נס הצלת המטוס; אנו מפספסים כאן משהו גדול / יוסי אליטוב
אנחנו מפספסים כאן משהו גדול.
אתמול בשעה הזאת עבר עלינו רגע שהיה צריך לעצור מדינה שלמה.
לא עוד ידיעה. לא עוד אירוע שנכנס לכותרות, מחזיק כמה שעות ונעלם מפני הכותרת הבאה. היה כאן משהו שאדם מאמין צריך לעצור מולו. להביט בו. לשתוק רגע. ואז לומר מילה אחת: תודה.
כי קשה למצוא כמעט אחיזה טבעית במה שקרה. קשה למצוא תקדים שמסביר אותו בשלמות. אנשים שהיו עלולים, השם ישמור, להיקלע לאסון שאין לנו אפילו כלים לדמיין את ממדיו - נשמרו. מעל שמי מדינות ערב, בתוך מתח עצום, בתוך מציאות שכל פרט בה יכול היה להסתיים אחרת.
והם חזרו.
ודווקא בסוכות.
קשה לחשוב על תפאורה מדויקת יותר לרגע כזה. אנחנו יושבים כבר שבוע בתוך מבנה רעוע במתכוון. כמה קרשים, מעט סכך, דפנות שאינן מבטיחות דבר, וקוראים למקום הזה ״צילא דמהימנותא״. אנחנו עוזבים לשבעה ימים את אשליית הביטחון של הבית כדי להיזכר מי באמת שומר על הבית.
״וימינו תחבקני״.
השנה החיבוק הזה קיבל לפתע צורה מוחשית.
והבוקר אנחנו קמים, נכנסים לסוכה, נוטלים ארבעה מינים ואומרים בהלל פסוק שאנחנו מכירים מאז הילדות: ״הללו את ה׳ כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו״.
פתאום צריך לקרוא אותו מחדש.
הגויים מהללים, כי החסד גבר עלינו.
כאילו עומד העולם ומביט. שוודים, תאילנדים, איטלקים, מוסלמים, נוצרים, אנשים שאינם יודעים דבר על הלל של סוכות ורואים. הם שואלים איך. הם מנסים להבין. ואנחנו, בעלי הנס, כבר עוברים לאייטם הבא.
זו אולי הטרגדיה הקטנה שלנו: אנחנו מתרגלים גם לניסים.
״אין בעל הנס מכיר בניסו״ איננו רק משפט עתיק. לפעמים זו פשוט מהדורת החדשות שלמחרת.
אילו היינו קצת יותר מיושבים בדעתנו, הבוקר הזה היה צריך להישמע אחרת. מכל סוכה הייתה צריכה לפרוץ שירה. ״הללו את ה׳ כל גויים״ היה צריך להרעיד מרפסות וחצרות. אנשים היו צריכים לעצור זה את זה ברחוב ולומר: אתה מבין מה קרה כאן?
והייתה צריכה להיות גם תנועה ציבורית.
אנחנו יודעים לכנס מאות אלפים כשהפוליטיקה בוערת. אנחנו יודעים להקים מטות, להדפיס שלטים, לסגור רחובות, להרים טלפונים. אז אולי פעם אחת אפשר להשתמש בכישרון היהודי המופלא להתארגנות כדי לומר תודה.
מיליון יהודים בכותל המערבי.
בלי ימין ובלי שמאל. בלי קואליציה ואופוזיציה. בלי מי ניצח ומי הפסיד. יהודים שעומדים מול האבנים העתיקות ואומרים לקב״ה: ראינו. הבנו. אנחנו לא עוברים הלאה.
תודה.
לפני שנה, כמעט באותם ימים, עמד דונלד טראמפ ודיבר על עם ישראל, על העם הנבחר ועל מקומו בעולם. והשנה שוב מגיע חג הסוכות ומזכיר לנו שהסיפור היהודי מעולם לא היה רק סיפור פנימי.
בחג הזה, בזמן שבית המקדש היה קיים, הקריבו שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם. סוכות הוא החג שבו עם ישראל עומד בירושלים ומביט גם החוצה, אל האנושות כולה.
והתיקון הגדול איננו שהעולם ייעלם. להפך. שהעולם יראה. שיכיר. שיבין שיש עם עתיק שחזר לארצו, שיש לו ברית, שיש לו ייעוד, שיש לו סיפור שאי אפשר למדוד רק בכלים הרגילים של ההיסטוריה.
אבל לפני שאנחנו מבקשים מאומות העולם לראות כדאי שגם אנחנו נראה.
כל חודש אלול ותשרי שרנו: ״השיבנו ה׳ אליך ונשובה״.
אולי זה ה״השיבנו״.
