האחרונות התעוררו אלפים ורבבות מעם ישראל, אנשים נשים וטף, בני נוער מכל שכבות הציבור, המתחזקים בשמירת התורה והמצוות, בהנחת תפילין ובתפילה, שמירת שבת, לבישת ציצית וכדומה. רוח של תשובה והתחזקות עוברת בכל שדרות העם, רוח יהודית אמונית הולכת ומתעצמת כל העת.
לא חלפה אלא שנה משמחת תורה תשפ"ד, ובאותו מקום עצמו בו התקיימה בליל החג המסיבה ההופכית מרוח ותוכן החג – נערכה בו בליל שמחת תורה תשפ"ה שמחה אמיתית של תורה, כאשר יהודים רבים נקבצו מכל רחבי הארץ לשמוח בשמחת התורה ולרקוד עם ספרי התורה. במוצאי החג התקיימו במקום "הקפות שניות" בהשתתפות אלפים, קרובי הנרצחים והמוני בית ישראל, שרקדו ופיזזו עם ספרי התורה בעוז ובתעצומות.
ובמקביל לכל זאת – בשנתיים שחלפו מאז שמחת תורה תשפ"ד, זכה עם ישראל לראות ניסים גלויים ממש, כאשר ציר הרשע שאיים על עם הקודש בארץ הקודש במשך שנים רבות, הקיף את ארצנו בזרועות של טרור רצחני, ששיאם היה במתקפת הטבח בשמחת תורה, ושמטרתו הסופית הייתה להשמיד להרוג ולאבד רח"ל את עם ישראל בארצו - הושמד בס"ד כמעט כליל, ראשיו חוסלו, ואף האיום הגרעיני על עם ישראל הושמד במבצע צבאי שלווה בניסים גלויים.
בשנתיים אלו ראו הכל בגלוי ובמוחש - "ישראל קדמו".
שמחת תורה מכריז: "ישראל קדמו"
שמחת תורה תשפ"ד והמאורעות שקרו בעקבותיו, ההתעוררות הרוחנית העצומה מתוך השבר הגדול, וההארת פנים האלוקית לישראל נחלתו - מהווים ביטוי מוחשי לדברי רבינו האמורים בשמחת תורה תשמ"ז, ש"בשמחת תורה מתגלית מעלתן של ישראל שקדמו גם לתורה, לכן קורין ב"גמרה של תורה", "לעיני כל ישראל" - שבירת הלוחות כדי להגן על ישראל, שבזה מתבטאת שלימותה ותכליתה של התורה - "צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל""---
ואפשר לומר, ב"דעת תחתון", שבלימוד הזכות המופלא והעצום שלימד הרבי בהתוועדות ליל שמחת תורה תשמ"ז על עם ישראל, שמעלת ישראל גוברת על מעלת התורה עד ש"נשאו לבו לשבור את הלוחות" להציל את עם ישראל, ושמעלתן של ישראל גוברת אף על מעלת יום שמחת תורה עצמו, שלכן קוראים דווקא בשמחת תורה את קריאת "לעיני ישראל", לימוד זכות שנאמר מתוך בכיות גדולות והתרגשות מרובה –
בכך הקדים הרבי רפואה למכה, ובכך קבע את העתיד להיות, שבאיזה מעמד ומצב בו יהיו ישראל, גם אם חלילה תהיה "סתירה" בין "תורה" ו"ישראל", ויתירה מכך, שאפילו באם "סתירה" כביכול זו תהיה ביום שמחת תורה עצמו – הנה יום שמחת תורה עצמו מסכים וקובע ומכריז לעתיד: "ישראל קדמו".
ציר אחד מחבר אפוא בין שבירת הלוחות בשנת ב'תמ"ח, ועד שמחת תורה ה'תשפ"ד והמאורעות שלאחריו, דרך התוועדות שמחת תורה ה'תשמ"ז:
"צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל", "ישראל קדמו"---
מאפשרים לכם לקבל