אולי אנחנו מחכים לקול גדול מן השמים, ובינתיים הקב״ה פשוט שולח לנו אהבה.
״קול דודי דופק, פתחי לי״.
הדוד דופק בדלת.
באהבה.
הוא מראה לנו כמה הוא קרוב. כמה הוא שומר. כמה חסד יכול להיות בתוך רגע אחד. כמה פעמים אנחנו עוברים ליד תהום בלי לדעת בכלל שהייתה שם תהום.
ומה מבקש אב מילד אחרי שחיבק אותו?
שיחבק בחזרה.
זה כל הסיפור.
תשובה מאהבה איננה רק מושג בספרי חסידות. לפעמים היא תגובה אנושית פשוטה. אם מישהו מעניק לך אהבה, אתה רוצה להשיב לו אהבה. אם הקב״ה מראה לנו את פניו בחסד גדול כל כך, התגובה היהודית הפשוטה היא להתקרב אליו.
עוד מצווה. עוד לימוד. עוד תפילה. עוד רגע שבו הלב נמצא בפנים.
לא מפני שחייבים. מפני שאוהבים.
ויש עוד מתנה אחת שאפשר לתת לו.
את הילדים שלו - מאוחדים.
הפסוק בהושע אומר דבר כמעט בלתי נתפס: ״חבור עצבים אפרים הנח לו״.
״עצבים״ הם עבודה זרה. כלומר, הפסוק אינו מתאר את ישראל כשהם מאוחדים סביב בית המדרש או סביב מצווה גדולה. להפך. אפילו כאשר הם מחוברים סביב דבר שהקב״ה אינו רוצה בו, הם מחוברים.
ואז מגיעות שתי המילים המדהימות: ״הנח לו״.
אפרים הוא הבן האהוב. ״הבן יקיר לי אפרים״. וכאשר הבנים עדיין מחזיקים זה בזה, כאשר אפרים מחובר, כביכול אומר הקב״ה: הניחו לו. אל תיגעו בילדים שלי. הניחו לדינים.
זה עומק שקשה לעכל.
כמה יקרה לפני הקב״ה אחדותם של ישראל. אפילו כשהאב אינו רוצה במעשיהם, הוא מביט ורואה דבר אחד שאי אפשר להתעלם ממנו: הילדים שלו עדיין אחים.
ואולי זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לו עכשיו
לא עוד קבלה גדולה. לא עוד נאום. אפילו לא עוד תפילה.
את הבנים שלו - ביחד.
אנחנו עומדים היום בערב הושענא רבה. עוד מעט ייסגר חג הסוכות. עוד מעט נחזור לבתים, לקירות, לחדשות, לוויכוחים, לבחירות, לכל הדברים שנראים עכשיו חשובים מאוד ובעוד חודש בקושי נזכור.
אבל את הרגע הזה אסור להחמיץ.
היינו צריכים היום לעמוד מיליון יהודים מול הכותל המערבי ולומר:
ריבונו של עולם, ראינו.
ראינו את החסד.
ראינו את האהבה.
אנחנו יודעים שלא הכול מובן מאליו.
תודה על מה שאנחנו יודעים. תודה על מה שאיננו יודעים. תודה על היד ששמרה. תודה על הרגעים שבהם היינו קרובים כל כך למקום אחר ולא ידענו בכלל. תודה על הניסים שאנחנו מסוגלים לספר ועל אלה שלעולם לא נדע שהתרחשו.
ואנחנו רוצים לתת משהו בחזרה.
את הלב שלנו.
ואת הילדים שלך - ביחד.
עזבו לרגע את הבחירות. עזבו את המריבות. הן יחכו לנו. יהיו לנו עוד הרבה ימים להתווכח.
עכשיו הזמן לשתי תנועות פשוטות: להתקרב ולהתאחד.
כי הקב״ה הראה לנו עכשיו כמה הוא אוהב את בניו. כמה הוא שומר עליהם. כמה רחוק מגיעה ימינו כדי לחבק אותם.
אז אולי התשובה שלנו לאהבה הזאת צריכה להיות פשוטה:
ריבונו של עולם, שמרת על הבנים שלך.
עכשיו תראה אותם חוזרים אליך יחד.
זה ה״השיבנו ונשובה״ שלנו.
לא אחד־אחד.
עם שלם.
מתקרב. מודה. מתחבר.
חודש שלם ביקשנו מהקב״ה: ״השיבנו ה׳ אליך ונשובה״.
ואולי לא שמנו לב שהוא כבר התחיל להשיב.
הוא דפק בדלת באהבה.
הוא הראה לנו את החיבוק.
הוא שמר על הבנים.
עכשיו נשארה רק שאלה אחת:
האם הבנים יזהו את אבא, ויחבקו זה את זה בחזרה?
מאפשרים לכם לקבל
